רחיצה בשבת וביום טוב
רחיצה בשבת
א. בסוגית הגמרא במסכת שבת (1)-(2) מבוארות גזירות חז"ל שלא ירחץ אדם בשבת במים חמים:
- שהוחמו בערב שבת – שאסור לרחוץ בהם את כל גופו או רוב גופו, אבל מותר לרחוץ בהם את פניו ידיו ורגליו.
- שהוחמו בשבת – שאסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד מהגוף.
טעם הגזירה – מבואר בגמרא (2) מ, ב) משום שהבלנים שהיו ממונים על בתי המרחץ היו מחממים את המים בשבת ועוברים על איסורי הבערה ובישול, והיו אומרים שחיממו מערב שבת. ולכן אסרו חז"ל את הרחיצה במים חמים בשבת אף באופן שלא נעשתה במים שום מלאכה אסורה, כדי שלא יבואו בני אדם לחמם מים באיסור בשבת.
וכתב הרי"ף (3) בשם גאון, כי תקנת האיסור לרחוץ במים חמים שהוחמו בערב שבת אינה מכלל האיסורים דרבנן [המנויים במשנה במסכת ביצה פ"ה מ"ב] שנאסרו משום "שבות" אלא היא בגדר "גזירה בעלמא" [ומטעם זה, לדעתו, גזירת רחיצה בחמין שהוחמו מערב שבת נאמרה רק בשבת ולא ביום טוב, ולהלן יבואר שנחלקו הפוסקים בדין זה]. ומבוארת בדבריו הבחנה בין סוגים שונים של גזירות חז"ל: יש גזירות שהן בגדר "שבות" והן חמורות יותר, ויש גזירות שאינן אלא "גזירה בעלמא", והן קלות יותר. ואמנם בשו"ע (3) נפסק כי מותר לומר לנכרי בשבת להביא מים דרך חצר שלא עירבו בה "כדי לרחוץ בו המצטער", וכתב רעק"א [הובא בביאור הלכה (5) בריש סימן שכ"ו] בטעם ההיתר להקל ברחיצת חמין שהוחמו בערב שבת למצטער, כיון שאינו בגדר איסור "שבות" אלא "איסור רק מכח גזירת הבלנים".
- להלכה – פסק מרן השו"ע (4) סי' שכו סע' א) "אסור לרחוץ כל גופו, אפילו כל אבר ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו מערב שבת, בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע, ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף אסור. אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו". והוסיף הרמ"א: "או שאר איברים, כל שאינו רוחץ כל גופו". ובהמשך השו"ע כתב: "והני מילי בחמי האור אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד, ואין צריך לומר בצוננין" [ולהלן נרחיב בדין זה].
וראה בספר שמירת שבת כהלכתה (10) סע' ב; ובהערה יא) שבכלל האיסור, לרחוץ במים שהוחמו בשבת בהיתר [כגון שהוחמו ע"י נכרי לצורך חולה]. ועוד כתב שם (10) סע' ג; ובהערות שם) כי דין המים שהוחמו בדוד שמש בשבת, כדין מים שהוחמו בערב שבת, אשר מותר לרחוץ בהם רק חלק מהגוף, אבל לא את רוב הגוף.
שיעור חום המים
ב. הפוסקים דנו מהו שיעור חום המים שיקראו "חמים" לענין גזירת הרחיצה. בשו"ת חכם צבי (3) כתב שמותר להפיג את צינת המים "ולא תחמם עד שיעור שיקרא להם מים חמים". ומבואר בדבריו כי גזירת רחיצה בחמין היא דווקא בשיעור שבני אדם קוראים להם "מים חמים". והגר"ח נאה כתב בקצות השלחן (7) הערה א) "דאם אין היד סולדת בו, הם בכלל פושרים, ומיהו מדברי האחרונים משמע דאפילו אין היד סולדת בו מקרי חמין". ובאגרות משה (7) או"ח ח"ד סימן עד, דיני רחיצה אות א) כתב: "שיעור החום דמים חמין שאסור לרחוץ הוא אף חום קטן, דהא אף בחול אין רוחצין בחום גדול. ואם הוא פחות ממידת החום שדרך סתם בני אדם לרחוץ בחול יש להתיר, ואף אם אחד יכול לסבול יותר חום, אסור, דבטלה דעתו". וראה בדברי השמירת שבת כהלכתה (10) סע' א הערה ג).
