שהחיינו בקיום מצוה בפעם הראשונה

ברכת שהחיינו על קיום מצות כיסוי הדם והקרבת מנחות בפעם הראשונה

א. הדרכי משה (1א) הביא להלכה את חידושו של רבי ידידיה משפירא, לברך 'שהחיינו' על קיום מצות כיסוי הדם בפעם הראשונה "דכיסוי הדם מצוה, כדאמרינן (סוטה יז, א) בזכות שאמר אברהם (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר זכה לשתי מצוות וכו', והוי כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו".

ברכת שהחיינו בקיום מצוה בפעם הראשונה, מוזכרת גם בדברי הרוקח (1ב) שכתב: "כל מצוה שזמנה קבוע, או כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה, צריך לברך שהחיינו". הרוקח הביא ראיה לחידוש זה מדברי מהגמרא במסכת מנחות (1ג) "תניא, היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר ברוך שהחיינו".

אמנם הש"ך (3א; יו"ד סי' כח ס"ק ה) והפרי חדש (3ב) כתבו שראיה זו נכונה רק לפי פירוש רש"י (שם) שמדובר בכהן שעדיין לא הקריב מנחה מימיו. אולם התוספות (שם ד"ה היה) פירשו שברכת שהחיינו על הקרבת המנחות היא ברכה על מאורע המתחדש בזמן קבוע בשנה, היות והיו עשרים וארבעה משמרות כהונה המתחלפות בכל שבוע ושבוע ומתחדשות פעמיים בשנה.

ברכת שהחיינו בקיום מצות ציצית ובהנחת תפילין בפעם הראשונה

ב. על פי האמור לעיל, יש לדון האם צריך לברך שהחיינו בקיום מצות ציצית ובהנחת תפילין בפעם הראשונה.

בתוספתא (1ד) מפורש כי "עושה ציצית ותפילין, מברך שהחיינו", והיינו כדברי הרוקח (1ב) שכל המצוות שאדם "מתחנך" בקיומן בפעם הראשונה בחייו, מברך שהחיינו. דברי התוספתא הובאו להלכה בדברי הרמב"ם בהלכות ברכות (1ד), ובתשובותיו (2א). אולם הטור כתב בהלכות ציצית (2ב) "העושה ציצית מברך לעצמו שהחיינו". והקשה הבית יוסף (2ב) "ויש לתמוה על רבינו [הטור] שכתב גבי ציצית שמברך שהחיינו ולא כתב כן גבי תפילין". והביא את תירוצו של מהר"י אבוהב "דסבירא ליה לרבינו [הטור] דלא קיימא לן כההיא תוספתא, ומה שכתב בציצית שיברך שהחיינו אינו מטעם המצוה, אלא מטעם קנה כלים חדשים, וכן כתב בעל העיטור".

ברכת שהחיינו על קיום מצוה בפעם הראשונה – דברי השלחן ערוך ונושאי כליו

ג. בפסיקת ההלכה – האם מברכים שהחיינו בקיום מצוה בפעם הראשונה – נחלקו הפוסקים, כמבואר בדבריהם בהלכות שחיטה ובהלכות ציצית.

כתב הרמ"א בהלכות שחיטה (3א) "מי ששחט פעם הראשון, מברך שהחיינו על הכיסוי".

אולם הש"ך (שם ס"ק ה) חלק על הכרעת הרמ"א, ופסק שאין לברך שהחיינו על קיום מצוה בפעם הראשונה, כדברי הראשונים שהכריעו שלא כהתוספתא, והסיבה שמברכים שהחיינו על ציצית היא מדין קניית בגדים חדשים [והוסיף: "דאפילו להרמב"ם פי"א מהלכות ברכות (1ד) דמברכין שהחיינו אציצית ותפילין, היינו מטעמא דכתב שם מפני שהם מצוות שהם קנין לו, משא"כ בכסוי". ועיין עוד במה שדחה את דברי הרוקח].

