קבלת שבת מוקדמת

במקומות רבים בעולם יש המקדימים לקבל את השבת מבעוד יום.

קבלת שבת "מוקדמת" מעוררת שאלות הלכתיות רבות, כגון: האם כאשר האשה מדליקה נרות שבת מוקדם, בעלה ובני ביתה נאסרו בעשיית מלאכות. וכן להיפך, האם בעל הבית המקבל שבת מוקדם "גורר" אחריו את אשתו ובני ביתו שנאסר עליהם להדליק נרות ולעשות מלאכה.

וביסוד הדין צ"ע, האם קבלת שבת מוקדמת מחייבת מהלכות "נדרים", או מדין קיום מצות "תוספת שבת".

א. במסכת ברכות (1) מסופר על רב ש"איקלע לבי גניבא [הזדמן לביתו של גניבא], וצלי של שבת בערב שבת". ופירש רש"י: "שקיבל עליו שבת מבעוד יום". ומפורש בזה המנהג לקבל שבת מבעוד יום בתפילה.

מנהג זה הובא להלכה בדברי הטור (2) או"ח סי' רסז) "ומקדימין להתפלל ערבית יותר מבשאר ימות החול, כדאמרינן בפסחים (1) עיולי יומא מקדימין ליה, ואמר רבי יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא, שהיתה יושבת בעמק ובעוד היום גדול היה נדמה להם ערב. ופירשו התוספות (ברכות (1) כז, א ד"ה דרב) שמפלג המנחה ולמעלה יכול להדליק הנר ולקבל שבת בתפלת ערבית, רק שימתין לקרות שמע עד עונתה שהוא צאת הכוכבים. ומשהתפלל אסור במלאכה, שהרי קיבל עליו השבת באותה שעה".

וכן נפסק בשו"ע (3) או"ח סימן רסז סעי' ב) "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית, ולאכול מיד". והוסיף המשנה ברורה (3) שם ס"ק ג) "משמע מדברי המג"א, דאפילו הנוהגים להתפלל מעריב בזמנה, מותרים להתפלל בליל שבת מבעוד יום, ובלבד שיהיה מפלג המנחה ואילך, דכיון דמצוותה להוסיף מחול על הקודש, וכבר קיבל שבת עליו יכול לסמוך על דעת הסוברים דהוי כלילה לענין תפילה".

והוסיף המשנה ברורה, כי הנוהג לקבל שבת מוקדם: "יזהר על כל פנים בערב שבת להתפלל מנחה קודם פלג המנחה, כדי שלא יהיה תרתי דסתרי אהדדי [היינו דלדעת רבי יהודה בגמרא, זמן מנחה נמשך רק עד פלג המנחה, ומשם ואילך הוא זמן תפלת ערבית. ולדעת רבנן, זמן מנחה הוא עד סוף היום, וזמן מעריב הוא בערב]". והוסיף: "ויש אומרים דבציבור יש להקל להתפלל מעריב מבעוד יום, אף אם התפלל מנחה אחר פלג המנחה", ולמעשה הכריע המשנה ברורה: "ונ"ל שאין לסמוך על זה רק כשהוא מתפלל מעריב עכ"פ בבין השמשות, ובשעת הדחק. אבל לא כשהוא עדיין ודאי יום. וקריאת שמע יחזור ויקרא כשהוא ודאי לילה".

