רב או ש"ץ ששכח לספור ספירת העומר

הפוסקים האחרונים דנו בשאלה, מה יעשו רב או שליח ציבור ששכחו לספור ספירת העומר. האם יש להם עצה להמשיך ולספור ספירת העומר בברכה, על מנת שלא יגרמו להם בושה ועגמת נפש, כאשר הדבר יתגלה לעיני הציבור.

לבירור הדברים, נקדים בקצרה את יסודות דינו של השוכח יום אחד לספור ספירת העומר, מדברי רבותינו הראשונים, ופסק מרן השלחן ערוך.

א. שכח לספור יום אחד ספירת העומר – כיצד ינהג בהמשך ימי הספירה

תוספות במסכת מנחות (1א) הביא את דעת הבה"ג (1ב), שאם יום אחד לא ספר ספירת העומר, אינו ממשיך לספור בברכה משום ד"בעינן תמימות". וכתבו התוספות על דבריו "ותימה גדולה הוא ולא יתכן", בלא נימוק.

ההבנה הפשוטה בדברי הבה"ג היא, כמבואר בלשון ספר החינוך (1ד) שכל ימי הספירה "מצוה אחת היא", וכפי שיש ללמוד מלשון הכתוב "שבע שבתות תמימות" – שכל ימי ספירת העומר הינם מצווה אחת שלימה ["תמימות"].

בדברי הרא"ש (1ג) מפורש טעם החולקים על הבה"ג "דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה". ונמצא לפי זה שגם אם שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה, כדי לקיים את המצוה שיש בכל לילה.

מחלוקת הראשונים הנ"ל הובאה בבית יוסף (1ה), ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך (2א) לחשוש לחומרא לדעת הבה"ג וגם לדעת התוספות והרא"ש.  ולכן "אם שכח לברך באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה", כמבואר בדברי המשנה ברורה (ס"ק לו-לז) "סופר בשאר ימים – כדעת הרבה פוסקים, דאין ספירת הימים מעכבים זה את זה, וכל יומא ויומא מצוה בפני עצמה היא. בלא ברכה – לחוש למאן דאמר דספירת שבע שבתות תמימות בעינן, והא ליכא, דהא חסר חד יומא". וסיים המשנה ברורה: "ונכון בזה שישמע הברכה מן הש"ץ או מאחד מהמברכים, ויענה אמן בכוונה לצאת, ואחר כך יספור".

למרות ההלכה הפסוקה בשלחן ערוך, האדמו"ר מספינקא הביא בספרו ארחות חיים (2ב) את דברי האדמו"ר מקאמרנא בספר אוצר החיים, כי גם השוכח לספור ספירת העומר יום אחד, רשאי להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה, בניגוד לפסק מרן השלחן ערוך, היות ו"כך הוא דעת כל הראשונים, ואין ביד פוסק אחד להכריע נגד רוב בנין ורוב מנין. וכך הנהיג אאמו"ר וכל הצדיקים, כך הלכה פסוקה בלי גמגום". ובשו"ת דברי משה (2ג) העיד בשם הרמ"א פריינד, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, שמקובל בידו בשם האדמו"ר הדברי חיים  מצאנז "שהורה הלכה למעשה, שיכול להמשיך ולספור בברכה". עם זאת, כבר כתב בארחות חיים "ואם כי עדותו [של האדמו"ר מקאמארנא] נאמנה מאד, עם כל זאת לא נוכל להורות הלכה ולמעשה נגד הכרעת השו"ע". וכיוצא בזה כתב רבי אשר וייס (2ד) "ומי יהין לחלוק על השלחן ערוך כאשר הרמ"א לא חלק עליו, וגם מגיני ארץ, מגן אברהם ומגן דוד [הט"ז] הסכימו לדבריו, וכבר כתבו דכל הפורש מן השלחן ערוך כפורש מן החיים, ודבריו כתורת משה רבנו".

ב. דין "ערבות" במצוות" – האם מי שאינו "בר חיובא" יכול להוציא אחרים ידי חובה

העצה הראשונה למי ששכח ספירת העומר, להמשיך ולספור בברכה, היא לכוון להוציא בברכתו אחר שעדיין מחוייב לספור בברכה, כפי שהביא רבי צבי פסח פרנק בספרו מקראי קודש (6) מפי השמועה, שכך עשה ה"בית הלוי", רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. הפוסקים דנו בהרחבה בעצה זו, ונחלקו האם אפשר להסתמך עליה למעשה.

