קדושת פירות שביעית

חז"ל למדו מלשון הכתוב (1א) "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", לאסור הפסד וסחורה בפירות שביעית [ענין שיבואר במקומו, בשיעור הבא בנדון זה]. ויש לברר, האם מלבד הגבלות אלו, יש קדושה בפירות שביעית, או לא. ובכלל זה, האם קדושת שביעית היא רק בפירות הראויים לאכילה, או גם בפרחים, וכן בסבונים, דבש, פטריות וסיגריות המופקים מפירות שביעית.

 

א. קדושת שביעית בפירות – מקור הדין

בתלמוד הירושלמי (1ב) מובא: "כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, מה היא קודש אף תבואתה קודש". ונראה מלשון זה, כי יש קדושה בפירות שביעית [על פרטי דיני הקדושה למעשה, ראה להלן].

עוד מובא בירושלמי (1ג) "אין סכין שמן של שביעית במרחץ", וביאר בפני משה שם דאין סכין בו משום בזיון קודש.

בתוספתא (1ד) נזכר האיסור לטמא שמן של שביעית: "שמן של שביעית אין סכין אותו בידיים טמאות". וכתב בערוך השולחן (1ה) כי טעם דין זה הוא משום שאסור לטמא פירות שביעית "שיש בהן קצת קדושה".

על פי דברי התוספתא כתב בספר שבת הארץ (2א) "יש אומרים שאין לטמא פירות שביעית, מפני שיש בכך בזיון קדשים, ויש אומרים שאסור לטמאם מפני שבכך מפסידם. ונראים הדברים שההפסד הוא בכך שממעט את אוכליהם, כיון שהפירות נפסלו לאכילה למי שאוכל חולין בטהרה. ויש מי שאומר שאין איסור לטמא פירות שביעית". ועוד כתב שם: "יש אומרים שיש ליטול ידיים לפני אכילת הפירות או סיכת השמן", ויש חולקים וסוברים שאין צורך בכך. וכתב בטעם המצריכים נטילת ידיים קודם אכילת פירות שביעית, שאע"פ שאין לנו טהרות בזמן הזה, מכל מקום מפני כבוד קדושת שביעית,  אין לסוך גם עתה שמן של שביעית בידיים טמאות, ויש ליטול ידים אף קודם סיכה בשמן. ולכן הנוטל אינו בכלל מה שאמרו חז"ל "הנוטל לפירות הרי זה מגסי הרוח".

וראה בספר משנת יוסף (2ב) במה שדן בדברי ערוך השלחן ושבת הארץ.

אמנם יש מרבותינו האחרונים שנקטו כי אין כלל קדושה בפירות שביעית אלא נאמרו בהם איסורים בלבד.

בספר מקדש דוד (3א) הביא דברי המהרי"ט, שבפירות שביעית יש קדושה, וסמך כן מדברי הירושלמי שאין סכין שמן במרחץ, וכמו כן ביאר כי מטעם זה אין מוכרים פירות שביעית במידה ובמשקל.

אולם בספר כלכלת שביעית (3ב), הביא את דעת הסוברים כי יש קדושה בפירות שביעית, והביאו ראיה ממה שנאמר במשנה שאין מביאים נסכים מפירות שביעית, שהרי דבר שבחובה אינו בן אלא מן החולין. וכתב להשיג, כי בפירות שביעית אין קדושה כלל, שהרי מותר לאוכלם בטומאה ובכל מקום כחולין ממש, ומה שמצינו שיש לנהוג בפירות שביעית בקדושה, זו חומרא מדרבנן, כי התורה כינתה פירות אלה "קדושים" בפסוק "קדוש תהיה לכם".

רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי (3ג) כתב בספר השמיטה (3ג), שאין קדושה בפירות שביעית כפי שיש לפירות מעשר שני, אך "יש להם על כל פנים מענין של קדושה", וכינו אותם  בתורה ובגמרא בלשון קדושה – "קדוש בקדושת שביעית". וראה בדבריו רשימה של דינים ואיסורים הנובעים מאותה קדושה. ואחת ההלכות שיסודה בקדושה זו, היא מצות אכילת פירות שביעית, וכפי שיבואר לקמן בהרחבה.