על סמך דברים אלו, נהגו במקומות רבים ברחבי העולם לקבל שבת מוקדם, בפרט בימי הקיץ שהשקיעה מתאחרת לשעת לילה, וכפי שכבר העיד בעל תרומת הדשן (2) "שמעתי בישיבה, מפי אחד מהגדולים, ששמע וקבל, כי בימי הקדמונים בקרימ"ש, התפללו ערבית וקראו את שמע בערב שבת בעוד היום גדול כל כך, שהיה רב העיר שהיה מהגדולים הקדמונים, הוא וכל טובי הקהל עמו הלכו לטייל אחר אכילה של סעודת שבת על שפת הנהר דונא"י, והיו חוזרים לבתיהם קודם הלילה" [עם זאת, בספר הליכות שלמה (7) הערה 10) הובא בשם הגרש"ז אויערבך ש"לא היתה דעתו נוחה כל כך ממה שהתחילו להנהיג להקדים ולקבל שבת מבעוד יום, בכמה מקומות בארץ ישראל. ואף שאין לאסור הדבר, מכל מקום ראוי לבני תורה לקבל שבת בזמנה [ולהשכיב הקטנים לישון בערב שבת כדי שיהיו נעורים בתחילת הלילה], דאין נכון להנהיג שבאותו מקום יהיה לחלק מהציבור חול ולחלק מהם שבת". וכן נקט להלכה הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (6) "כן אני מורה ובא לשואלים אותי  כי יש לעשות כל טצדקי לא להתפלל לפני הזמן, פה בארץ הקודש, שהמנהג המקובל בין רוב האשכנזים להתפלל בזמן"].

קבלת שבת בתפילה או בהדלקת נרות

ב. רבותינו הראשונים נחלקו במה תלויה קבלת השבת.

בשו"ע (4) סי' רסג סע' י) הביא בשם בעל הלכות גדולות שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר. אולם בדברי הרא"ש (2) מבואר שקבלת שבת תלויה בתפילת ערבית, ודבריו הובאו בהמשך ההלכה בשו"ע: "ויש חולקים על בעל הלכות גדולות ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפילת ערבית, שכיון שאמר החזן 'ברכו', הכל פורשים ממלאכתם. ולדידן, כיון שהתחילו 'מזמור שיר ליום השבת', הוי כ'ברכו' לדידהו'.

והרמ"א (4) או"ח סי' רסג סע' י) כתב: "והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה, אם לא שתתנה תחלה, ואפילו תנאי בלב סגי. אבל שאר בני הבית מותרים במלאכה עד ברכו".

סיכום הדינים כיצד אשה ואיש מקבלים שבת – ראה בספר שמירת שבת כהלכתה (8) סע' יב-יג).

• באמירת 'לכה דודי' או 'בואי כלה' – בחזון עובדיה (7) הערה ט) הביא בשם שו"ת מהר"ש גארמיזאן "שאמירת 'בואי כלה' אינה קבלת שבת, אלא הזמנה לקבלת שבת". ובהליכות שלמה (7) הערה ו) כתב שבאמירת 'בואי בשלום' מקבלים את השבת, כדברי המשנה ברורה (סי' רסא ס"ק לא) דהאומרים 'לכה דודי' ומסיימים 'בואי כלה' הוי קבלת שבת ממש. ומה שהזכירו 'בואי בשלום' הוא בדווקא, ולא בתחילת 'לכה דודי', אע"פ שאומרים 'פני שבת נקבלה', משום שהוא לשון עתיד, כלומר לכה דודי וכו' ונקבל פני השבת" [וראה בדברי שמירת שבת כהלכתה (8) הערה נט) כי אשכנזי המתפלל מנחה בכותל המערבי, רשאי לענות "ברכו" ששמע ממנין של ספרדים המקבלים שבת מוקדם].

מיעוט הציבור 'נגרר' אחר קבלת השבת של הרוב

ג. המרדכי כתב (2) סימן רצז) "והיכא שרוב הקהל קיבלו עליהם שבת, המיעוט על כרחם נמשכים אחריהם, ואסורין במלאכה. וכן כתב ריב"ם, דאם הקהל אמרו בערב שבת ברכו, שאין היחיד שלא היה בבית הכנסת יכול לעשות מלאכה, אף על פי שאין רוצה לקבל עדיין שבת".

ודבריו נפסקו להלכה בשו"ע (4) סע' יב) "אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם על כרחם".

