שליח שניזוק

אחריות משלח לנזקים שנגרמו לשליח בשעת ביצוע השליחות

א. בראשית הדברים יש לציין כי המקורות לנדון דידן והמסתעף, אינם מפורשים בסוגיות הש"ס, אלא בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (1) ובדברי האחרונים שדנו בדבריו.

הרשב"א [רמב"ן] נשאל אודות "שליח שהגיע לו היזק בממון שלו מחמת שליחות שולחו, או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון, האם על המשלח לשלם לו נזקו, או לאו". והשיב, כי המשלח אינו חייב בנזקי שלוחו, כי לא גרם נזק ישיר לשליח, כדבריו "בנזק שהגיע לשליח, מה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו". ולכל היותר זהו נזק ב"גרמא", וכידוע "גרמא בנזיקין פטור" [ובענין חיוב שותף בנזקים שנגרמו לשותפו במסחר של השותפות, ראה להלן [בסוף אות ה] במש"כ הרשב"א בנדון, ובמה שנפסק להלכה בזה].

הרשב"א  [רמב"ן] הוסיף, שאם השליח מקבל שכר עבור השליחות, יש נימוק נוסף לפטור את המשלח מאחריות על נזקים שקרו לשליח בשעת ביצוע השליחות, על פי דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (1) שהשכיר מוכן לסכן את נפשו כדי להתפרנס, כנדרש מהפסוק (דברים כד, טו) "כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" – "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו" [ופירש רש"י: "כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו, לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול, ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים, ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה, שמא יפול מן הכבש או מן האילן"]. נמצא איפוא, שהשליח  מוכן להסתכן עבור השכר שהוא מקבל, ובכך הוא פוטר את משלחו מכל אחריות.

הבדל בין שליח בשכר לשליח בחינם

ב.  והנה בהגהות המרדכי (2) סימן תסא) כתב לחלק בין שליח בחינם ושליח שמקבל שכר: "אם ראובן הלך בשליחות שמעון בשכר ונתפס בדרך ולא בסיבת שמעון, דאין חייב לפדותו. אבל אם בחינם הלך בשליחותו, חייב לפדותו, דשאלה שייכא בגוף בעלים. ואע"ג דלא דמי ממש, דבגוף האדם לא שייך גניבה ואבידה כמו גבי אומנין, מ"מ נראה כדפי' כדאיתא פ"ק דסנהדרין מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו". ומבואר בדבריו המחודשים כי למשלח יש אחריות על השליח מדיני "שומרים", כי המשלח נחשב כ"שואל" את גופו של השליח לביצוע השליחות [ובשליח בשכר, י"ל שהשליח אשר מוכן להסתכן כדי להתפרנס, קיבל על עצמו את האחריות לנזקים שעלולים להיגרם לו, כנ"ל].

ובפשטות נראה כי הגהות מרדכי חולק על הרשב"א, כי לדעתו בשליח בחינם המשלח חייב באחריות על נזקים שנגרמו לו בשעת ביצוע השליחות [ויעו' בזה להלן בדברי הסמ"ע והחתם סופר, שכתבו דמר אמר חד ומר אמר חד ולא פליגי].

דין נוסף מובא במרדכי (1) סימן שסז) בשם מהר"ם מרוטנבורג: "על אב ששלח את בנו בשליחות ונתפס, ואין לבן ממון, דהאב חייב לפדותו, כיון שהלך בשליחותו, אם כן היה גופו שאול לאביו ומחויב לפדותו בכדי דמיו, דלא גרע מבהמתו". ומוסיף: "וכל שכן שאלת גופו דשייך ביה שאלה בגוף בעלים". והבית יוסף (1) הביא את דברי המהרי"ק שכתב: "דעד כאן לא קאמר רבינו מאיר [מהר"ם מרוטנברג] אלא התם שהלך הבן בשליחות האב ולא לצרכו, שייך למימר דנעשה גוף הבן שאול לאב. אבל היכא דעיקר הליכת השליח לא היתה אלא לצורך עצמו, ואגב אורחיה עשה שליחות זה, לא שייך לומר שגופו היה שאול למשלח".

