בהלכות שבת נקבע סימן מיוחד בשו"ע (או"ח סימן שכח) לברר את פרטי דיני החולה בשבת. אמנם רוב הסימן ככולו, עוסק בדיני רפואה טבעית, וכן הוא גם בסוגיות הש"ס במסכת שבת. ויש לדון אודות רפואה סגולית בשבת. ושאלה זו היא הן לגבי עשיית מלאכה דאורייתא לצורך חולה שיש בו סכנה, והן לגבי איסור דרבנן לצורך עשיית רפואה סגולית לחולה שיש בו סכנה ולחולה שאין בו סכנה.
א. במשנה (1) ביומא נחלקו תנאים: "מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילים אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר". ופירש רש"י את מחלוקתם: "אין מאכילין מחצר כבד שלו, ואע"פ שנוהגים הרופאים ברפואה זו, אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך. ור' מתיא בן חרש מתיר, קסבר רפואה גמורה הוא". ותמה מהר"ם בן חביב בספר תוספת יום הכיפורים (2) "למה לא נאכיל אותו משום ספק, והלוא קיימא לן ספק נפשות דוחה שבת החמורה [כמפורש בגוף דברי המשנה ביומא הנ"ל], כל שכן בשאר איסורין". ולכן פירש בדרכו של רש"י, שרבנן אסרו אכילת חצר כבד של הכלב משום שאינה רפואה כלל. ויוצא לפי זה, שברפואה שאינה מועילה כלל לא נאמר הכלל דספק נפשות להקל, ואסורה בשבת, ויבואר להלן טעם הדבר.
והנה בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות ביומא (1) מבואר שנחלקו רבנן ור' מתיא אם אפשר לרפא חולה שיש בו סכנה ברפואה סגולית שיש בה איסור דאורייתא, והלכה כרבנן שאסור. והקשו המהר"ם חביב (2) והרדב"ז (2) שדברי הרמב"ם סותרים לדברי המשנה במסכת שבת "יוצאים בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה". ופירש הרמב"ם (פירוש המשניות שם; (2)) שהתירו לצאת גם לחולה שאין בו סכנה [כפי שמדובר שם] בדבר שהרפואה בו היא בדרך סגולה. וגם בעיקר דברי הרמב"ם ביומא, תמה הרדב"ז, מדוע לפי חכמים אין מאכילים את החולה בדברים שרפואתם בסגולה, והרי אפילו על ספק ספיקא של פיקוח נפש דוחים את כל המצוות.
וכתב הרדב"ז, שצריך לחלק בין ספק רפואה לבין ספק נפשות. ורק בספק נפשות דוחה שבת ויום הכיפורים, ולא בספק רפואה. וטעם הדבר, שאם נתיר גם בספק רפואה "ירחיקו ההמונים לכת ללמוד מזה להתיר לעצמם לזלזל ולחלל גם בדברים שלא יועילו ולא יצילו והמה רק הבלי הנשים והטפשים". כלומר, מאחר והרפואה איננה על פי כללי הרפואה הטבעית, אין גבול וקצבה בדבר, וכל אחד יעלה על דעתו שרפואה מסויימת יש בכוחה לעזור באופן סגולי, ולכן חששו חכמים שאם נתיר להשתמש ברפואות סגוליות אפילו שהן בדוקות, יבוא המון העם להקל ולהמציא תרופות סגוליות שנראה בעיניהם שמועילות, ויחללו שבת שלא לצורך [אמנם כשהחולה תובע שיעשו לו סגולה, מותר לעשות אפילו מלאכה דאורייתא. והטעם לכך, כדי ליישב את דעתו, כמפורש בשו"ת רשב"א (2) עי"ש].
