קבורה

חיוב קבורה – מצוה מהתורה או מדרבנן

א. בפרשת כי תצא מפורש בתורה האיסור להלין מת שנתלה בציווי בית דין והחיוב לקוברו באותו יום, כאמור בלשון הכתוב "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". ובסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (1) "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, רמז לקבורה מן התורה מנין, תלמוד לומר כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ".

בהמשך הסוגיא דנו בטעם מצות הקבורה: "איבעיא להו, קבורה משום בזיונא הוא ["שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע", רש"י]. או משום כפרה הוא ["בהטמנה זו, שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות", רש"י]. למאי נפקא מינה, דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא. אי אמרת משום בזיונא הוא, לא כל כמיניה ["דבזיון הוא לקרוביו", רש"י. ובתוספות (ד"ה קבורה) כתבו: "לאו בזיונא דמת קאמר, דאם כן אמאי לא כל כמיניה, אלא בזיונא דמשפחתו, אבל למת אין בזיון אם אינו שוכב על המטה בכבוד". והרמב"ן כתב (3) "דבזיונא דכולהו חיי קאמרינן, ולא משום בני משפחה בלחוד"]. ואי אמרת משום כפרה הוא, הא אמר לא בעינא כפרה" ["ואי נמי קבריה ליה לא מתכפר", רש"י]. הגמרא לא פשטה את הבעיה [כלשון הרא"ש], וכתב הרמב"ן (3) "ולא איפשטא, הלכך קוברים אותו [אם ביקש שלא יקברוהו] דספק איסורא הוא, ואפילו בעו יורשין נמי דלא ליקברוהו, מוציאין מהן בעל כרחן". ומשמע מדבריו שחיוב הקבורה מהתורה.

וכן נראה מדברי הרמב"ם בספר המצוות (3) שהביא את מדרש הספרי "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ, מצות עשה", וכתב: "והוא הדין שאר מתים [ולא רק הרוגי בית דין], כלומר שייקבר כל מת מישראל ביום מותו" [וכן מבואר בספר החינוך (3)]. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אבלות (2) שכתב: "אם צוה שלא יקבר אין שומעים לו, שהקבורה מצוה היא, שנאמר כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ". ובספר גשר החיים (6) רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, ראש ישיבת עץ חיים בירושלים) הוכיח מצווי התורה להתיר לכהנים להיטמא קרוביהם על מנת לקוברם שחיוב קבורה מהתורה ודוחה את קדושת הכהונה [ובביאור לשון הגמרא "רמז לקבורה מהתורה", שמשמע שאין חיוב מהתורה, כי אם "רמז" בעלמא, יעו' בלחם משנה (שם) ובגשר החיים (6)].

ומעתה יש לעיין במש"כ הרמב"ם בפי"ד מהלכות אבלות (3) "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים וכו' ולחפור ולקבור". ומסיים: "אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך", ומשמע לכאורה שחיוב קבורה אינו מצוה מהתורה אלא "מדבריהם", ובכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך", וצ"ע.

וביאר בגשר החיים (6) שיש שלושה סוגי חיוב קבורה:

[א] חיוב מהתורה החל על שבעת הקרובים – הנלמד ממצות הכהנים להיטמא לקרוביהם.

[ב] חיוב מהתורה המוטל על כלל ישראל – לקבור כל מת מישראל שאין לו קרובים הנלמד מהפסוק "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ".

[ג] מצוה "מדבריהם" על כלל ישראל – להצטרף למתעסקים בקבורת מת שיש לו קוברים [קרובים או חברא קדישא וכיוצא בזה] – הנכללת במצות "ואהבת לרעך כמוך" וגמילות חסד [ועי' בגשר החיים במה שביאר לפי זה את דברי הרמב"ם, ובמה שהעיר בזה הגר"א וייס במנחת אשר (7), וראה להלן במה שכתב ליישב את דברי הרמב"ם].