הבדל בין נזקים שנגרמו לגוף השליח לנזקים ממוניים שנגרמו לו

ג. מרן המחבר הביא להלכה את תשובת הרשב"א  [רמב"ן] בשו"ע (2) סימן קפח סע' ו) וז"ל: "מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון, אין המשלח חייב לשלם לו נזקו". ומסתימת דבריו נראה שגם בשליח בחינם, אין המשלח חייב בנזקים שנגרמו לשליח, דלא כהגהות המרדכי.

אולם הרמ"א (2) סימן קעו סע' מח) הביא להלכה את דברי הגהות מרדכי: "מי ששולח חברו בעסקיו ונתפס, יש אומרים דאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו, דהוי ליה עליו כשואל שחייב באונסין", והוסיף: "ויש חולקין".

ואמנם תמה הסמ"ע (2) סי' קפח ס"ק יא) על הרמ"א מדוע בסימן קפ"ח לא כתב על דברי המחבר שם, שנחלקו בדבר. ומתוך כך כתב הסמ"ע לחלק בין נזקים שנגרמו לשליח בגופו לבין נזקים ממוניים שנגרמו לו, כדבריו: "דדווקא שם הכריע רמ"א דיש פלוגתא משום דאמרינן דהוה גופו כשאול לו, משום הכי ס"ל חד מאן דאמר דחייב לפדותו. משא"כ כאן דניזק השליח בממונו יש לומר דכולי עלמא מודים דפטור המשלח. משם הכי סתם רמ"א ולא כתב כאן דיש חולקין על זה" [וראה בהשגותיו של הנתיבות [הובא בשו"ת חבל נחלתו (8) אות ב) להגדרת המשלח כדין "שואל"].

נזקים שנגרמו מחמת המשלח לעומת נזקים שנגרמו מחמת השליחות עצמה

ד. המבי"ט [רבי משה מטראני, מחכמי צפת, בן דורו של מרן הבית יוסף] דן בתשובותיו (5) ח"א סימן קכד) במעשה שהיה בקבוצת אנשים שנתבעו בעלילה על ידי השלטונות לשלם חוב שלא נפרע כביכול בגין מכס על סחורות, אך התביעה הוגשה נגד אחד מהם בלבד משום שהיה מוכר לשלטונות [עי"ש כל פרטי המעשה], והגיע למסקנא ששולחיו חייבים לפצותו כי "תשובת הרשב"א [המיוחסת לרמב"ן] אינה אלא כשהגיע נזק או הפסד לשליח מחמת השליחות, לא שתבעו את השליח מחמת תביעת המשלח". המבי"ט הרחיב וביאר את דבריו בתשובה אחרת (5) ח"ג סימן קנו) וכתב כי המשלח נושא רק באחריות נזקים שנגרמו מחמתו, כגון נושים של המשלח שתבעו מהשליח את חובו של המשלח, או שנכרים העלילו עלילה על המשלח, ומחמת כך תפסו כסף מהשליח. אך בנזקים שנגרמו מחמת השליחות עצמה, כגון שהשליח היה יכול להינזק גם אילו היה הולך לצורך עצמו, אין כל אחריות למשלח.

לאור חילוק זה, כתב המבי"ט שאין מחלוקת בין הרשב"א [רמב"ן] והגהות מרדכי [וממילא אין סתירה בדברי הרמ"א], כפי שמדוייק בדבריהם, כי הרשב"א [רמב"ן] פטר את המשלח מאחריות רק בנזקים שנגרמו מחמת השליחות עצמה ולא מחמת המשלח, ברם בהגהות מרדכי שחייב את המשלח בנזקי השליח מדובר שהשליח נשמה מחמת המשלח. וכדבריו נקט בשו"ת חתם סופר (6) שכתב "דהגהות מרדכי מיירי שנתפס שלא בסיבת שמעון, משום הכי חייב כשואל, ורמב"ן מיירי שנתפס בסיבות השליחות והוי ליה כמתה מחמת מלאכה, אבל כל אונס שלא מחמת וסיבת שמעון חייב לפדותו גם להרמב"ן, ואין כאן מחלוקות ודלא כבשו"ע (סי' קעו סע' מח) דמייתי סמ"ע הנ"ל דפליגי".