לפי דברי הרדב"ז מבוארים דברי המג"א בתחילת דיני חולה שיש בו סכנה (3) שהביא את דברי הרמ"א (יו"ד סי' קנה סע' ג; (3)) "כל חולה שמאכילים לו איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה". והקשה הפמ"ג על המגן אברהם: "ומש"כ ורפואה ידועה, צ"ע דבספק נמי, ספק פיקוח נפש להקל" [ותירץ הפמ"ג: "דמיירי בחולה שאין בו סכנה דאיסור דרבנן אין מתירים בספק כה"ג"]. אך לפי הנ"ל, יש לומר שדברי המג"א נאמרו גם על חולה שיש בו סכנה [וכפי שמוכח מגוף דברי הרמ"א שנאמרו בדין חולי "נכפה" שהוא חולה שיש בו סכנה] אלא שכאמור, ברפואות שאינן טבעיות ומקובלות בדרכי הרפואה אלא בדרך סגולה, לא התירו לחלל בספק, כי חששו חכמים שאם נתיר להשתמש ברפואות אלו, יבוא המון העם להמציא תרופות סגוליות הנחשבות מועילות בעיניהם, ויחללו שבת שלא לצורך.
ב. היוצא מהדברים שנתבארו, כי לפי הרמב"ם אין להתיר איסור תורה לצורך רפואה סגולית, ואפילו אם רפואה זו התמחתה והוחזקה ג' פעמים שמועילה. ומפורש כן בדברי החיד"א בברכי יוסף (4) שכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל "ומשמע דאע"ג דאין ספק בסגולה זו שכבר הוחזקה שודאי תועיל, אפילו הכי כל שאינו רפואה דרך טבע אסרו חכמים לעבור על דת משום רפואה בדרך סגולה".
אולם בשו"ת חתם סופר (3) מפורש שאם הרפואה בדוקה שמועילה, מותר לכהן להתרפא בה, ואע"פ שעובר על איסור תורה. ואכן הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (3) השיג על החתם סופר וכתב: "ובמחכ"ת לא ראה מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ביומא".
אמנם הברכי יוסף (4) האריך להביא חבל פוסקים, המסתמכים על דעת הרמב"ן והרשב"א שהתירו לעבור על איסור תורה לצורך רפואה סגולית לחולה שיש בו סכנה. ומעשה שהיה ברבנו הרש"ש [המקובל רבי שמעון שרעבי] זי"ע שכתב קמיע בשבת לרפואת חולה שיש בו סכנה [ראה בהערות פאת דוד על הברכי יוסף], וכן הביאו הפוסקים "שרבינו פרץ ז"ל [מרבותינו ראשונים] כתב בשבת שמות הקדש סגולה בדוקה ליושבת על המשבר".
וראה סיכום הדעות והדינים בדין חילול שבת באיסור דאורייתא לצורך רפואה סגולית לחולה שיש בו סכנה, בשו"ת יביע אומר (5), ובמאמרו של הרב יעקב זילברליכט בקובץ אסותא (6).
ובנדון השאלה האם מותר לעבור על איסור דרבנן לצורך רפואה סגולית בשבת, הביא בקובץ אסותא (7) משמעות דברי הפוסקים שהדבר מותר, וכן העלה רבי מרדכי גרוס (7), ועי"ש במה שכתב בנדון נגיעה באשה לצורך רפואה סגולית, ובענין החיוב להתרפא ברפואה סגולית.
ג. חילול שבת לצורך תפילת צדיקים
ידועים דברי הגמרא במסכת בבא בתרא (8) "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". וכתב הנמוקי יוסף (8) "דמנהג הוא בצרפת שכל מי שיש לו חולה, מבקש פני הרב תופס ישיבה שיברך אותו".
ובספר מנחת שבת (8) דן האם מותר לכתוב בשבת להודיע לצדיק שיבקש רחמים עבור חולה שיש בו סכנה, אם אינו יכול לעשות כן על ידי גוי. וכתב שמאחר ואין ברור שיועיל ותתקבל תפילת הצדיק עבור החולה, אין להתיר, כי שבת אינה נדחית מפני ספק כזה. ובפרט, שנדון זה הוא רפואה שלא על פי הטבע הרי זה כמו שכתב הרמב"ם (1) שלא אמרינן ספק נפשות להקל אלא ברפואה שהיא על פי דרכי הטבע, ולא ברפואה סגולית. ודן המנחת שבת שאולי לפי המתירים לעשות לחולה מסוכן סגולה שיש בעשייתה איסור תורה כאשר הסגולה בדוקה, כמו כן אם ראינו שתפילת הצדיק הועילה ג' פעמים לחולה שיש בו סכנה, נוכל לכתוב לו בשבת שיתפלל עבור חולה שיש בו סכנה. אך כשהעלה את הדברים לפני המהרש"ם מברעז'אן, השיב לו המהרש"ם שלצורך תפילה בוודאי אין להתיר, וסיים: "וכן שמעתי שהורה הגאון מהר"ר שלמה קלוגר, וגער באחד שהתיר". ולכן מסיק המנחת שבת, שישראל ודאי לא ישלח לצדיק שיתפלל, אך בגוי אפשר שיש להתיר. תשובת המהרש"ם נדפסה בשו"ת מהרש"ם (8), ותשובת הגר"ש קלוגר הנ"ל נדפסה בספרו שו"ת ובחרת בחיים (9) יעו"ש בדבריהם המאלפים.
