בעקבות המצאת מכשירי הטלפון, המיקרופון והרמקול, דנו הפוסקים, האם בבית כנסת גדול מותר לקרוא את המגילה באמצעות מיקרופון, כדי שכל השומעים יוכלו לשמוע את הקריאה ברמקולים. או במקום שאין מגילה כשירה, האם יוצאים ידי חובה על ידי שמיעתה בטלפון. וכמו כן לענין קריאת התורה, ברכת כהנים, או ברכת המזון וברכת האירוסין – האם יוצאים ידי חובה, בשמיעתם באמצעות רמקול או טלפון.

מובן מאליו, כי בירור ההלכה מצריך התמצאות באופן פעולתם של מכשירים אלו, וכפי שתיאר זאת בקצרה הגרש"ז אויערבך, בפתיחת תשובתו המקיפה בנושא זה בשו"ת מנחת שלמה (1).

ומתוך כך נבוא לעיון במחלוקת הפוסקים בשאלה העקרונית – האם שמיעת קול באמצעות מכשירים אלו נחשבת שמיעת קול מאדם 'בר חיובא', ויוצאים בה ידי חובת קיום מצוות.

א. רבי יעקב חאגיז [מרבני ירושלים, נפטר בשנת תכ"ט] כתב בשו"ת הלכות קטנות (3) סימן רעו) "אפשר דכיון דבעינן שומע ומשמיע, ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח, אין לו עוד קשר עם המשמיע דלא יצא". והמוציא לאור הוסיף בסיום התשובה שנדפסה בשנת תרנ"ז: "ולפי זה לא יצא אם שמע תקיעת שופר או מגילה על די פאנאגראף [תקליט] וטעלעפאן" [הטלפון הומצא בשנת 1876 תרל"ו].

לעומתו, רבי יוסף ענגיל [ראש ישיבה ורבה של העיר קראקוב בפולין, נפטר בשנת תר"פ]  כתב בספרו גליוני הש"ס (3) "יש להסתפק בשמיעה על ידי דבר אחר, כגון שמיעת קול שופר או מגילה על ידי טלפון שנתחדש בימינו". והביא ראיה להתיר, מתשובה אחרת בשו"ת הלכות קטנות (3) סימן מה) שכתב בנדון "חרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות", שיוצא בזה ידי חיובו לשמוע קול שופר "דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, אף אנו נאמר שמיעה על ידי דבר אחר שמה שמיעה".

ואילו האדמו"ר רבי חיים אליעזר שפירא ממונקאטש, כתב בשו"ת מנחת אלעזר (3) כי בתקיעת שופר, לא יצא ידי חובה "דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות, לאותן העומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל יצאו, ואם קול הברה שמעו עם קול שופר, לא יצאו, כמו שפרש"י בראש השנה (1) כח, א;  ובשו"ע סימן תקפז (2). והכא נמי בא הקול על ידי הטלפון מעורב לא כמו הקול של האיש שמדבר רק קולו כאוב, וגם קול השופר ישתנה בוודאי ויתערב כמו דרך הברת הטלפון, וזה פשוט". אולם לענין מגילה כתב המנחת אלעזר: "נשאלתי אם יוצא השומע מהקורא בטלפון, ומכל הצדדים שחתר השואל לא מצאתי לאסור, דבאמת במגילה לא פסול אם נתעבה קול הקורא" [יש לציין, כי המנחת אלעזר הבין כי הקול שנשמע בטלפון הוא אותו קול של המשמיע עצמו שעובר דרך קווי הטלפון, ולכן דן בשאלה זו מההלכה המבוארת בגמרא בסוטה (2) "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ומדברי השו"ע בהלכות ברכות (2) שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם" בין הקול של המשמיע לשומע, יעו' בדבריו. ברם כפי שהובא לעיל בפתיחה מדברי הגרש"ז אויערבך, כיום אין כל ספק כי הקול היוצא מפיו של המשמיע מתפרק ונבנה מחדש באמצעות הממברנה, וכמובן אין זה אותו הקול של המשמיע, ומכל מקום יבואר לקמן שאעפ"כ יש פוסקים שהכשירו לצאת ידי חובה בזה].