 

ב. מצות אכילת פירות שביעית

הרמב"ן  (4א) בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם, מנה מצוות שלדעתו הרמב"ם שכח למנותם, ואחת מהן היא מה שאמרה תורה על פירות שביעית "לאכלה", וזה לשונו: "מצוה שלישית, שאמרה תורה בפירות שביעית והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ודרשו, לאכלה ולא לסחורה. וזה דבר תורה הוא, כמו שאמרו באחרון של עבודה זרה (סב, א), נמצא פורע חובו בפירות שביעית, והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה, וכן במקומות רבים מן התלמוד בא הלשון הזה. ונכפלה זאת המצוה באמרו יתעלה ואכלו אביוני עמך, שלא אמר תעזוב אותם לאביוני עמך כאמרו בלקט ושכחה, אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום, והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה".

אמנם דברי הרמב"ן לא נתבארו כל צרכם, מהי מצוה זו.

במגילת אסתר שם (4א), הבין שכוונת הרמב"ן שאכן יש מצוה לאכול פירות שביעית. ובביאור דעת הרמב"ם שלא מנה מצוה זו, יש לומר כי אף שבאכילת פירות שביעית לא מקיימים מצוה, כוונת התורה "לאכלה" היינו שהפירות ניתנו לאכילה ולא להפסד, יעויין בהוכחותיו מדברי המשנה במסכת שביעית.

גם מדברי מהרי"ט אלגאזי (4ב) נראה שהבין מדברי הרמב"ן, שאכן יש מצוה באכילת פירות שביעית. ולכן כשם שבכל מצוות שתלויים באכילה, לא מקיימים מצוה כי אם בכזית, הוא הדין בנדון דידן "דלאכלה אמר רחמנא דווקא בכזית, אבל פחות מכזית אינו בכלל מצוות עשה". וראה במה שהביא מדברי הגמרא בבכורות ראיה שלא כדברי הרמב"ן, ובמה שכתב בסוף דבריו שמקיים מצוה גם בפחות מכזית, מדין "חצי שיעור".

ברם לדעת החזון איש (4ג) פשוט שאין עניין לעולם לאכול פירות שביעית. ובוודאי אין כוונת הרמב"ן לכך, כפי שהבין המגילת אסתר. אלא כוונת הרמב"ן למנות למצוות עשה את איסור סחורה בפירות שביעית אשר נלמד מהכתוב "לאכלה – ולא לסחורה".

גם בספר שרידי אש (5א) כתב  בסוף דבריו שהדבר פשוט שאין שום מצוה באכילת פירות שביעית, ולא מצינו מצוה זו בכל הש"ס, וכוונת הרמב"ן ללאו הבא  מכלל עשה של איסור הפסד פירות שביעית.

בשו"ת שבט הלוי (5ב), דן בהרחבה בהבנת דעת הרמב"ן, וכתב לבאר בדרך נוספת, שכוונתו כי יש מצוה באכילת פירות שביעית, אך אין זו מצוה חיובית לאכול פירות שביעית, אלא מצוה קיומית, כי באכילת הפירות גורם שלא יבואו לידי הפסד, וממילא מקיים מצוה באכילתם. לפי הבנה זו, מקיים מצוה גם באכילה פחות מכזית.

• סיכום הבנת שיטת הרמב"ן – בספר דרך אמונה (5ג), וראה בביאור הלכה שהוכיח כדברי החזון איש, וכתב שאין לומר שבאכילה יש מצוה קיומית [כהבנת שבט הלוי], שהרי לא מצינו שתיקנו ברכת המצוות למי שאוכל פירות שביעית, כפי שתיקנו קודם אכילת פירות תרומה. וראה בביאורו מדוע פירות שביעית שונים מפירות תרומה ומעשר שני, שבאכילתם מקיימים מצוה [בסיום דבריו הוסיף, כי יתכן שבזמן הביעור מקיים מצוה באכילת הפירות].