וכן מסקנת הפרי חדש (3ב) "ולענין דינא, כיון שהתוספות והרשב"א מסכימים שלא לברך, ודבריהם נראים עיקר. ועוד דספק ברכות להקל, הכי נקטינן, ודלא כההג"ה".

אולם בתבואות שור (4א) הצדיק את דברי הרמ"א, וכתב: "נלע"ד לליכא מאן לפליג ארש"י ורוקח בהא לדינא. ואע"ג שנחלקו התוספות על רש"י במנחות שכתב דמי שלא עשה מצוה זו מעולם, כשנתחנך לה מברך, ודאי דמודו ליה לדינא בהא גבי מנחות. דפשוט דלא גרע מי שלא הקריב מעולם ממי שמקריב ב' פעמים בשנה, דצריך לברך לדעתם. רק דלישנא דברייתא דקתני סתמא "היה עומד" לא משמע להו דווקא במי שלא הקריב, רק בכל כהן. אבל לעולם כולי עלמא מודו לדעת רש"י ולמה שכתב הרוקח". ולאור זאת פסק הפרי חדש: "לענין דינא, כיון דדעת הרמב"ם ורש"י ז"ל כן, וכן כתב הרוקח, ולא מצינו להדיא חולק עליהם, פשוט להכי נקטינן. וכן דעת הב"ח בסוף הסימן, וכל שכן שהמנהגים ישנים העידו כן. ואמרינן בירושלמי, כל מקום שהלכה רופפת בידך, הילך אחר המנהג. ובפרט בברכת שהחיינו דמקילים בה טפי לברכת הרשות".

גם בהלכות ציצית מצינו שנחלקו הפוסקים להלכה, האם מברכים שהחיינו על קיום מצוה בפעם הראשונה.

מרן השו"ע (4ב) פסק לשיטתו בבית יוסף (2ב) שמברך שהחיינו על עשיית ציצית מדין "קנה כלים חדשים", ולא מדין ברכת שהחיינו על קיום מצוה בפעם הראשונה, וכפי שביאר את דבריו המשנה ברורה (שם ס"ק ב). ובביאור הלכה (שם ד"ה קנה) הזכיר את מחלוקת הפוסקים בנדון דידן, וכתב: "ומהגר"א בסימן זה משמע שאינו סובר כהרוקח בזה".

אולם הט"ז (שם ס"ק א) חלק על הכרעת השו"ע בהלכות ציצית, והכריע כדברי הרמ"א בהלכות שחיטה: "ומכל מקום בין בציצית בין בתפילין, יש לברך בפעם ראשונה שמברך עליהם שהחיינו, כמו שכתב הרמ"א ביורה דעה (סי' כח) לענין כיסוי הדם, ומיניה לכל מצות שאדם עושה בפעם ראשון מברך שהחיינו".

ואילו המג"א (ס"ק א) נקט להלכה כהכרעת השו"ע: "אבל אין מברך שהחיינו על המצוה, כיון דאינו בא מזמן לזמן" [ובהמשך דבריו הוסיף: "ובסימן רס"ה ס"ז כתב דמברך שהחיינו במילה ובפדיון הבן, וצריך לומר דהנהו לא שכיחי כל כך"].

האם דין 'ספק ברכות להקל' נאמר גם בברכת שהחיינו

ד. כאשר דנים בהכרעה למעשה בברכת שהחיינו בקיום מצוה בפעם הראשונה, יש לברר האם בגלל מחלוקת הפוסקים בנדון, צריך להימנע מלברך מדין "ספק ברכות להקל", או שיש סברא לומר כי בברכת שהחיינו לא נאמר, כפי שחידש הב"ח (5א) שכתב: "אבל לפענ"ד נראה דאיכא לחלק בין ברכת שהחיינו, לשאר ברכות. דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אף על פי שאינו ודאי דחייב לברך, דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה. אבל כאן [בברכת תפילין כשאינו מחוייב] דמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו, פשיטא דכיון דאיכא ספק אינו יכול לברך ולומר וצונו, דהויא ספק ברכה לבטלה, דאסור".