ב. גם הגרצ"פ פרנק, לאחר שהביא בספרו מקראי אקודש (4) את דברי רבי יוסף ענגיל, כתב שיש לדון בדבריו ולחלק בין דין שופר לדין שמיעת מקרא מגילה: "דבשופר אם יש בו תערובת קול אחר פסול, וקול היוצא דרך טלפון ורדיו יש בו תערובת קול ממין אחר, אבל לענין מגילה יש לדון דשפיר דמי". והוסיף שם הגרצ"פ שהשיב להגר"י וייס [מחבר שו"ת המנחת יצחק]  שרצה לפסול שמיעת קריאת מגילה ושופר וקריאת התורה לחרש על ידי "מכונת שמיעה" משום שנחשב לשומע "קול הברה"- שיש לחלק בין שמיעת קול שופר שאין יוצא בה ידי חובה, משום שבקול שופר יש תערובת של קול אחר, לעומת קריאת התורה ומגילה שאין לפסול אם מעורב בה גם כוח אחר "דהכל הוא מכוח הקורא וכל הקולות כשרים אלא שיהיה מכוח בר חיובא". ובהערות רבי יוסף כהן [אב"ד בירושלים] הרחיב לבאר את שיטת סבו הגרצ"פ, שאפילו אם הקול של קורא המגילה נשמע דרך מגביר קול או טלפון יוצאים בזה ידי חובה כיון שסוף סוף בא מכוח הקורא שהוא בר חיובא, וכתב: "ובזה נסתרו דברי המערערים על מקרא מגילה על ידי רמקול או טלפון [כוונתו לדברי הגרש"ז אויערבך אשר יובאו לקמן] – משום שדרך הטלפון או הרמקול לא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנתהווה מכוחו, ודומה לתקליטים, וכתבו שלפי האמור לעיל אינו דומה לתקליט שנפסק כוח האדם ונעשה קול אחר. אבל ברמקול או בטלפון, אפילו אם נאמר שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר, מכל מקום עדיין לא נפסק כוח קול האדם ולא נשמע הקול אלא כשהוא קורא והכל בא מכוח הקורא ונחשב כקולו ממש".

בעיקר הנדון, האם יוצאים ידי חובה בשמיעת באמצעות הטלפון, דעת הגאון רבי משה פיינשטיין (4) או"ח ח"ב סימן קח) היתה כדעת הגרצ"פ אלא בגדר של "הלכה ואין מורים כן", וכך כתב: "הנה לדידי מספקא טובא, אף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל מה שנעשה נעשה מקולו, ומנין לנו עצם כוח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש, וכן הא יותר מסתבר", וסיים: "ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרוא המגילה על ידי המיקראפאן מצד ההלכה". אולם לדינא פסק האגרות משה: "אך מכל מקום כיון שלא ברור להיתר והוא ענין חדש, בכלל יש למחות כדי למונעם מלרדוף אחרי חדשות אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו". רבי משה חזר על הוראה זו בתשובה אחרת באגרותיו (4) או"ח ח"ד סימן קכו) במענה לשאלה האם יש להתיר קריאת מגילה ע"י רמקול בשעת הדחק. ומבואר בדבריו, שבעיקר דין הגדרת הקול הנשמע דרך הטלפון והמיקורפון, נטה לדעת הגרצ"פ פרנק – שמכיון שהקול בא מכוח הדיבור של המשמיע, נחשב כי השומע שמע את קול המשמיע, ורק מחשש ל"חידושים" שיביאו ל"רפורמות", נמנע להתיר זאת למעשה.

וראה גם בדברי הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (8) חלק ה; במענה לרב פוזן שהפנה את השאלה לרבי משה) שכתב "הריני נוטה למש"כ ידידינו הגר"מ פיינשטיין, והכא הוא אותו הקול אלא שהוגבר על ידי המיקרופון, מ"מ חלילה להנהיג חדשות כי זה תחילת ההריסה" [ועי"ש שפסק שאם שמעו את המגילה ברמקול, חייבים לשמוע פעם נוספת אך ללא ברכה].

ואמנם, רבי משה לשיטתו, התיר לאשה הנמצאת בבית חולים, לצאת ידי חובת הבדלה בשמיעה בטלפון, כדבריו באגרות משה (8) "אם אי אפשר לה שתשמע הבדלה במקומה ודאי יש לה לשמוע על הטלפון, שיותר נוטה שיוצאה בזה כדכתבתי בתשובת חלק או"ח ח"ב סימן ק"ח גבי קריאת מגילה, והוא הדין גבי הבדלה, משום דכל מצוות דבור שבחול הוא כמגילה, לבד קריאת שמע וברכת המזון שצריך למחות באלו הרוצים לצאת במייקראפאן. שלכן כיון שאי אפשר לה לשמוע הבדלה בבית החולים, צריכה לשמוע ע"י הטלפון". ובסיום דבריו הוסיף רבי משה: "וכן צריך לענות אמן על ברכה ששומעין על ידי טלפון ועל ידי מייקראפאן מספק".

