א. "הַשַּׁבָּת נֹעַם הַנְּשָׁמוֹת. וְהַשְּׁבִיעִי עֹנֶג הָרוּחוֹת. וְעֵדֶן הַנְּפָשׁוֹת. לְהִתְעַדֵּן בְּאַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתֶךָ. שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ. שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן. יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ". בביטויים אלו מצא המשורר הקדוש רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע (3) להביא קצת ממהותה ומציאותה של שבת קודש, שאחרי כל הנאמר בחז"ל ובזוהר הקדוש ובספרים הקדושים בנגלה ובנסתר, עדיין היא עטופה מסתורין, ומתקיים בה כלשון חז"ל (3) י, ב) "אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם". דהיינו שמיוחדת מצות שבת מכל המצוות שהיא בבית גנזי המלך, ויד זרים לא שולטת בה. כי היא לעילא מכל דרגין ותפיסה חומרית, היא יומא דנשמתא ולאו יומא דגופא, והיא שיא נועם הנשמתו ושיא עונג הרוחות ועדן הנפשות להתעדן באהבתו ויראתו יתברך. ויש להתעמק מהו המקור ושורש הדגש המופלג של נועם מתיקות ערבות ואהבה עד כלות הנפש לשבת קודש, שלא מצינו כדוגמתה בשאר כל המצוות" [לשון האדמו"ר הנתיבות שלום (7) מסלונים].
- עוד יש להתבונן בדברי הרמב"ם בסוף הלכות שבת (2) שהמחלל שבת נחשב כעובד עבודה זרה, ומבואר כי השבת קובעת מי הוא יהודי, ויש להתעמק בהבנת גודל מהות עיצומו של יום השבת.
- ועוד זאת אמרו חז"ל (1) קיח, א-ב) "המשמר שבת כהלכתה, אפילו עובד ע"ז כדור אנוש, מוחלין לו" – דבר שלא מצינו כמותו בכל התורה כולה, וצ"ב.
ב. כד עסקינן בעניינא דשבתא, נתבונן בשיפולי גלימתה של המלכה, בכמה מפרשיות התורה ודברי חז"ל המגלים טפח מקדושתה הטמירה ונעלמת, על פי ביאורי רבותינו הראשונים ומאורי המוסר והחסידות, על מנת לברר מתוך ההערות דלקמן דרכי עבודה לזכות להארת קדושת השבת.
- בתורה מוזכר הציווי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" בפרשת יתרו (1), ולאחריו "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" בפרשת ואתחנן (1). ויש לבאר את התוכן הפנימי של ההבדל בין הציווי לזכור את השבת ולשמור אותה [על דרך הפשט, זכור הוא קיום מצות עשה, ושמור הוא קיום מצות לא תעשה, כמובא בדברי הרמב"ן (2) שמות כ, ח].
- ויש שהעירו על השינוי בפיוטו של מהר"ש אלקבץ לכה דודי (1) "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד", וצ"ב מדוע שינה את הסדר האמור בתורה והקדים בפיוטו "שמור" ל"זכור", הלוא דבר הוא, ולהלן יבואר עומק הענין.
- עוד יש לעיין בפסוקי התורה בפרשת כי תשא, בהם מוזכרת השבת (1) "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא [קרי: הִיא] בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם… וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת". וצ"ב מדוע מוזכרת השבת פעם אחת בלשון רבים – "שבתותי", ופעם אחרת בלשון יחיד – "שבת", ומהי משמעות הזכרת השבת בלשון רבים [ועי' במש"כ הגרי"ז (1) בביאור הענין].
- ועוד צ"ב מה נרמז בצורת הכתיבה – "אוֹת הוּא"," בלשון זכר, בעוד שה"קרי" "אוֹת הִיא" – בלשון נקבה, וצ"ע.
במסכת שבת (3) י, ב) מבואר כי קדושת השבת היא מתנה שהקב"ה נתן לישראל כאשר בא לקדשם: "תניא לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם", ופרש"י: להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם". ומאידך, הלא מפורש בכתוב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (1) כי קדושת השבת נעשית כביכול על ידי ישראל, המצווים זכור את יום השבת לקדשו, וצ"ע בפשר הדבר.