יסוד  מחלוקתם בדיני "ערבות" במצוות, המבואר במסכת ראש השנה (3א) "כל הברכות כולן, אף על פי שיצא, מוציא". ופירש רש"י שם: "שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצוה". ובדברי הירושלמי במסכת מגילה (3ב) הובא כי בן עיר אינו מוציא ידי חובת קריאת המגילה את בן הכרך. והיינו מפני שבן העיר "אינו מחוייב בדבר" בזמנו של בן הכרך. מדבריו הירושלמי למד הפרי חדש (3ד) "וכל שכן בנדון דידן, דלאו בר חיובא הוא כלל, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם.

ג. שכח לספור ספירת העומר האם יספור בברכה כדי להוציא אחרים ידי חובה – מחלוקת הפוסקים

בשו"ת בעי חיי (4א) הביא את הוראת רבני סלוניקי כי ש"ץ ששכח לספור יום אחד, רשאי לספור בברכה כדי להוציא אחרים ידי חובה. אולם כתב כי "אין הוראה זו נכונה כלל ועיקר, דאם איתא להאי חידושא, לא הוי שתקי מיניה כל הפוסקים, ואיבעי ליה לאודועי". ופסק כדעת הפרי חדש "ואפילו למי שאינו יודע לברך, אינו יכול לברך בשבילם, כיון דאיהו גופיה לאו בר חיובא דברכה". וכדעתם הכריעו החיד"א בברכי יוסף (4ב), השערי תשובה (4ג) וכף החיים (4ד).

מאידך גיסא, המאמר מרדכי (5ב) הביא את דברי הפרי חדש, וחילק בין קריאת המגילה "דהתם לא נתחייב ולא יתחייב לעולם באותו יום כל זמן שלא עקר דירתו, ולא אמרינן דאי הוה בעי למיעקר דירתיה הוי חייב יכול לפוטרו שמחוסר מעשה. והלכך הוי אינו מחוייב בדבר באותו יום. אבל הכא [ספירת העומר], הרי בר חיובא הוא, שהרי נתחייב בה כמה פעמים, וגם יתחייב בה לשנה הבאה בלי שום מעשה. ודמיא למי שיצא כבר דשוב אינו מחוייב, ואעפ"כ יכול להוציא אחרים. ואדרבה, יש פנים לומר דעדיפא מיניה הוי, דהא מחוייב בדבר הוא, שהרי לא יצא ידי חובתו, אלא שאינו יכול לספור לעצמו. והלכך מחוייב בדבר קרינן ביה, כן נ"ל". וסיים: "ואעפ"י שאיני כדאי לחלוק על דברי הרב פרי חדש ז"ל, מכל מקום כיון שהורה כן אותו הדיין, נ"ל לקיים הוראתו. ולכי תידוק שפיר תראה דשפיר איכא למסמך עליה דהא מילתא, דהא הוי כעין ספק ספיקא. שמא אין הפשט כדברי הרב פרי חדש כהוראת הדיין, ועל פי הטעמים שכתבנו אנחנו. ואם תמצי לומר שהעיקר כדברי הרב פרי חדש ז"ל, שמא הלכה כדברי רב האי ורא"ש ור"י וטור, ואם לא דילג לילה הראשון הרי רב סעדיה ז"ל סובר כן ז"ל שפסקו דכל לילה מצוה עצמה, ואע"פ שדילג איזה לילות סופר בברכה מכאן ואילך, וכמו שכתב הרב בעל תרומת הדשן ז"ל, דנהי דלא קי"ל כוותייהו בודאי בספק איכא למסמך עלייהו, ופסקו כאן בשו"ע, ופירש פרי חדש ז"ל הטעם משום דהוי ספק ספיקא".

להשלמת היריעה בנדון, ראה בדברי המקראי קודש (6) ובמה שסיכם בהגהות הררי קודש "ד' סוגים בכלל דכל שאינו מחוייב בדבר ועושהו". ובמה שביאר בספר מועדים וזמנים (7א) את נדון דידן על פי יסוד הגדר דין "ערבות" במצוות.

ואכן מצינו בדברי הפוסקים, שהסתמכו למעשה על עצה זו, כמובא בספר הליכות שלמה (7ב) "מי שדילג יום אחד מלספור ספירת העומר, יכול לברך על הספירה עבור אחר להוציאו בברכתו". וביאר בטעם הוראה זו: "דשפיר חשיב כשייך במצוה זו, אלא שאם אירעו אונס ולכן אינו יכול לקיימה. וכיון שכן אין דבר זה מפקיעו מדין ערבות, כיון דסוף סוף שייך בזה, וכמו שכל אדם אע"פ שכבר יצא, מוציא" [סברא זו מבוארת גם בשו"ת בית אב"י (11ב), וראה במה שדן להביא ראיה מהלכות תפילין].