רחיצה בצונן
ג. כפי שהבאנו לעיל מדברי מרן השו"ע (4) סי' שכו סע' א) מעיקר הדין לא אסרו חז"ל רחיצה בצונן בשבת.
אולם גדולי רבותינו הראשונים באשכנז, המהרי"ל (3) ותרומת הדשן (4) כתבו שנהגו שלא לרחוץ בצונן, משני טעמים: [א] שמא יבוא לידי סחיטת השיער. [ב] שמא יוליך את המים שעל גביו ברשות הרבין או בכרמלית. ועל פי דבריהם כתב המג"א [הובא במשנה ברורה (4) ס"ק ט (5) ס"ק יז] כי "נהגו שלא לרחוץ כלל בנהר או במקוה".
ודנו הפוסקים האם בכלל מנהג זה גם לאסור רחיצת כל גופו במקלחת בצוננים: הגר"ח קנייבסקי הביא בספרו שונה הלכות (7) בשם החזון איש שאסר לרחוץ כל גופו במקלחת, והתיר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו. אולם בקצות השלחן (7) הערה ח) נקט בפשטות כי מי שמצטער אם לא יתרחץ יש להתיר, כיון שמצד הדין לעולם מותר, רק שנהגו שלא לרחוץ, ובמקום צער אין להחמיר". וכן פסק האגרות משה (7) או"ח ח"ד סימן עד, דיני רחיצה אות ב) "בלא צער יש להחמיר [שלא לרחוץ בשבת אפי' בצונן] אף שלא מצינו בספרי רבותינו מנהג זה. אבל כשמצטער מחום היום [כגון ביום שרב] רשאי להקל". ובתשובה הסמוכה (7) סימן עה), ביאר בהרחבה את טעם הוראה זו.
אמנם באמבטיה פסק האגרות משה (8) או"ח ח"ג סימן פז) לאסור רחיצה בצונן, יעו"ש בדבריו.
ובשו"ת אור לציון (9) התיר רחיצת כל הגוף במים קרים גם בבית המרחץ, ובלבד שיזהר שלא יסחוט את השערות.
סיכום – בספר שמירת שבת כהלכה (11) סע' יא), ובפסקי תשובות (12) (אות ד), ובמאמרו של הרב יוסף בנימין ואזנר (8), ועי"ש במה שכתב בסוף דבריו: "איני רואה שום מקום להורות ברבים איסור בשטיפת גופו בצונן במקומות החמים, והרוצה להחמיר יחמיר, ואנו משתדלים לילך כפי שחונכנו ע"י מו"ר המובהק אדוני זקני [הגר"ש ואזנר] שליט"א, שאין מדרכי ההוראה לחנך לחומרות מה שאין זה מן הדין ואין זה בקבלת המסורה".
רחיצה ביום טוב
ד. במשנה בשבת (1) נאמר: "חמים שהוחמו ביום טוב, אסורים ברחיצה ומותרים בשתיה", ונאסרה רחיצת כל גופו משום שביום טוב הותרה רק הנאה "השווה לכל נפש", ואילו "רחיצת כל גופו הוא דבר שאין שוה לכל נפש, רק למעונגים הרגילים בזה" [לשון המשנה ברורה (6) סי' תקיא ס"ק י; ואמנם כבר תמה בשש"כ (10) הערה כא) מדוע נאסר הדבר גם בזמנינו שיש לרוב בני אדם חדר אמבטיה או מקלחת בביתם, וצ"ע]. ולכן הותרה רק רחיצת פניו ידיו ורגליו.