ג. כתב האבודרהם (2) "יש שואלים מה ראו חכמים לתקן בשבת תפילות משונות זו מזו ["אתה קדשת", "ישמח משה", ו"אתה אחד"], וביום טוב לא תקנו אלא אחת ["אתה בחרתנו"] לערבית לשחרית ולמנחה. ובתירוצו הראשון כתב לבאר זאת "מפני ששבת נקראת כלה והקב"ה נקרא חתן" [ועי' בספר בני יששכר (3) מש"כ בענין זה]. ובתירוצו השני כתב "שלש תפלות אלו הן כנגד ג' שבתות. שבת בראשית, ושבת של מתן תורה, ושבת שלעתיד", יעו' בדבריו.
- ויש לבאר את הבחינה ששבת נקראת "כלה", ומשמעות הענין. וכן צ"ב בתוכן בחינת ג' שבתות: שבת בראשית, שבת מתן תורה ושבת שלעתיד לבוא.
- עוד יש לבאר את המנהג המובא במגן אברהם (3) לומר בתפילת ליל שבת "וינוחו בָּהּ", ובשבת ביום "וינוחו בּוֹ", ובמנחה "וינוחו בָּם" – מדוע נקבע סדר זה, ומה טמון בו.
ד. לביאור הדברים, נעמיק ונתבונן במהות השבת וקדושתה, הכוללת בחינה של "זכר" ושל "נקבה", כמבואר בדברי חז"ל המובאים בספר 'אמונה ובטחון' המיוחס לבית מדרשו של הרמב"ן (2), שהשבת הוזכרה בתורה בלשון רבים "שבתותי", ללמדנו כי יש בה בחינת "זכר", המרומזת במלה "זכור", ויש בחינת "נקבה", המרומזת במלה "שמור". ובחינות אלו הם כנגד שבת ביום ושבת בלילה, שתהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, כדברי הרמב"ן בפרשת יתרו (2). נמצא איפוא ש"זכור" היא בחינת ה"זכר" של שבת ביום, ו"שמור" היא בחינת ה"נקבה" של שבת בלילה.
פתרון הדברים, הנראים כסתומים, הוא ההבנה כי "זכר" פירושו "משפיע" ["נותן"], ו"נקבה" פירושו "מושפע" ["מקבל"], כמבואר בדברי הרב דסלר, בספרו מכתב מאליהו (3) "בלילה בכניסת השבת, כשבאים מן החול, שבת הוא בבחינת נוקבא [נקבה] כי אנו צריכים להשפיע לה קדושה, והיא בבחינת כלה המקבלת. וביום, כשהשבת התחזקה והתבססה אצלינו, היא נהפכת לבחינת דכורא [זכר], משפיע, והיא מקדשת אותנו. ובמנחה, התאחדות משפיע ומושפע יחד, שסגולתם להעמיד תולדות [רוחניות] שקדושת השבת ישפיע קדושה לשבוע הבא".
וכתב מו"ר הגר"ד כהן, ראש ישיבת חברון (4)-(5) בקונטרס מקדשי שביעי: "מבואר בדבריו, שבלילה השבת היא בבחינת "נקבה" כי אנחנו צריכים להשפיע לה קדושה, כדי שתשפיע מקדושתה עלינו. ולכן בליל שבת היא בבחינת "נוקבא" שאנו משפיעים לה קדושה. וביום היא בחינת "זכר", כי לאחר שהושפע לה קדושה בלילה, יש בכוחה להשפיע לנו מאורה וקדושתה ביום". ומתבאר בזה יסוד עבודת השבת. בליל שבת, עלינו להשפיע קדושה לשבת [בהכנה לשבת, בקבלתה, בקידוש ובהתבוננות] – ולכן השבת בבחינת "נקבה" [מושפעת].
או אז, כאשר התחזקה קדושת השבת, היא משפיעה עלינו מקדושתה – בבחינת "זכר". ובמנחה, "מתאחדים" המשפיע והמושפע יחד, ועל ידי זה "מעמידים תולדות רוחניות", דהיינו קדושת השבת משפיעה על כל השבוע הבא.
ה. עתה נבין מדוע במזמור "לכה דודי" הוקדם "שמור" ל"זכור", למרות שבתורה נאמר "זכור" לפני "שמור".