וכתב המשנה ברורה (4) ס"ק נא) "ואם רוב הקהל לא היו בבית הכנסת, אין נמשכים אחר המיעוט. וכן בעיר שיש בה בתי כנסיות הרבה, אין אחת נמשכת אחר חברתה, ואפילו אם באחת רוב. אבל אם עושה מנין בביתו, אפילו מנין קבוע, בטל אצל הרוב". ובספר הליכות שלמה (7) מובא חידושו של הגרש"ז אויערבך, שה"רוב" לא נקבע על פי תושבי המקום אלא על פי שומרי השבת במקום "כי מחללי השבת, רח"ל, אינם מן המנין לענין זה".

והוסיף הגרש"ז לחדש (שם הערה ז) "אבל שאר אנשי העיר, שאינם שומרים שבת, כיון שהפקיעו עצמם מלהיות מקבלי שבת כלל, אין עליהם כלל דין 'נגררים' אחר הציבור. ומהאי טעמא נמי אין להם לחוש מלקבל שבת מבעוד יום מפני שגוררים אחריהם את כל אנשי העיר, ונמצא שגורמים להם לחלל שבת, דקבלת השבת לא חלה עליהם".

ועוד חידש הגרש"ז שאם קיבלו את השבת כל אחד ביחידות ולא בבית הכנסת, אין המיעוט נגרר אחר הרוב, כי "אין דין זה [שהמיעוט נגרר אחרי הרוב] נוהג אלא אם כן נעשה הדבר בציבור".

ובחזון עובדיה (7) סע' י) הביא מדברי שו"ע הרב: "יחיד שמתפלל תמיד בבית הכנסת אחד, ובאותו בית כנסת קיבלו עליהם שבת, אם רוב העיר לא קיבלו שבת, מותר בעשיית מלאכה".

• קבלת שבת מוקדמת מטעמי "נוחיות" – בשו"ת אגרות משה (5) – שדבריו יובאו להלן בהרחבה – חידש בסוף דבריו, כי יש ספק האם קבלת שבת מוקדמת מטעמי "נוחיות" ולא מכוונת מצוה כגדר וסייג שלא לחלל שבת, מחייבת את המועטים ואת בני ביתו. אולם בשבט הלוי (6) תמה על דבריו "דמה נפקא מינא מאיזה סיבה מקבלים שבת מבעוד יום, ומדוע נקרא זה קבלת שבת שלא לשם קדושת שבת, דהא מקבל שבת מפלג המנחה ולמעלה. וכזה נהגו כל הקדמונים, כמבואר בתשובת תרומת הדשן שהלכו לטייל אחרי סעודת שבת, והיה עוד יום גמור, והם מקבלים שבת בכוונת התפילה ובהלכה, הרי זה קבלת שבת לשם קדושת שבת גמורה, וחלים עליהם כל ההלכות".
• סיכום – שמירת שבת כהלכתה (8) סע' ז-ח).
• דיני תפילת מנחה של יחיד במקום שהציבור מקבל שבת מוקדם – ראה בדברי המרדכי (2) סימן רצו) המובאים בבית יוסף (3) סי' רסג סע' טו) ובשו"ע (4) שם), ובמה שכתב המשנ"ב (שם) ובשמירת שבת כהלכתה (8) סע' ט).

האם אשה 'נגררת' אחר קבלת השבת של בעלה

ד. כאמור, בשו"ע (4) סע' יב) נפסק "אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם על כרחם".

ומתוך הלכה זו, חידש הפרי מגדים (5) כי אשה נגררת אחר קבלת השבת של בעלה, כשם שמיעוט אנשי העיר נגרר אחרי רוב אנשי העיר שקיבלו שבת, כדבריו: "אשה המדליקה אסורה, ושאר בני הבית מותרים. אף שאשה המדליקה היא עקרת הבית, והם נמשכים אחר דעתה תמיד, אפילו הכי הקילו בהדלקה. והרי בתפילה [פסק השו"ע בסעי' יב] המיעוט נמשכים אחר הרוב, ומשמע הוא הדין אחר גדול הבית, ואם כן חזינן דתפילה חמורה מהדלקה".