קבורה בקרקע או גם בארון

ב. הרמב"ן הביא בספרו תורת האדם (3) את דברי הירושלמי (2) "בצוואתו דרבי, תהא ארוני נקובה לארץ", וכתב: "פירוש, שיטלו הדף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה, ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחוצה לארץ, דכתיב ואל עפר תשוב". ובהמשך דבריו כתב הרמב"ן: "נמצינו למדים שהעושה ארון למת ומניחו בבית הקברות אינה קבורה, ובכלל מלין את מתו הוא, ועובר עליו. ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו. ואע"פ כן יפה הוא לקברו בארץ, דקבורת ארץ ממש מצוה, כצוואתו דרבי ואפי' בחו"ל. ומה שנהגו חכמי ישראל בתלמוד בארונות לאחר עיכול הבשר הוא כדאמרינן בירושלמי, או שהיו נוקבין ארון לארץ". ודבריו הובאו להלכה בשו"ע (4) סי' שסב סע' א) "הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע, עובר משום מלין את המת. ואם נתנו בארון וקברו בקרקע, אינו עובר עליו, ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש, אפילו בחו"ל".

וממוצא הדברים ביאר המנחת אשר (7) כי לדעת הרמב"ן מצות קבורה בקרקע היא מהתורה. ברם לדעת הרמב"ם, מהתורה אסור שהמת יהיה מושלך על פני חוצות, אך מצות הקבורה בקרקע היא מדרבנן. ומדוייק לפי זה שבספר המצוות ובפרק י"ב כתב הרמב"ם שמצות הקבורה מהתורה, אבל בפרק י"ד כתב "לחפור ולקבור מדבריהם".

והנה דברי הרמב"ן הנ"ל, לכאורה עומדים בסתירה למה שפירש הרמב"ן (5) את דבריו של אברהם אבינו לבני חת (בראשית כג, ח) "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי", וז"ל: "כי אם לא תעשו כן אקברנה בארון", כפי שתמה הכלי חמדה (5) "בארון הוא בכלל מלין מתו ואינו מקיים בזה מצות קבורה כלל, ואם כן מה זה שאמר אברהם אבינו שאם לא יתנו לו קרקע לאחוזת קבר לא יקבור אותה בקרקע כלל אלא בארון".

ולמעשה כעין זה יש לתמוה על המעשה המופלא במסכת בבא מציעא (2) על רבי אלעזר ברבי שמעון, שביקש מאשתו שלא תקבור אותו אלא תניח אותו בארון, אשר שם היה מונח במשך שנים רבות. ובאמת את דברי הגמרא ביאר המהרש"א (2) על פי הטעמים המבוארים בגמרא למצות קבורה משום "בזיונא" ומשום "כפרה", וטעמים אלו לא היו שייכים אצל ר"א ברבי שמעון "דכבר בא לידי נסיון שאין רימה ותולעה ישלוט בו ולא יבוא לידי בזיון, וכפרה נמי לא הוי צריך דיסורים שהיה לו ממרקים ומכפרים עליו" [ועוד תירץ המהרש"א: "דמשום כבוד המת שרי להלין, והוא משום כבודו עשה כדקאמר ולא מתעסקי בי"].

• טעם נוסף למצות קבורה – מלבד הטעמים הנ"ל שהוזכרו בגמרא, הכלי חמדה הביא בשם האדמו"ר האבני נזר מסוכטשוב, טעם נוסף למצות קבורה: האדם נברא מהאדמה כדי לתקן אותה, ועל כן אם חטא ולא זיכך את האדמה להיות כמו הנפש, הרי עליו לשוב לאדמה "ויש בזה ענין השבת גזילה" [וראה בהערת האדמו"ר הפני מנחם מגור על האבני נזר, בספרו תורתך שעשועי (5)]. ומשום כך האיסור לקבור בארון נובע מחשש גזילת הקרקע, וממילא אינו שייך בצדיקים שתיקנו וזיככו את גופם, ושפיר מיושבים דברי הרמב"ן שאברהם אבינו היה מוכן לקבור את שרה בארון, וכן מבואר טעם קבורת יוסף הצדיק בארון [וגם מיושב המעשה בר"א ברבי שמעון].