מדברי הב"ח למדנו יסוד בברכת שהחיינו – שמהותה ברכה על שמחת הלב. וכתוצאה מכך, שונה ברכה זו מכל הברכות האחרות, שאם יש ספק האם לברך או לא, אין לברך מדין "ספק ברכות להקל" – כדי לא להיכנס לספק איסור "לא תשא שם אלקיך לשוא". ברם כאשר יש ספק אם לברך שהחיינו או לא, רשאי לברך, כי ברכה זו מביעה את שמחת הלב. ומאחר ויש לו ודאי שמחה, רשאי יברך בשם ומלכות, שהרי אין כל ספק בכך שהוא מבטא בברכת שהחיינו את שמחת לבו. וראה בדברי המור וקציעה (5ב) שאף הוא נקט כדברי הב"ח.

מאידך, בספר עין יצחק (5ג) הביא את הראשונים והפוסקים שלא הסכימו עם חידושו של הב"ח, ולדעתם דין 'ספק ברכות להקל' נאמר גם בברכת שהחיינו.

ברכת שהחיינו על טבילת מצוה ראשונה

ה. החתם סופר (6א) נשאל על המנהג שנהגו הנשים לברך שהחיינו כשטבלו טבילת מצוה ראשונה. ולהלכה הכריע כסברת הפרי תואר "שכל מי שמתחנך תחלה לחיוב מצוה יברך, לא כמו שכתב הרוקח שעל כל מצוה מברך בחינוכה, אלא הנכנס לחיוב מצות. ועל כן יברך כל בר מצוה בתחילת הנחת תפילין על כל מצות שעתיד לעשות כל ימיו. ולפי זה יש לומר דמנהג נשים בעירו שמברכים שהחיינו על טבילה ראשונה הורה גברא להן אחינוך כל מצות שהנשים רגילות בהם, והם בפרטות טבילה חלה והדלקה, והיא מסתמא פוגעת בראשונה בטבילת מצוה. על כן מברכת שהחיינו על טבילה ראשונה שנכנסת לחינוך מצות נשים". אמנם למעשה, סיים החתם סופר כי זהו "לימוד זכות שלא יהיה מנהג הדיוטות מטעות" אולם "היכי דלא נהיג לא נהיג, והיכי דנהיג נהיג ואריך, וחשש ברכה לבטלה ליכא לפע"ד".

ברם החיד"א בספרו מחזיק ברכה (6ב) כתב על מנהג הנשים לברך שהחיינו בטבילת מצוה הראשונה "מנהג זה אין לו שורש וענף, ויודיעום שאין לברך, וימחו בידם".

• •   •
• ברכת שהחיינו בהדלקת נרות שבת בפעם הראשונה – ראה בדברי התשובה מאהבה (7א), ובדברי היחוה דעת (8) שסיכם את שיטות הפוסקים בנדון דידן.
• כהן שמקבל לראשונה בחייו חמש סלעים בפדיון הבן, האם מברך שהחיינו – דברי ר"א וייס (7ב).
• ברכת שהחיינו בפעם הראשונה בהפרשת חלה, תרומות ומעשרות – החכמת אדם (6ג) כתב: "כל מצוה שעושה אדם בפעם ראשונה, נראה לי דיש לברך שהחיינו כדעת הרמב"ם". והוסיף (בינת אדם ס"ק עז) "ולכן אם אזכה לעלות לארץ הקודש ולקיים שם מצות תרומות ומעשרות, בפעם ראשונה שאפריש אברך שהחיינו".

אולם בספר חשוקי חמד (9א) כתב שיתכן ודברי החכמת אדם נאמרו רק "אם עלה במיוחד לארץ, יש בזה שמחה גדולה ויכול לברך שהחיינו", אך "באופן שהיה דר בארץ ישראל", ואין שמחתו גדולה כל כך, לא יברך שהחיינו.

• ברכת שהחיינו בקיום מצוות בפעם הראשונה – סיכום ההלכה והמנהג – פסקי תשובות (9ב).