 

ג. הגידולים שיש בהם קדושת שביעית

במשנה בשביעית (5ד) מובא: "כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים, יש לו שביעית".

בסוגיית הגמרא במסכת בבא קמא (6) הובאה ברייתא ממנה משמע כי עצים העומדים לצביעה יש בהם קדושת שביעית, ועל כך הקשו סתירה מברייתא אחרת שבה נאמר כי המלקט עלי קנים ועלי גפנים, אם דעתו על מנת לאוכלם, יש בהם קדושת שביעית, אך אם דעתו לעצים אין בהם קדושת שביעית. ותירצו, על פי דרשה מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – במי שהנאתו וביעורו שווה". כלומר, כשם שבאכילה, ההנאה מהפירות היא באותו זמן שהם מתבערים מהעולם, הוא הדין בשאר הגידולים שההנאה מהם היא בזמן שהם מתבערים, חלה עליהם קדושת שביעית. לפי זה, עצים העומדים להסקה אין בהם קדושה, שהרי הם מתבערים מהעולם, ורק לאחר שנעשו גחלים ניתן ליהנות מהם. אולם עצים העומדים לצביעה, חלה עליהם קדושת שביעית, שהרי הנאתם וביעורם שווה. לדעת רש"י הסיבה היא, כי בשעה שמבשלים את הצבע הוא מתבער, ובאותו זמן הוא נקלט בבגד. לדעת התוספות, ההנאה מהבגד היא בשעת לבישתו, ואז גם זמן ביעורו, שהצבע דוהה.

 

ד. קדושת שביעית בפרחים

הנה כי כן בגמרא (6) נתבאר כי הכלל הקובע את קדושת שביעית הוא, האם "הנאתו וביעורו שווים".

במשנה במסכת שביעית (7א) מובא: "הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית". ופירש הרע"ב, שהם מיני פרחים שנותנים ריח. ולפי זה לכאורה נמצאנו למדים מדברי המשנה, שאף גידולים שיש בהם ריח, חלה עליהם קדושת שביעית, ויש לנהוג בהם ככל דין פירות שביעית שיש בהם קדושה.

אולם בתלמוד הירושלמי (7ב) הסתפקו האם גידולים שעומדים לבשמים יש בהם קדושת שביעית, ומכאן דנו הפוסקים האם יש לנהוג קדושת שביעית בפרחים.

החזון איש כתב (7ג) שאין להוכיח מהמשנה הנ"ל [על פי הרע"ב] כי יש קדושת שביעית בבשמים, כי בירושלמי הסתפקו בפרחים שיש בהם ריח בלבד, ואלו המשנה עוסקת בפרחים ש"יש להם גם טעם", והחידוש בדברי המשנה הוא, שאף שעיקרם עומד לריח, נוהג בו שביעית, ואינו נחשב כדבר שאינו שווה לכל נפש [וקדושת פירות שביעית חלה רק על דבר שהנאתו שווה לכל אדם, כגון אכילה ושתיה]. מדברי החזון איש משמע איפוא, כי ספק הירושלמי האם חלה על בשמים קדושת שביעית, תלוי אם הנאת ריח היא הנאה השווה לכל אדם.

רבי יחיאל מיכל שטרן (7ד) הסביר את הספק בירושלמי, על פי דברי הגמרא (6) שרק בגידולים שהנאתם וביעורם שווה חלה עליהם קדושת שביעית, אך אם ההנאה באה לאחר הביעור אין בו קדושת שביעית. ואם כך, אפשר שגם אם ההנאה באה קודם הכילוי, כמו בבשמים, לא יהיה בהם קדושת שביעית. ועוד הסביר, מכיון שהנאת הריח אינו גורמת כלל לכילוי הפרח, בשונה מאכילה ושתיה שגורמים לכילוי, זו סיבה שאין בהם קדושת שביעית.

 

ה. קדושת שביעית בפרחים – פסק הלכה

בנדון זה חילקו הפוסקים את סוגי הפרחים לשלושה: [א] פרחים שיש בהם ריח והם ראויים לאכילה. [ב] פרחים שיש בהם ריח ואינם ראויים לאכילה. [ג] פרחים שאין בהם ריח העומדים לנוי בלבד.