סיכום – ראה במאמרו המקיף של רבי יצחק אושינסקי (דיין בבית הדין הרבני בחיפה) בספרו הלכות אבלות (12)-(13), ובמה שכתב בטעם שינוי מנהגי הקבורה מזמן התלמוד שנקברו בארון לזמנינו שקוברים בקרקע, ובטעם המנהג לקבור חללי צבא ומשטרה בארון נקוב, משום שבחלק מהמקרים הגוף אינו שלם או שצריך להעבירו ממקום למקום. וכן במה שדן האם עדיף לקבור בארון העשוי מעץ מאשר בארון העשוי מאבן או ממתכת.

שריפת גופות

ג. הגרא"י קוק דן בהרחבה בשו"ת דעת כהן (8)-(9) בחומרת איסור שריפת גופות, וכתב בתוך דבריו: "אלה שרוצים להנהיג שריפה במתים, רוצים לעקור דבר של תורה. ומי שמצווה כן שלא יקברוהו ודאי הוא עושה איסור". וכדבריו מבואר בשו"ת אגרות משה (8) ובגשר החיים (10), אשר נקטו כולם כאיש אחד, שאין שום מצוה בקבורת אפר הנשרפים הללו, וגם אין לחשוש כלל לאיסור הנאה מאפר זה [ברם אפרם של קדושים הי"ד ודאי שמצוה לקבור, עי"ש].

ובאגרות משה (8) סימן קמז אות ב) הוסיף שאין להניח לקבור בקבר ישראל את אפרם של אלו שציוו לשרוף גופם, וכפי שהביא בגשר החיים (10) שעשו גדולי ישראל תקנה שלא להרשות קבורת אפרם כדי שלא יחקו את מעשיהם של כופרים אלו [וראה בתשובת האגרות משה (9) האם נכון להוציא מת מבית קברות של נכרים כשצריך אז לשורפו].

ד. פרטים נוספים בדיני קבורה

• אין קוברים רשע אצל צדיק – כמבואר במסכת סנהדרין (1) ובשו"ע (4) סי' שסב סע' ה). ובמנחת אשר (7) דן האם הדבר תלוי בדרגת האדם בחייו או במעלתו לאחר פטירתו [כשנתכפרו עוונותיו].
• בעלות על מקום הקבורה – ראה במנחת אשר (7) ובמש"כ האם ראוי לסמוך על חוזה חכירה בקניית חלקת קבורה.
• קבורת מת מצוה בזמן הזה וקבורת חללים שנפלו בשדה המערכה – חזון איש (4).
• קבורת איברים – הפתחי תשובה (4) סי' שסב ס"ק א) הביא מדברי השבות יעקב שאין חיוב קבורה אך צריך לנקוט בזהירות שכהנים לא יטמאו לו. וראה סיכום השיטות בספרו של הרב אלכסנדר לוינזון [רב משמר הגבול] סוגיות בהלכות צבא ומשטרה (14) שהכריע שאין חיוב מדין מצות קבורה לקבור כזית מן המת כאשר המת אינו נקבר ראשו ורובו, אלא שלמעשה צריך לקבור את האבר מחשש לאיסור הנאה וטומאה.
• סיכום השיטות בדין ומנהגי קבורת נפלים – אנציקלופדיה רפואית הלכתית (11).
• קבורה בקומות – הגרי"ש אלישיב נקט להלכה בקובץ תשובות (15) שהמניעה מקבורה בקומות נובעת מכך שלא מתקיימת בה הכפרה בקבורה היא "שמורידים ומשפילים אותו בתחתיות", וכן בגלל הסכנה שיש בשינוי ממסורת מנהגי הקבורה. אולם בילקוט יוסף (15) מבואר שאין איסור הלכתי בקבורה בקומות, וכפי שהביא בהרחבה הרב יעקב רוז'ה (17). וראה סקירת מנהגי הקבורה בעם ישראל לאורך השנים במאמרו של הרב לוניגר (16)-(17).
• מעלת הקבורה בארץ ישראל ובירושלים – שו"ת ציץ אליעזר (11).