כנראה רצה מהר"ש אלקבץ לרמוז את סדר עבודת השבת, כי "שמור" דהיינו בחינת "שבת נקבה" שהוא בלילה, קודם ל"זכור" דהיינו בחינת "שבת זכר" שהוא ביום. וכל זה נרמז בלשון הכתוב "שבתותי" – שיש בכל שבת ב' בחינות של "שבת", במובן נקבה – להשפיע קדושה לשבת, ובמובן זכר, שהשבת משפיעה מקדושתה עלינו.
- וכן נרמז ענין זה בצורת הכתיבה של השבת: "אוֹת הִוא" – "כתיב" בלשון זכר, ו"קרי" בלשון נקבה – "אוֹת הִיא".
- ומבוארים היטב דברי המג"א להזכיר בג' התפילות: "בָּהּ", בערבית של שבת, שהיא בחינת שבת נקבה, כנ"ל. "בּו", בשחרית, דהיינו בחינת שבת זכר. "בָּם" במנחה, שהיא התאחדות הבחינות המשפיעה קדושה על ימי השבוע הבא.
- ומתבארים דברי האבודרהם שיש בכל שבת בחינת "ג' שבתות": [א] בחינת "שבת בראשית", שבה השבת הושפעה בקדושה מאת הקב"ה, כנגד שבת בלילה שהיא בחינת השבת המקבלת [נקבה] את השפעת הקדושה מישראל. [ב] בחינת "שבת מתן תורה", כנגד יום שבת – שהוא בחינת משפיע [זכר] – כי כח השבת להשפיע מקדושתה הוא ע"י התורה, בה ניתן הכח לישראל לפעול על ידי מעשיהם. [ג] בחינת "שבת שלעתיד לבוא", כנגד שבת במנחה – שבה מתאחדים בחינות משפיע והמושפע, ממנה נמשכת הקדושה לכל ימי השבוע. יעו' בדברי מו"ר הגר"ד כהן (5) אות ז).
- על פי האמור יבואר סדר קדושת השבת – שגם בו יש בחינת נותן ומקבל, יעו' בדברי הרמח"ל במסילת ישרים (3) ש"עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה תְּחִלָּתוֹ עֲבוֹדָה וְסוֹפוֹ גְמוּל". ונמצא כי מהלך קניית הקדושה, הוא כבחינותיה של השבת – ראשיתו השפעה שלנו, ולאחר מכן השפעה עלינו. ומבוארים דברי הגמרא בשבת, שקדושת השבת היא מתנה שהקב"ה נתן לישראל כאשר בא לקדשם. ומאידך, תחילת הקדושה נעשית על ידי ישראל המצווים זכור את יום השבת לקדשו, ולא רק שאין בזה סתירה אלא שהיא גופא סדר השפעת הקדושה, וכמתבאר בספרינו עקבי דרך (8)-(9).
- • •
ו. ממוצא הדברים נקבל מבט מופלא על מעלת השבת, והדרכה לסדר העבודה בליל שבת, שבת ביום, ובמנחה בשבת.
ואם תכלית כל המצוות ועבודת ה' היא השגת הדביקות בהקב"ה, הרי ששבת קודש היא המקור לשיא הדביקות בו ית', ומהשפעת קדושת השבת נשאב את הכח לעמוד בפגעי החולין של ימי השבוע. ולכן המחלל שבת נחשב כעובד ע"ז, כי השבת קובעת מי הוא יהודי, ו"המשמר שבת כהלכתה, אפילו עובד ע"ז כדור אנוש, מוחלין לו" – כי על ידי שמירת השבת כהלכתה, שב ומתדבק באהבה גדולה בה', והרי כגר שנתגייר, יעו' בדברי הנתיבות השלום (6)-(7) ובדברי רבי שמשון פינקוס, בספרו שבת מלכתא (8) בענין ייחודיות עבודת השבת משאר עבודת המועדים.
לכשנשכיל לקדש את השבת "להתפנות מעסקי המחשבות והבלי הזמנים לתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה'", כמבואר בדברי הרמב"ן בפרשת יתרו (2), נזכה והשבת תקדש אותנו, ותאיר לנו מקדושתה לכל ימי השבוע הבא עלינו לטובה.