בשו"ת שבט הלוי (8א) כתב, כי בפרח שיש בו גם טעם, יש קדושת שביעית לכולי עלמא. בפרח שיש בהם ריח בלבד, מאחר והירושלמי נשאר בספק, ועיקר שביעית הוא דין דאורייתא, יש להחמיר שיש בו קדושת שביעית, אף שבזמן הזה שביעית דרבנן. ובפרחים שאין להם טעם וריח ועומדים רק לנוי, אין כלל קדושת שביעית.

וראה בספר משפטי ארץ (8ב), שהביא את דברי הפוסקים בנדון, וכתב בשם הגרש"ז אויערבך, שגם בפרחים שיש בהם ריח, אין קדושת שביעית, כיון שעיקר מטרת גידולם לנוי.

אולם בשו"ת אור לציון (9א), כתב להחמיר לנהוג בפרחים שיש בהם ריח בקדושת שביעית.

 

ו. קדושת שביעית בסבונים, דבש ופטריות

בדברי הרמב"ם (הלכות שביעית פ"ה הלכה י) מבואר כי קדושת שביעית חלה על מיני כבסים [כגון בורית ואהל].

על פי דברי הרמב"ם נמצא נפקא מינא בנדון בשימוש בסבונים שהופקו מגידולי שביעית.

בספר חוט שני (9ב) הקשה על דברי הרמב"ם, מדוע חלה על כבסים קדושת שביעית, והרי נתבאר בסוגיית הגמרא במסכת בבא קמא (6) כי רק דבר שהנאתו וביעורו שווה, קדוש בקדושת שביעית, יעויין בדבריו. אולם למעשה, מתבאר בדעת הרמב"ם כי בסבונים שהופקו מהצומח יש קדושת שביעית.

עוד דנו הפוסקים, האם יש קדושת שביעית בדבש דבורים המופק מפרחי בר.

בספר מאמר מרדכי (10א) כתב: "קדושת שביעית נוהגת בדבש שנוצר מפרחים שיש בהם קדושת שביעית, כגון שמופק מפירות האילן, אך אם הוא מופק מפרחי בר או מסוכר, אין בו קדושת שביעית". אולם בספר ילקוט יוסף (10ב) הביא בשם רבי צבי פסח פרנק, שאין קדושת שביעית בדבש.

כמו כן דנו הפוסקים האם יש קדושת שביעית בפטריות שאינן יונקות מהאדמה.

בספר מאמר מרדכי (10א) הביא את דעת הראי"ה קוק שיש לנהוג בהם קדושת שביעית, אולם רבי צבי פסח פרנק סבר שאין בהם קדושת שביעית. ולכן, להלכה, יש בהם קדושת שביעית מספק "אלא אם כן גדלו בתוך מבנה או מערה. ובזמן הזה שמגדלים אותם באופן מסודר, יש בהם קדושת שביעית. ופטריות שגדלים בחממות יש להחמיר ולנהוג בהם קדושת שביעית".

עוד הובא בספר ילקוט יוסף (10ב) כי בצמר גפן אין קדושת שביעית.

 

ז. קדושת שביעית בסיגריות וקנאביס

מצאנו בדברי הפוסקים פולמוס הלכתי, האם יש קדושת שביעית בעלי הטבק המשמשים לעישון בסיגריות.

בשו"ת דברי יציב (10ב) דן בנושא זה בהרחבה, ומסקנתו להקל, שאין בהם קדושת שביעית, יעויין בנימוקיו. ובחתימת דבריו סיים, כי למעשה "רובא דרובא מן עלי הטבק שבכאן [בישראל] גדלים ביד עכו"ם, ויש לתלות שהם של עכו"ם, ועל כן מכל הנ"ל אין מקום לחשוש בזה". מנגד, בספר אורחות רבינו (11א) מובא כי רבי יעקב ישראל קנייבסקי, החמיר להשתמש בעלי טבק שגדלו בשנה השישית בלבד, או שהיה קונה טבק מנכרים.