וכן הביא בשו"ת דברי משה (7ג) "מעשה רב המובא בספר תהלה לדוד (סימן ח ס"ק לג), וזה לשונו, שמענו שהרב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, היה לו ספק בברכת התורה, וקרא לאחד שלא היה מסופק והיה צריך ודאי לברך, והרב בירך להוציא את שאינו מסופק, עכ"ל. וכן מצאתי במדרש פנחס לרבי פנחס מקוריץ, שמי ששכח לספור יום אחד, יכול לספור בברכה כדי להוציא אחר המחוייב, וכתב שכן הוא בפוסקים". וסיים: "ועכ"פ ברב שנוהג כן בקביעות, יש מקום רב להקל ולספור ולהוציא אחר".

עוד מבואר במחזיק  ברכה (4ב) כי ש"ץ ששכח לספור יום אחד, וספר בברכה להוציא אחרים, יכולים השומעים לספור בברכה בשאר הלילות. וההסבר הפשוט לכך הוא, כי במציאות כל אחד ספר בעצמו, ולכן למחרת אין בעיה להמשיך ולספור ברכה. אך אם יצאו ידי חובתם מהברכה והספירה של הש"ץ, "כיון דיש סברא באחרונים דיכול להיות שליח ציבור, אף על גב דלכתחילה ודאי לא יעשה שליח ציבור זה ששכח, כמו שכתבו כמה אחרונים. מכל מקום בדיעבד שהיה ש"ץ ויצאו על ידו הברכה והספירה, נראה דיכולים אחר כך למנות ולספור בשאר לילות בברכה. דכיון דהוי פלוגתא הוי ליה כדין אם הוא מסופק אם ספר", אשר רשאי להמשיך בשאר הימים לספור בברכה.

ד. ההיתר לספור כדי להוציא אחרים ידי חובה – משום כבוד התורה וכבוד הבריות

רבי שמואל ואזנר, התיר בשו"ת שבט הלוי (8א) לרב ששכח לספור ספירת העומר להמשיך ולספור בברכה, גם ללא העצה להוציא אחר בברכתו, כדבריו: "בעניותי במקום הדחק כזה אפשר לסמוך על דעת הראשונים בסי' תפ"ט דכל יום מצוה בפני עצמה, ויספור בשאר ימים בברכה. וכבר ידוע דהיו גדולים שעשו מעשה גם בלי זה לספור השאר בברכה. ואע"פ שאין לעשות כן, דכבר נפסקה הלכה (סי' תפט סע' ח; 2א), מכל מקום בכהאי גוונא דאיכא כבוד התורה וכבוד הצבור, אפשר לסמוך בזה". והביא ראיה לדין זה מדברי הביאור הלכה (8ב) בנדון הנצרך לנקביו "דאע"פ דאית ביה תועבה, מעיקר הדין מתירים משום כבוד הבריות. ומכל שכן כאן דאיכא מחלוקת הראשונים, וכבר ידוע מה שכתב הש"ך (יו"ד סי' רמב) דבשעת הדחק בדרבנן אפשר לסמוך על דעת יחיד" [וראה במה שדנו בראייתו מדברי הביאור הלכה, בקובץ היכל (11א].

השבט הלוי, דן בשאלה זו בתשובה נוספת (8ג) ולאחר שהכריע כדעת הפרי חדש (3ד) לשלול את האפשרות להוציא ידי חובה בברכתו מי שעדיין מחוייב בספירה, כתב: "ודע דאין מדברי הפרי חדש השנ"ל סתירה לדברינו, שהרי כתב שש"ץ אפילו קבוע אינו יכול להוציא, דגם אני לא כתבתי רק רב בעירו דאיכא בזה כבוד התורה וגם כבוד הציבור".

בספר מצות ספירת העומר (8ד) מובא, כי הר"ש ואזנר נשאל "מה יהא הדין במי שמחוייב לעבור לפני התיבה בכל יום כאבל בתוך י"א חודש – האם גם בזה יש להתיר. והשיב, דיתכן גם בזה יש להתפיר, אפלו שבזה אין כבוד התורה, עכ"פ יש כאן כבוד הבריות".

בנדון זה, ראה בהרחבה בדברי רבי יצחק מרדכי הכהן רובין בקובץ היכלא (10-11א), כי להלכה קיימא לן כדעות שברכה לבטלה אסורה מדרבנן. ובמסכת ברכות (יט, ב) כי איסורים מדרבנן נדחו מפני כבוד הבריות, וכלשון רש"י בברכות שם, דרבנן אחלוה ליקרייהו [מחלו על כבודם] היכא דאיכא כבוד הבריות".