ובנדון רחיצה במים שהוחמו בערב יום טוב, כבר הבאנו לעיל את דעת הרי"ף (3) שהתיר, וכן פסק מרן השו"ע (6). אך הרמ"א כתב שנהגו לאסור לרחוץ כל גופו גם בחמים שהוחמו בערב יום טוב. ובספר חזון עובדיה (9) כתב להתיר רחיצת כל גופו במים חמים באמבטיה בביתו, ולהתיר רחיצת כל גופו במים שהוחמו בדוד שמש.
סיכום – שמירת שבת כהלכתה (10) סע' ז-יב) ובפסקי תשובות (13).
טבילה בשבת ויום טוב
ה. במשנה במסכת ביצה (3) מפורש [לדעת בית הלל] האיסור לטבול כלים בשבת, וההיתר לטבילת אדם בשבת. ובגמרא (3) פירש רבא את טעם האיסור לטבול כלים טמאים בשבת "מפני שנראה כמתקן כלי". אולם אדם מותר לטבול מטומאתו בשבת משום "שנראה כמיקר", דהיינו שנראה כאילו בא לקרר עצמו במים ואינו בא לטבול מטומאתו [ובימות הגשמים, פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט וצואה ורוחץ אפילו בימות הגשמים]. ודנו הפוסקים:
- לאור גזירת הרחיצה בשבת, האם מותר לטבול בשבת במים חמים.
- מאחר ובזמננו נהגו שלא לרחוץ כל גופו בצונן [כמובא במג"א ובמשנ"ב כנ"ל] אם כן לכאורה יש לאדם טמא להימנע מטבילה בשבת אף בצונן משום ש"מיחזי כמתקן", שהרי אינו "נראה כמיקר" שהרי לא נהגו לרחוץ בשבת בצונן כלל.
- כמו כן דנו הפוסקים למנוע טבילה בשבת מחשש סחיטת שערות, ומחשש העברת המים שעל גביו ברשות הרבים ובכרמלית [החששות שהוזכרו בדברי המהרי"ל (3) בטעם המנהג שלא לרחוץ בצונן בשבת].
ואמנם להלכה פסק מרן השו"ע (5) סי' שכו סע' ח) "אדם מותר לטבול מטומאתו בשבת".
וכתב המשנה ברורה (4) סי' שכו ס"ק ז) בנדון טבילת נשים "במקום שנוהגים להחם המקוה, צריך להיזהר שלא יהיה רק פושרים", אך ציין לדברי הקרבן נתנאל (3) שכתב כי "טבילה במי מקוה חמין לא הוי בכלל גזירת מרחצאות". וראה בדברי הפסקי תשובות (12) אות ב) שכתב: "ועל סמך שיטה זו נוהגים הרבה מאחב"י לטבול בחמין בשבת".
ובנדון טבילת אנשים, כתב המשנה ברורה (4) סי' שכו ס"ק כד) "וכתבו האחרונים דמ"מ נראה דמותר לטבול לקריו, כיון דנתבטל התקנה ומותר בתורה ובתפלה אפילו קודם טבילה, אם כן לא מחזי כמתקן ע"י הטבילה. ועיין במש"כ בביאור הלכה דיש מחמירין וסוברין דאין לחלק בין טבילת קרי לשאר טומאות, ומי שנוהג להקל אין למחות בידו כי רוב האחרונים סותמים להקל בזה. ועכ"פ בנטמא בשבת ויו"ט גופא נראה בודאי דאין להחמיר, וכן נתפשט המנהג להתיר. אך יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטה דהוא איסור גמור". ובקצות השלחן (7) הביא את המנהג לטבול בשבת בשחרית ל"תוספת קדושה". וראה במש"כ בנדון זה בשו"ת תשובות והנהגות (8) ובשש"כ (10) הערה ד).
ו. חשש סחיטת שערות
במשנה ברורה (5) ס"ק כה) כתב שמותר לרחוץ את הזקן, והוא הדין את שיער ראשו, אך שלא יסחטם אחר רחיצתו.
וראה באגרות משה (8) במש"כ בענין רחיצת הזקן, ובמה שכתב ספר שמירת שבת כהלכתה (10) הערה א) באלו מקומות בגוף יש חשש סחיטה, ובדיני ניגוב השערות ודינים שונים הנוגעים לרחיצה (11) שם סע' יג-כ).