וראה גם בשו"ת ישא יוסף (11ב)-(12) בנדון גידולי צמח הקנאביס המשמש להקלת כאבים, היאך לנהוג בשדות הגידול בשנת השמיטה שמיטה והאם יש בצמח זה קדושת שביעית. ומסקנתו, שאין בהם קדושת שביעית, ולכן אין חובה להפקירם.

 

ח. זמן חלות קדושת שביעית

לסיום, נעיין בסיכום ההלכה בספר שביעית בהלכה (13א) וספר הלכה ממקורה (13ב), אימתי חלה קדושת השביעית בגידולי הקרקע ובפירות לסוגיהם: תבואה ירקות וקטניות • אילנות  • פירות הדר • בשנה השביעית והשמינית.

א. קדושת שביעית בפירות – מקור הדין

מהפסוק "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" נלמד איסור סחורה והפסד פירות שביעית.

לכאורה משמעות הדבר, כי יש קדושה בפירות שביעית, וכפי שנאמר בתלמוד הירושלמי "כי יובל היא קודש תהיה לכם – מה היא קודש אף תבואתה קודש" [על פרטי דיני הקדושה למעשה, להלן].

• בדברי התוספתא נזכר האיסור לטמא שמן של שביעית, ויש שביארו זאת מחמת קדושת השביעית שיש בפירות. יש הסוברים כי מחמת קדושה זו צריך ליטול ידיים קודם אכילת פירות. אך יש שנקטו כי אין כלל קדושה בפירות שביעית אלא נאמרו בהם איסורים בלבד.

ב. מצות אכילת פירות שביעית

בירור דעת הרמב"ן האם מהכתוב "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", נלמד כי יש מצוה לאכול פירות שביעית.

ג. הגידולים שיש בהם קדושת שביעית

במשנה במסכת שביעית ובסוגיית הגמרא במסכת בבא קמא נתבאר, באלו גידולי קרקע יש קדושת שביעית • "כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ, יש לו שביעית".

ד. קדושת שביעית בפרחים

בדברי הגמרא מבואר כי הכלל הקובע את קדושת שביעית הוא, האם "הנאתו וביעורו שווים".

• בתלמוד הירושלמי הסתפקו האם גידולים שעומדים לבשמים יש בהם קדושת שביעית, ומכאן דנו הפוסקים האם יש לנהוג קדושת שביעית בפרחים.

ה. קדושת שביעית בפרחים – פסק הלכה

בנדון זה חילקו הפוסקים את סוגי הפרחים לשלושה: [א] פרחים שיש בהם ריח והם ראויים לאכילה. [ב] פרחים שיש בהם ריח ואינם ראויים לאכילה. [ג] פרחים שאין בהם ריח העומדים לנוי בלבד.

ו. קדושת שביעית בסבונים, דבש ופטריות

בדברי הרמב"ם מבואר כי קדושת שביעית חלה על מיני כבסים [כגון בורית ואהל], אך לכאורה אין זה נכלל במה שהצריכו לקדושת שביעית "הנאתו וביעורו שווים", וצ"ע.

על פי דברי הרמב"ם נמצא נפקא מינא בנדון בשימוש בסבונים שהופקו מגידולי שביעית.

קדושת שביעית בדבש שנוצר מפרחים שיש בהם קדושת שביעית • קדושת שביעית בפטריות.

ז. קדושת שביעית בסיגריות וקנאביס

דין "הנאתו וביעורו שווים" בעלי הטבק • קדושת השביעית בדבר שאינו ראוי לאכילה • סיגריות מטבק שביעית של נכרים  • הנאה מנוזלים המופקים מצמחים לצורך רפואה.

ח. זמן חלות קדושת שביעית

לסיום, נעיין בסיכום ההלכה, אימתי חלה קדושת השביעית בגידולי הקרקע ובפירות לסוגיהם:

תבואה ירקות וקטניות • אילנות  • פירות הדר • לימון ואתרוג • בשנה השביעית ובשנה השמינית.