וכן נקט בשו"ת ציץ אליעזר (6) לאחר שפלפל בדברי הגרצ"פ פרנק [המובא לעיל], שאם כי "לכתחילה בוודאי יש לעשות כל טצדקי לחזר שלא להשמיע קריאת המגילה דרך מיקרופון, אבל בעברו וקראו בוודאי אין מקום לבוא ולפסוק בסכינא חריפה שלא יצאו ידי חובתם והברכות כאילו היו לבטלה. ובאין דרך אחרת, או כפי שנשאלתי במקרה אחר על בית חולים גדול שאי אפשר להעביר שמיעת קריאת המגילה לחולים כי אם דרך המיקרופון, אזי המורה על כגון דא להתיר אפילו לכתחילה השמעת קריאתה באמצעות כלי המיקרופון, אין מזחיחין אותו".

ג. לעומתם, הגרש"ז אויערבך כתב בשו"ת מנחת שלמה (5)  "אחרי כל התיאור האמור לעיל, נראה שהשומע קול שופר או מקרא מגילה על ידי טלפון או רמקול (אף אם נאמר שהקול אינו משתנה ולא נחשב לתוקע לתוך הבור או הדות) שלא יצא ידי חובתו, משום דדווקא כשרושם שמיעת האוזן נעשה באופן ישר על ידי קול השופר שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, משא"כ כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה אע"פ שגם אותם התנודות יוצרות באויר גלי קול  ממש כדוגמת קול השופר, אפילו הכי מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר" [והוא מדמה את השומע מהטלפון לשומע קול מתקליט, יעו"ש בדבריו, ובמה שכתב בסוגריים כנגד הערת רבי יוסף כהן בספר מקראי קודש, המובא לעיל]. ומשום כך כתב הגרש"ז: "ולכן תמה אני מאד על כמה מגדולי הרבנים שהתירו לשמוע מקרא מגילה דרך מגביר קול (ואף דרך טלפון הרי חזינן למשיבים הנ"ל שהתירו) ואיך לא שמו ליבם לדבר זה שרק קול תנודות של ממברנה שומעים ולא קול מקרא מגילה של אדם" [ואמנם הגרש"ז ציין בדבריו, כי לפי האמור יוצא שכבדי שמיעה לא יוצאים ידי חובת קריאת המגילה באמצעות מכשיר שמיעה].

ומסכם הגרש"ז: "קיצור הדברים הוא שאין להשתמש בבית הכנסת לצרכי  תפילה במיקרופון ורמקול היות שהדבר הזה נחשב רק כהנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים לדעת היכן החזן עומד בתפילתו [כמבואר בדברי הגמרא בסוכה (2)], אבל אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם. ואף שיודע אני שרבים יתמהו על כך וכמו זר יהיה דבר זה בעיניהם, עם כל זאת האמת כדברינו, וברור הוא בעיני שזה מוזר רק לאלה שאינם יודעים כלל מה טיבם של המכשירים האלה (וחושבים מחשבות הבל שחוטי הטלפון או גלי הרדיו מוליכים ממש את קול האדם), אבל לא ליודעים את האמת כי בדברי בזה עם מביני מדע ויודעים בהלכה כולם הסכימו לי".

אמנם ציין הגרש"ז על כך בהערה: "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזון איש זצ"ל, ואמר לי שלדעתו אין זה כל כך פשוט ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר וגם הקול נשמע "מיד" כדרך אנשים המדברים ביניהם "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע. וכמדומה לי שצריכים לומר לפי זה דמה שאמרו בגמרא אם קול הברה שמע לא יצא היינו מפני שקול הברה נשמע קצת "לאחר" קול האדם, משא"כ בטלפון ורמקול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואיני מבין אותו". ונראה מדברי החזון איש שלא סבר כדעת הגרש"ז, אלא דעתו היתה כי "אפשר" שגם שמיעת קול המדבר דרך טלפון ורמקול נחשבת כשמיעה ממש מפי המדבר [וראה בדברי רבי משה שטרנבוך [ראב"ד העדה החרדית] שכתב בשו"ת תשובות והנהגות (8) "ויש עוד שמועות שהחזון איש הכשיר לזקן הכלוא בבית לצאת ידי חובת מגילה בשמעו ברדיו בשידור חי, כיון ששומעים בשעת מעשה. אבל אולי רק לנחמו אמר כן"].

וכן נקטו לדינא הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (7), רבי משה שטרן [אב"ד דעברצין, ואחר כך בניו יורק], בשו"ת באר משה (8), ורבי מנשה קליין [אב"ד אונגוואר, ואחר כך בניו יורק] בשו"ת משנה הלכות (8) – שהקול הנשמע בטלפון או ברמקול אינו של המשמיע, ולכן לדעתם, אין יוצאים ידי חובה בשמיעת המגילה ובהבדלה בטלפון.