ומבואר בדבריו שיש הבדל בין קבלת שבת בהדלקת הנרות, לקבלת שבת בתפילה. ובעוד שאשה המדליקה נרות שבת, אינה 'גוררת' את בני ביתה להתחייב בקבלת השבת [שהרי היא כלולה בתוך בני הבית], אולם כאשר 'גדול הבית' מקבל שבת בתפילה, כל בני הבית 'נגררים' בעקבותיו. ולכן, גם האשה 'נגררת' אחר קבלת השבת בתפילה של בעלה.

וכן פסק בשו"ת שבט הלוי (6) "להלכה יראה לענ"ד, שהאשה נגררת אחרי קבלת שבת של הבעל, ברכו או מזמור שיר ליום השבת. לא מבעיא אם הבעל מתפלל ביחידות בתוך ביתו וקיבל שבת בתפילה, ועל ידי זה פירש ממלאכה, שבני ביתו נגררים אחריו. ומסברא יראה דבזה אין הדלקת הנרות בתוך הבית קובעים, אלא קבלת הבעל, והאשה צריכה להדליק לפני תפילת הבעל". בסוף דבריו כתב השבט הלוי סברא נוספת, מדוע האשה 'נגררת' אחר קבלת השבת של בעלה: "דאשתו כגופו ונמשכת אחריו, מראיות שאין צריך לעלותם על הכתב וכל איש שורר בביתו".

לעומתם, האגרות משה (5) כתב: "לכאורה פשוט שאינה נגררת אחריו, דכמו שאינו יכול לחייבה בנדרים שנדר, אף שהוא למיגדר מילתא, ואף באמר בפירוש שאף היא תאסר ותתחייב, כמו כן אינו יכול לאוסרה במלאכה בדין תוספת שבת בקבלתו עליו. לא רק בסתמא, אלא אף בפירוש שהוא מקבל שבת גם לאסור את אשתו, אינו כלום".

והוסיף: "ואף שקבלת שבת אינו מדין נדר, דהא אין על זה לאו ועשה דנדרים, אלא עשה דתוספת שבת, להסוברים שהוא מדאורייתא, משום דכן הוא דין התוספות שאין לזה שיעור, אלא מאחר פלג המנחה מעת שקבל עליו השבת היינו שקראו בשם שבת, הוא איסור התוספת, ועיין בשערי תשובה סימן רס"א שכתב בשם חכם צבי, שמאחר הקבלה הוא בעשה, מ"מ הא רק בקבל עליו נאסר בדין תוספת, ולא שייך לחייב את אשתו בקבלתו" [ובמה שחידש האגרות משה לאסור לאשה לעשות מלאכה עבור בעלה שקיבל שבת כדין עבד שאסור לעשות מלאכה לרבו שקיבל שבת, ראה בסוף דברי התשובות והנהגות (5) שכתב: "ודבריו צ"ע שחיובה אינו כעבד, ואין לה תואר עבד, והיאך נחייבה בשביתת השבת כשביתת עבד, וכיוצא בזה תמה בשבט הלוי (6) אות ג) "ודבריו ודאי צע"ג, דפשוט דלענין זה אינה קנויה לו, ואינו דומה לעבד"].

וכן פסק הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (7) שבת סע' ו) "לכאורה נראה שאם הבעל קיבל עליו שבת מבעוד יום, אין אשתו נגררת אחריו, ויכולה לעשות מלאכה. וכן כתב בשו"ת פאר עץ חיים, שהדעת מכרעת שאין הבעל שקיבל שבת יכול לאסור על אחרים, אפילו על אנשי ביתו, ויש להקל בזה כיון שאינו אלא מדרבנן בעלמא".