וראה בקובץ אסותא (9) שהביא את מסקנת פוסקי דורינו ומה שכתב בשו"ת ציץ אליעזר, שבזמנינו שהדור ירוד בעוונותינו הרבים "אין שום צד של היתר ואפילו בלעשות רק מלאכה דרבנן, ואפילו אם הצדיק שרוצים לפנות אליו יהא ידוע שתפלתו מתקבלת כתפילת רבי חנינא בן דוסא. וכל מי שיעלה על דעתו להורות בזה איזה הוראת היתר הרי תהא הוראתו כהוראת בן סורר ומורה, ועלינו יערה רוח הבורא".
וביאור הדברים, הגם שברפואה סגולית יש פוסקים שהתירו איסור דרבנן, כמבואר לעיל (7), אך תפילה גרע, כי אין בתפילה גופא רפואה, אלא על ידי התפילה רוצים לזכות בסייעתא דשמיא לרפואה, ולכן מסתבר שנזכה לסייעתא דשמיא יותר גדולה אם נשמר מחילול שבת, וסברא זו מוזכרת בספר תורת היולדת בשם הגרי"ש אלישיב (9).
אמנם כדי להתייעץ עם חכם, כתב רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן בבני ברק] בספרו תורת היולדת שמותר "משום דלא גרע מלהתייעץ עם רופא מומחה". וכנראה שמכח הלכה זו, כשנחלה הגרי"ש אלישיב, שלחו בעצם שב"ק שלוחים לחתנו הגר"ח קנייבסקי כדי להתייעץ אתו אם לנתחו.
ד. רפואה הומאופטית בשבת
בשו"ת שבט הלוי (11) (10) פסק הגר"ש ואזנר, על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל (1) שקבע שני כללים, על אלו רפואות מותר לחלל שבת: "בדברים המרפאים בטבע, והוא דבר אמיתי [א] הוציאו הדעת [ב] והנסיון הקרוב לאמת". ולכן בענין התרופות ההומאופטיות תלוי בהנ"ל: "דאם רפואתם בדוקה ויש נסיון אמיתי על רפואתם, הגם שאין מרפאים ממש כל החולים" מותר לנטלם בשבת, יעו"ש בדבריו.
ענף ב – גזירת שחיקת סממנים ברפואה סגולית
ה. עד עתה ביררנו את ההלכות כאשר העיסוק ברפואה הסגולית בשבת כרוך בעשיית מלאכות האסורות מהתורה או מלאכות שאיסורן מדרבנן. ויש לברר מה דין רפואה סגולית שאינה כרוכה בחילול שבת – האם יש בזה איסור דרבנן גזירה משום שחיקת סממנים, כפי שמובא בש"ס בכמה מקומות, יעו' במסכת שבת (11) וברש"י: "במידי דרפואה גזור רבנן, דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן". ואם כן, לכאורה יש מקום לאסור בשבת רפואה סגולית, גם אם אין בעצם המעשה מלאכה.
והנה בגמרא (סנהדרין קא, א) מובא: "לוחשים על נחשים ועקרבים בשבת". ופרש"י: "לוחשים על נחשים ועקרבים בשבת, בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה". וכן פסקו הטור ושו"ע ((11); שכח סע' מה) "לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה". וכתב המשנה ברורה בטעם הדבר: "אע"ג דעל ידי הלחש אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתפסו, מכל מקום מותר דאין זה צידה טבעית". וצ"ב גדר הדברים, מדוע יש להתיר בשבת "צידה שאינה טבעית".