העומדים בסמוך לקורא שהיו שומעים את קולו גם ללא הרמקול – בשו"ת יחוה דעת (7) חידש שיצאו ידי חובת קריאת המגילה, כעין שאמרו בגמרא בסוכה (ב, א) "דל עשתרות קרנים, איכא צל סוכה". ואפילו אם ע"י הרמקול נשמע קולו של הש"ץ עבה יותר או גבוה יותר, אין בכך כלום, שסוף סוף הציבור היושבים הסמוך לו, שומעים את המגילה מפי בר חיובא, וכל הקולות כשרים". וכן הובא בספר רץ כצי (12) בשם הגרי"ש אלישיב שהורה, שאם יש עשרה אנשים השומעים את הש"ץ גם ללא עזרת הרמקול, נחשבת התפילה כתפילה בציבור, והקהל יכול לענות אמן.

אולם בשו"ת תשובות והנהגות (8) כתב בתוך דבריו: "שמע ברכה ברמקול [כמו בנישואין] וצריך לצאת ידי חובה, לא יצא, ואפילו קרוב למברך, ששומע גם קולו כשמעורב בקול פסול, נראה להחמיר דלא יצא. ואף דבחביבא ליה שומע בתרי קלי, ברמקול שאותו קול ממש קשה להבחין".

סיכום דברי הפוסקים בנדון שמיעת מגיל ברמקול ובטלפון – פסקי תשובות (7).

• • •

ד.  ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, דנו הפוסקים בנושאים הבאים:

• קריאת התורה – בשו"ת תשובות והנהגות (8) כתב מחד גיסא, שיוצאים ידי חובה בשמיעת הקריאה ברמקול, היות ועיקר המצוה היא לשמוע דברי תורה. אך מאידך כתב "ומיהו יש פוסקים דכיון שצריך לשמוע הקריאה מספר תורה ומבר חיובא ומדין שומע כעונה, ראוי להחמיר שלא יצא גם בקריאת התורה על ידי רמקול".
• ברכת הזימון – בדברי השו"ע (9) מבואר שאם השומעים לא שמעו את ברכת הזימון מפי המברך, לא יצאו ידי חובת הזימון [וכתב המשנ"ב (9) "יש ליתן לברך ברכת הזימון למי שקולו חזק, כדי שישמעו כל המסובים"]. ודנו הפוסקים האם יצא ידי חובת זימון בשמיעה ברמקול – ראה בדברי הגר"ש ואזנר (9) ובסיכום דברי הפוסקים בפסקי תשובות (9).
• ברכת האירוסין ושבע ברכות – בשו"ת שבט הלוי (8) חלק י) כתב כי מעיקר הדין, יוצאים ידי חובת הברכה גם כאשר נשמעה ברמקול, ואין כל חשש שברכת הנישואין לא נאמרה בעשרה "דברכת נישואין איכא, כיון שהיו שם עשרה בשעת הברכה". וראה סיכום דברי הפוסקים בנדון זה בספר ברכת חתנים (10) רבי ניסן קפלן, ר"מ בישיבת מיר)
• ברכת כהנים – האם הכהנים יכולים לברך את הקהל באמצעות מיקרופון, ומה דין העם המתברך, האם יוצא ידי חובה בשמיעה ברמקול, ראה בספר רץ כצבי (13), ובמה שכתב האם השומעים בטלפון או בשידור חי ברדיו, צריכים לענות אמן, והאם יש "ענין" לשמוע ברכת כהנים בטלפון או ברדיו.
• השומע סליחות בביתו ברדיו בשידור חי – הגר"ע יוסף פסק בשו"ת יחוה דעת (11) שיש לענות אמן אחר הקדיש שאומר הש"ץ, וכן לענות י"ג מידות עם הציבור "והרי זה דומה למה שאמרו בגמרא בסוכה (2) במעשה של בני אלכסנדריה של מצרים, שהיה שם קהל רב לא היו יכולים לשמוע מפי הש"ץ את הברכות, והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן. והוא הדין כאן שהוא שומע הקדיש ויודע על מה שהוא עונה אמן, רשאי לענות".
• ניחום אבלים – בטלפון, האם יצא ידי חובת קיום המצוה, יעו' באגרות משה (11) ובאגרות הפחד יצחק (11).
• שמיעת עדות – בטלפון או ברמקול, האם נחשבת "מפיהם" לענין קבלת עדות, ראה בדברי המנחת שלמה (5).
• נדרים – בשו"ת באר משה (8) כתב שאם נדר שלא ידבר עם פלוני, אינו רשאי לדבר עמו בטלפון, היות ובנדרים "הולכים אחר לשון בני אדם", ודיבור בטלפון נחשב בלשון בני אדם כדיבור ממש, פנים אל פנים.