ואשר על כן "בזה יתכנו מצבים בהם רב ששכח ספירת העומר, ובפרט היכי שבני קהילתו אורבים לו השכם והערב. ובזה יש לדון בתרתי: [א] האם נתיר במקום כבוד הבריות לברך ברכה לבטלה, ולסמוך על דברי האחרונים שנקטו לעיקר שברכה לבטלה אינה אסורה אלא מדרבנן, ובמקום כבוד הבריות שרי. [ב] ואם תמצי לומר שלא סמכינן בכהאי גוונא לברך ברכה לבטלה, אכתי יש לדון ולהביא ראיה שבמקום פלוגתא אי הוי ברכה לבטלה, סמכינן על שיטות המקילות בגוונא שהדבר נוגע לבזיון וכדומה. ואם כן שמא יש לומר, שגם במקום גנאי של הרב שטעה, יש לסמוך עכ"פ על עיקר השיטות הסוברות שגם אם שכח יום אחד יכול להמשיך ולברך בשאר ימים. ויש לצרף בזה את שיטות הפוסקים שברכה לבטלה אינה אסורה מן התורה, וגם את דברי החיי אדם והחזון איש הנוקטים גם בדעת הרמב"ם שברכה לבטלה אסורה רק מדרבנן. ונמצא שלשיטתם אפשר יותר להקל במקום כבוד הבריות, כעיקר הדין שמתירים איסורים דרבנן במקום כבוד הבריות".

אמנם בעצם, ההנחה כי נדון דידן נחשב מקום שיש חשש לבזיון ול"כבוד הבריות", תמה רבי אשר וייס (9ב) וכתב "קשה לדמות בעניינים אלה מילתא למילתא, וגדולי עולם כמו הגה"ק מבוטשאטש ובעל שואל ומשיב כתבו בספריהם בענוותנותם הגדולה בכמה וכמה מקומות ששכחו וטעו בתפילותיהם הק', ואף שבודאי אין זה נעים ונחמד צ"ע אם זה מוגדר לפי ההלכה כבזיון. ואף אם נניח דאמנם בזיון יש כאן, ראה נא מה שכתוב בספר מדרש פנחס מהצה"ק רבי פנחס מקוריץ, תלמידו הגדול של הבעש"ט (אות תשיא) שפעם אחת שכח אחד מימי הספירה, ואף שנקט עיקר להלכה דיכול לברך להוציא אחרים ידי חובתן, לא עשה כן, אלא שמח בטובה הגדולה שזכה לשפלות כזו שהגיע לו, כך נהג והרגיש צדיק נשגב זה".

בשו"ת בסוד שיח (12; הערה ח) העיר על דבריו: "עיין תשובת החת"ס (או"ח סימן קנז) שפעם אחת חלה בתשעה באב ומשום כך הוצרך לשתות והרהר בדעתו אם יבקשוהו התלמידים המתפללים בבית המדרש בביתו לעלות לתורה במנחה של תשעה באב מה יענה להם, ופלפל בזה הרבה (עיין לקמן סימן ע"ג הערה ו) להורות היתר בכה"ג לעלות לתורה נגד פשט השו"ע (או"ח סימן תקסו סע' ו) ולא העלה על דעתו להודות בכך בפני התלמידים שאינו צם מחמת החולי, וכנראה משום 'כבוד התורה'. ואם בחולי הדבר כן, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשכחה, וכן מבואר לכאורה במשנה ברורה שם (או"ח סימן תקסו  סוף ס"ק כא) שיש בדבר זה חילול ה' ובושה, והכל לפי המקום והזמן המבייש והמתבייש [והגר"א וייס בדבריו גופא הגדיר את הנהגת הצה"ק ר' פנחס מקוריץ כ'שפלות' ואת הנהגת השואל ומשיב והאשל אברהם כ'ענוותנותם הגדולה' הרי שאדם ורב 'רגיל' לא נמצא במדרגות כאלו]".

• ש"ץ שזו פרנסתו – בשו"ת בית אב"י (11ב).

ה. רב או ש"ץ ששכח ספירת העומר – סיכום

בשו"ת בסוד שיח (13א) הביא עצה נוספת מאת ראש ישיבת פורת יוסף רבי יהודה צדקה זצ"ל, שיכול הרב לברך בקול הרם, ולאחר שיאמר "ברוך אתה ה'", והקהל עונה "ברוך הוא וברוך שמו", יאמר בלחש לעצמו "למדני חוקיך", ולאחר מכן ימשיך בקול "מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת העומר", ונמצא שלא בירך לבטלה. וכתב בשו"ת בסוד שיח: "אך נראה שעצה זו נכונה בעיקר בקרב בני ספרד ששם אכן הקהל עונה "ברוך הוא וברוך שמו", אולם בקרב בני אשכנז שלא ראינו שהש"ץ מספיק את ברכתו כדי לתת לציבור שהות לענות "ברוך הוא וברוך שמו", אין זה מועיל. ועוד יש להעיר על עצה זו, שמצוי מאד שיש בקהל מי שדילג יום אחד ומכוון לצאת בברכת הש"ץ, ובהנהגה זו מפסידו.

סיכום – פסקי תשובות (13ב).