ובשו"ת תשובות והנהגות (5) סברא נוספת מדוע אין האשה 'נגררת' אחר קבלת השבת המוקדמת של בעלה, משום שגם קבלת השבת של הבעל נובעת מסיבות נוחיות ולאו דווקא בגלל הרצון לקיים את המצוה להוסיף מחול על קודש, ובאופן זה אין האשה 'נגררת' אחריו: "בנדון דידן, שזהו קולא רק לכמה חודשים מפני ההכרח, דאף דמצוה היא להקדים כניסת השבת, מכל מקום כאן לא נעשה בשביל כך, אלא כדי להתפלל תפילת שבת לפני השקיעה כדי שיוכלו לאכול מוקדם, ואינהו גופייהו לא ניחא להו שנשייהו ינהגו כמותם ממש ויקבלו שבת מוקדם".

וסיים: "לעניות דעתי ההכרעה בזה היא, דאף שאין צריך לכוון השעה שאומרים ברכו בבית הכנסת ולהדליק לפני השעה ההיא, רק ישערו באיזה שעה הבעל יגיע הביתה ויקפידו להדליק הנרות קודם שהבעל מגיע לביתו דכשבא לביתו צריך להיות שבת שמה, ואין לחלל שבת כשיגיע הביתה להדליק הנרות. ועל כן החיוב לנשים להדליק לפני שיגיע, אבל לא אמרינן שהוא גורר אשתו כשאין בזה סרך מצוה".

וראה במה שהביא בספר רץ כצבי (9) ראיה שאין האשה 'נגררת' אחרי קבלת השבת של בעלה, מדברי הפוסקים שאשה אינה מחוייבת כלל במצות 'תוספת שבת', וכתב כי דין ה'גרירה' בקבלת שבת, שייך רק על מי שמחוייב במצות תוספת שבת, אך נשים שכלל אינן מחוייבות במצות תוספת שבת [לדעת המנחת חינוך וכמבואר בשפת אמת], אין כל סיבה שבעליהן יחייבום במה שאינן מצוות בו.

וראה במה שהביא ברץ כצבי את דברי הפסקי תשובות (סי' רסג אות לז) שהביא את דברי הפמ"ג שכתב כי האשה 'נגררת' אחר קבלת השבת המוקדמת של בעלה, וכתב: "אמנם כבר נעשית כל הגולה בענין זה כמדורת אש, ופוסקי הדורות האחרונים דנו בכל זה, חלקם במילים ספורות וחלקם בהרחבה בצדדים לכאן ולכאן. ולמעשה אם כי ראוי לבעל נפש לחשוש למחמירים, מכל מקום נהוג עלמא להקל בכל זה, וכסתימת השו"ע ונושאי כליו שלא הזכירו ענין זה כלל. וגם המשנה ברורה בספרו הגדול, לא הזכיר את דברי הפרי מגדים הנ"ל. ולכן כל זמן שלא התפללו הציבור קבלת שבת 'לכה דודי בואי בשלום' בבית הכנסת ששם מתפלל אב הבית, רשאים בני הבית לעשות מלאכה, ואף אם אב הבית לעצמו קיבל עליו שבת, ואפילו בתפילה. ואשה הנוהגת להקל גם לאחר שכבר קיבלו שבת הציבור בבית הכנסת ששם מתפלל הבעל כל זמן שרוב אנשי העיר לא קיבלו שבת, יש לה על מי לסמוך".

המקבל שבת מוקדם – האם רשאי לומר למי שעדיין לא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה

ה. הבית יוסף (3) סי' רסג סע' יז) הביא את מחלוקת הרשב"א והר"ן בנדון, ופסק בשו"ע (4) שם) כדעת הרשב"א "שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה". וכפי שביאר המשנה ברורה (שם ס"ק סד) "דכיון שלחברו מותר, אין איסור אמירה שייך בזה". ופסק הרמ"א (שם) "ומותר ליהנות מאותה מלאכה [שעשו עבורו] בשבת". וראה פרטים נוספים בדין זה בשמירת שבת כהלכתה (8) סע' כא) ובהערות שם.

הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת הַבֵּן עִם הַבַּת לָאֵל יֵרָצוּ כְּמִנְחָה עַל מַחֲבַת