אחריות המשלח בדיני שמים [תשובה וכפרה]

ה. בשו"ת מהר"י וויל (3) רבי יעקב וייל, מרבותינו הראשונים והפוסקים באשכנז) חידש, שלמרות שאין למשלח אחריות ממונית על הנזקים שנגרמו לשליח, אולם עליו לקבל על עצמו כפרה, ולמד זאת מדברי הגמרא בסנהדרין (2) "אמר לו הקב"ה לדוד, עד מתי יהא עוון זה טמון בידך, על ידך נהרג נוב עיר הכהנים, על ידך נהרגו דואג ואחיתופל, על ידך נהרגו שאול ושלושת בניו". בשו"ת צמח צדק (3) רבי מנחם מנדל קרוכמאל, אב"ד ניקלשבורג, נפטר בשנת תכ"א) הביא את דברי מהר"י וייל, אך חילק בין שליח בחינם לשליח בשכר שאין המשלח צריך כפרה כלל, וזאת על פי דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (1) הנ"ל, שפועלים מוכנים לסכן את חייהם כדי להתפרנס, ולכן "ודאי כיון שהפועל יודע שיש לו סכנה בדבר ואפילו הכי הוא נשכר, תו אין השוכר הפועל מיקרי גורם כלל".

הצמח צדק (4) דחה את ראיית מהר"י וייל מהגמרא בסנהדרין (2) "דהתם [שהיה צריך דוד המלך כפרה על כך שבגללו נהרגו דואג ושאול ובניו] שאני, מפני שדוד היה הגורם שהוא נתן המכשול לפני אחימלך, וכמו כן דואג ואחימלך נכשלו על ידו" [והוכיח דבריו מהגמרא בגיטין (3). ועי"ש בצמח צדק במה שדן בדברי מהר"י וייל שכתב כי על ידי דוד נהרג "אחיתופל", ברם בגמרא לא מוזכר אחיתופל]. אולם להלכה ולמעשה סיים הצמח צדק: "אחרי שהקדושים אשר בארץ המה מהר"י וייל בתשובתיו ואחריו נגררו המהרש"ל ומהר"ם לובלין שהביאו דבריו וגם המחבר באר שבע, כולם כתבו שצריך כפרה קצת, אין אני כדאי לחלוק עליהם. וצריך כפרה כמו שכתבו המה שיתענה ארבעים יום ואם יש לו [לשליח שמת בעקבות ביצוע השליחות] בנים קטנים, יתן להם מה בתורת צדקה וינצל מצרה וצוקה".

• שליח שביקש מעצמו לבצע את השליחות – הנודע ביהודה (6) הביא את דברי מהר"י וייל והצמח צדק, והוסיף לחלק בין משלח שיזם וביקש מהשליח לבצע שליחות, לשליח שביקש מעצמו לבצע את השליחות, וחידש שאם "המשלח לא התחיל עם השליח לשלחו, רק השליח התחיל לבקש לשלוח אותו בשליחות הזה כדי להשתכר, אין שום הוא אמינא שצריך כפרה", יעו"ש בראיות שהביא לחידושו מהסוגיא בסנהדרין (2).
• שליח שנשכר להבריח סחורות אסורות שנתפס ונכלא, האם המשלח חייב לסייע בפדיונו – ראה בדברי רבי יחיאל יעקב ויינברג (מתלמידי ישיבת סלבודקה וראש ביהמ"ד לרבנים בברלין, נפטר בשווייץ תשכ"ו) בשו"ת שרידי אש (8), במה שדן על פי דברי הרשב"א (1) המבי"ט (5) המהר"י וייל (3) והנודע ביהודה (6) המובאים לעיל.

וראה גם בשו"ת חבל נחלתו (8) במש"כ בנדון ראובן שביקש משמעון שיסע למקום פלוני למסור חפץ לחברו, ובחזרתו נפגע הרכב מאבנים שהושלכו לעברו – האם חייב ראובן לפצות את שמעון על נזקי גופו וממונו.

• חיוב שותף בנזקים שנגרמו לשותפו במסחר של השותפות – בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (1) כתב שאינו חייב לפדותו, שלא קיבל עליו נזקי גופו של שותפו. אלא אם כן מנהג בכך, שהכל הולך אחר המנהג". וכן מבואר בדברי הרא"ש (1) המובא ברמ"א (2) חו"מ סי' קעו).
• אחריותו של יעקב אבינו לנזקים שנגרמו ליוסף שנשלח על ידו למקום מסוכן – ישמח משה (9).