ולמעשה מצאנו מפורש בשו"ע שמותר ללחוש בשבת לרפואה [בחולה שאין בו סכנה] ולא חששו לגזירה משום שחיקת סממנים, וכפי שנפסק ((11); או"ח סי' שו סע' ז) "מותר למדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים, דהוי מדידה של מצוה". וכמובן, לחש זה הוא רפואה סגולית. וביאר במשנה ברורה (שם ס"ק לו) מדוע אין איסור משום שחיקת סממנים בלחישה על מכה בשבת: "דמדידה רפואה היא, ורפואת הגוף מצוה היא. וגזירת שחיקת סממנין לא שייך בזה אלא ברפואה שיש בה ממש כגון משקה או אוכל". וכן הוא בכף החיים (11) שהוסיף כי לפי זה מותר ללחוש לחש עין הרע בשבת, ופסק כן לדינא בשו"ת שבט הלוי (11) שמותר "דסכנה גדולה הוא משום שהתלמוד הביא עניינים הרבה משום עין הרע, עכ"פ משום עין הרע יש מקום להתיר יותר מחולה שאין בו סכנה".
ומתבאר איפוא, כי בלחישה לרפואה אין איסור רפואה בשבת משום גזירת שחיקת סממנים, כי אין ברפואה זו ממש, כמש"כ המשנ"ב, ולכן לא גזרו רבנן בזה.
ו. ונתבארו הדברים בהרחבה בקובץ אסותא (13) על פי דברי הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך אמונה ((12); ד"ה סוקרין) בביאור דברי הירושלמי בשביעית, שאסור לעשות סגולה לאילן בשביעית כדי שיעשה פירות. והקשה הגר"ח מהמבואר בשו"ע כאן שהותרה לחישת נחשים כי אין זו צידה טבעית, ומאי שנא משביעית שאסרו גם פעולה שאיננה טבעית. ותירץ הגר"ח שיש לחלק בין שבת ושביעית: בשבת עיקר קפידת התורה שהאדם ישבות ולא יעשה מלאכה, והלחישה אין בה שום מלאכה. אבל בשביעית שהתורה רוצה שהארץ תשבות, ולכן גם על ידי סגולה, סוף סוף הארץ נעבדה.
עוד תירץ הגר"ח, שבאמת אין חילוק בין שבת לשביעית, רק החילוק הוא אם עושה מעשה או שלא עושה כלום רק לוחש, דכשעושה מעשה גם בשבת אסור, אבל בלחישה בעלמא גם בשביעית מותר, כגון ללחוש על עץ שיעשה פירות בשביעית, מותר. והאיסור הוא בגלל שעשה מעשה, שכתב שטר ותלה באילן או שסקר את האילן בסיקרא [יעו"ש כל דברי הגר"ח שם בביאור דברי בעלי התוספות בענין המן ועוד]. ומעתה מבוארים היטב דברי השו"ע והמשנה ברורה, שצידה שאיננה טבעית הותרה בשבת, משום שאין בזה "מעשה", וכאמור לענין גזירת שחיקת סממנים שלא גזרו לאסור לחש וכל דבר שאין בו מעשה משום שחיקת סממנים, וכמו כן צידה שאיננה טבעית אין בזה "מעשה" צידה שנאסר בשבת [ועי"ש שמיושבת בזה תמיהת שו"ת ציץ אליעזר על דברי המשנה ברורה, ממה שמצינו בהדיא שגזרו גם ברפואה שאין בה ממש ולא נעשית כלל במשקה ובאוכל, כמש"כ השו"ע (סי' שכח סע' מב) שאסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא רעי שלו, וכן בדינא דאין מתעמלין בשבת. אמנם לפי דברי הגר"ח, לא קשה מיד, כי בדחיקת הכרס וכן בהתעמלות הוי מעשה, ואסור בשבת. משא"כ לחישה בעלמא, דלא חשיבא כלל כמעשה, ומותר].
ז. סיכום דיני רפואה סגולית בשבת – קובץ אסותא (13).
שַׁבָּת הִיא מִלִזְּעוֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְנֹאמַר אָמֵן:
