השמיטה והיובל – פירות האמונה

כשם שנאמר בשבת בראשית שַׁבָּת לַה' – כך נאמר בשביעית שַׁבָּת לַה'

א. חז"ל לימדונו על ההשוואה המפורשת בתורה בין שבת לשביעית, כדברי הספרא (1ד) "כשם שנאמר בשבת בראשית (1ב) שַׁבָּת לַה', כך נאמר בשביעית (1ג) שַׁבָּת לַה'", אשר הובאו בפירוש רש"י בפרשת בהר (1ג). יעויין בדבריו שביאר את המשותף בין שבת לשביעית שהם "לשם ה', ופירש השפתי חכמים את כוונתו: "לעשות שמיטה בשנה השביעית להזכיר שהקב"ה שבת ביום השביעי".

השמיטה – סוד ימות עולם

ב. הרמב"ן (2א) פירש את ההשוואה בין שבת לשביעית, באופן אחר, על פי דברי הגמרא במסכת סנהדרין (1ד) "שית אלפי שנין הווה עלמא וחד חרוב", כי בעניינה של השמיטה נרמז "סוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו רבי אברהם [אבן עזרא] שכתב, וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה". וביאר הרמב"ן: "וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב, ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלקיך, כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים". לדעת הרמב"ן, כוונת חז"ל לומר, שהמשותף בין שבת ושמיטה הוא "סוד קיום" ימות העולם הזה במשך ששת אלפים שנה, והעולם הבא, ב"אלף השנים" שבו יהיה חרב – הנלמד משביתת העולם ממלאכה בשבת ובשמיטה.

נמצא איפוא, כי סוד השמיטה מורה על האמונה במעשה בראשית ובעולם הבא, ואשר על כן מובן מדוע החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאווין, וחייב עליה גלות, כמבואר בהמשך דברי הרמב"ן שם (2ב) "והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (ויקרא יח, כח), שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (שם כו, לד). והחזיר הענין פעמים רבות, כל ימי השמה תשבות (שם פסוק לה), ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם פסוק מג), וכן שנינו (אבות פ"ה מ"ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ. מפני שכל הכופר בה, אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא".

וכן מבואר בדברי הרמב"ן בפרשת משפטים (2ג) "התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדיבור הראשון, כמו שאמר בו (דברים טו, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום. ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי. ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמיטות, והכל לענין אחד, והוא סוד ימות העולם מבראשית עד ויכלו. ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית. ולכך החמיר בה הנביא מאד, ואמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו (ירמיה לד יג יד), וגזר בעבורה הגלות (שם יז-כב), כאשר תגזור התורה גלות על שמיטת הארץ (ויקרא כו, לד-לה)".

סוד היובל – דברי ימי העולם

ג. הרמב"ן, בהמשך דבריו בפרשת בהר (3ב), גילה טפח מ"סוד היובל", וזה לשונו: "והיובל יוודע עוד מבראשית עד ויכולו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי הוא מוסד המאמין יחריש. וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת, וקראתם דרור בארץ (פסוק י). כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א), שבה נאמר והארץ אזכור (להלן כו מב), וכבר זכרתי זה פעמים. ושמא לזה רמזו רבותינו (ראש השנה כא, ב) באומרם, חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, כי כל שמיטה שער בית אחד, והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף חוץ מן היובל קדש". וכן פירש הרמב"ן (3ג) "ועל דרך האמת, "דרור" מלשון דור הולך ודור בא (קהלת א, ד), וכן "יובל" שישוב אל היובל אשר שם שרשיו, והיא תהיה לכם".

רבנו בחיי (3ד) הרחיב מעט בביאור הדברים: "נקרא היובל בשם דרור כי הוא היובל אשר שם שורשי הדורות והנבראים כולם, כי משם נאצלו בבריאת עולם שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, ושמה תשובתם. והבן זה, כי כל אחת מן השבע פועלת שבע אלפים, והנה הם מ"ט. וכשישלמו לעולם ארבעים ותשעה יהיה תהו ובהו, וישוב הכלל ליובל כמו שנאצל משם, והבן זה. וזהו לשון הכתוב, בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו (ויקרא כה, יג), בשנת היובל ישוב (שם כז, כד). וחכמי המחקר הזכירו בלשונם, הכל היה מהסיבה הראשונה והכל שב אל הסיבה הראשונה". וראה גם בדברי רבי יצחק דמן עכו בביאור דברי הרמב"ן (3ד).

דברי הרמב"ן בנושא זה הוזכרו גם בחיבורו שער הגמול (4) "וכן ששת שני השבוע ושביעית שמיטה, רמז לענין הזה הוא, ומכאן ילמוד החכם סוד היובלות וידע הענין בכללו, וברוך היודע והמלמד אדם דעת". לביאור הדברים המופלאים בעמקותם, ראה בפירוש חזון יואל שם.

וכן מבואר בדברי הרמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה (5), יעויין בדבריו ובמה שכתב שם "ומהו החומר הזה שהחמירה התורה על שביעית, מפני שהיובל כמו עדות לבריאת עולם ועמידתו וחידושו, שהם פירות האמונה. ובכאן יש סתר מסתרי התורה במנין היובלות, וכתב הרב אברהם [אבן עזרא] וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה, ואין בספריו דבר מורה על קבלתו הטובה יותר מזה". וביאר בפירוש חזון יואל: "עיקר האמונה היא האמונה בבורא יתברך שברא את העולם, וכמו באילן, עצם האילן בבחינת "בכח", שאין אדם אוכל עצם האילן וחי, והפירות הן בבחינת "בפועל", שלמעשה אדם אוכל אותן וחי. כן האמונה היא בבחינת "בכח", שאין אדם עושה שום מעשה עדיין, ושמיטה ויובל הם בבחינת "בפועל" שאדם עושה מעשה בפועל. האמונה בבחינת "הלכה", שהבורא ית' ברא את העולם. ושמיטה ויובל בבחינת "מעשה", להראות שהבורא ית' ברא את העולם, ולכן הם פירות האמונה".

מצות השמיטה – ביטוי לעיקרי האמונה

ד. בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים נתבארו אופנים שונים מה הם "פירות האמונה" של השמיטה.

• בספר החינוך (6א) כתב: "משורשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ, יא), וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות, אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו, יום יום ושנה שנה, על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאים ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן צווה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם, כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם".
• רבנו בחיי (6ב) כתב: וכלל הענין הוא שאינו רשאי שינהוג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל, אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם, ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל כמוהו. ולכך צוותה התורה מצוה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עיקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ברוך הוא".
• הכלי יקר (6ג) כתב: "טעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במידת האמונה והבטחון בה'. כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי. וכאשר כביר מצאה ידם, ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה, ועולם כמנהגו נוהג, ויחשבו שהארץ שלהם היא, והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי". והוסיף: "לפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעוון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם, כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו (תהלים עח, כב) שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' על ידה. ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה, הקב"ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו ית' הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ, ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה. לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה".

מה ענין שמיטה אצל הר סיני

ה. על פי המבואר לעיל, כי יסודה של מצות השמיטה הוא הנחלת ערך האמונה הלכה למעשה, יבואר עומק דברי חז"ל על המיוחד במצוה זו, אשר נבחרה להיות פרט המלמד על כלל המצוות, שנאמרו בהר סיני, כמובא בדברי רש"י בתחילת פרשת בהר (ויקרא כה, ב) "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". ועדיין צריך ביאור מה הרמז בענין שמיטה אצל הר סיני, דכמו כן היה אפשר ללמוד זאת על ידי מצוה אחרת שיהיה כתוב בה בהר סיני ולא תהיה שנויה במשנה תורה, וממנה נלמד בנין אב על כל המצוות שנאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, ומדוע נבחרה לכך דווקא מצוה שמיטה.

וביאר הנתיבות שלום (7) "דהנה יסוד לכל התורה והמצוות הוא ענין האמונה, שזו היתה הדברה הראשונה מעשרת הדברות שנאמרו לישראל, אנכי ה' אלוקיך, וכמו שכתב הרמב"ם בריש מנין המצוות, שמצות אנכי ה' אלוקיך היא מצות אמונת ה'. וההכנה לקבלת התורה היתה במעמד הר סיני, שהיה הגילוי הנשגב ביותר של בהירות האמונה, כמאמר הכתוב (דברים ד, לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, שנפתחו כל שבעת הרקיעים וראו הכל כי אין עוד מלבדו. והנה יש אמונת המח – שמבין בשכלו אמונת ה'. ויש אמונת הלב – שגם בלבו מרגיש האמונה. ולמעלה מהםם בחינת אמונת האיברים – שהיא שלמות האמונה, שגם איבריו מאמינים וחדורים בבהירות האמונה, בבחינת כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, שאף האיברים מרגישים שאין עוד מלבדו. ובחינה זו של אמונת האיברים, היתה ההכנה לקבלת התורה במעמד הר סיני, ועל כן ויחרד כל העם אשר במחנה, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות כב, א) כי התורה ניתנה באימה וביראה ברתת ובזיע, שכל זה היה מגודל הגילוי של בהירות האמונה, שגם איבריהם ראו והכירו שאין עוד מלבדו. ואף מצות השמיטה מיוחדת שהיא בחינת אמונת האיברים, אשר יהודי נוטש שנה שלמה את שדהו מקור מחייתו ממנה כל פרנסת ביתו, ואינו עובד בה אף שאינו יודע מהיכן יאכל, וכל זה מתוך בהירות אמונתו שבוטח בה'".

אשר על כן נבחרה השמיטה ללמד על כל המצוות "משום שכל מהותה של מצות השמיטה היא האמונה, שמאיר בה גילוי האמונה עד האיברים, בבחינת הר סיני, ללמד שכמו כן כל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני, שגם בכל המצוות, עיקרן ונשמתן היא האמונה".

מצות עונג שבת ו"עונג" בשנת השמיטה

ו. לאור ההשוואה בין השבת לשמיטה על פי ביאורו של הרמב"ן, נראה כי גם בשנת השביעית צריכים כל ישראל להתענג על השי"ת כמו בכל שבת קודש, כפי שכתב רבי אייזיק שר, בספרו לקט שיחות מוסר (8) "על הכתוב ושבתה הארץ שבת לה', כתב הרמב"ן, שפירושו כאמור בשבת בראשית, כי בו שבת וינפש על כן לא תעשה כל מלאכה. ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה, כי היא שביעית בשנים, והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, עיי"ש בהקבלת השמיטין והיובלות לשבת. ואם כן, כמו שבשבת יש עיקר גדול של וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג), כן הוא בשבת הארץ, שבכל השנה הזו צריכים כל ישראל להתענג על ה' כמו בכל שבת קדש. והסבר הענין הוא, על פי מה שכתב בשאלתות, בטעם מנוחת השבת ועונג השבת כי בו שבת מכל מלאכתו, היינו שהוא זמן חנוכת הפלטרין של מלך".

בהמשך דבריו, הביא רבי אייזיק דבר נפלא: "מצאתי מפורש בספר יוסיפון (פרק כז) בענין הורקנוס בן שמעון בן מתתיהו החשמונאי, שתלמי גיסו הרג את אביו ואחיו ולקח בשבי את אמו. הורקנוס נלחם בו, ותלמי הסתגר בעיר רגינה, והורקנוס צר עליה, עד אשר אמר: "חדל אני מהמלחמה, ועם כל זה הנה שנת השמיטה באה, אשר היא קדש לה' ואל ארצה לשפוך דם בשנת הקודש. ויהי לימים אחדים, ותבוא שנת השבע שנת השמיטה, אשר יחוגו בה היהודים וישמרוה כיום השבת, ולכן חדל הורקנוס מהמלחמה וישב ירושלימה", עד כאן. הרי מבואר שכך נהגו בישראל להישמר מדברי חולין כיום טוב בשנה זו. ולנו אין כל ידיעה מזה. כשאנו משתדלים בקיום שנת השמיטה, חושבים אנו רק מה מותר ומה אסור לעשות ולאכול, ואין אנו חושבים איך לשמוח ולהתענג על ה' בשבת הלזו".

שמירת השמיטה – תיקון על קלקול באמונה

ז. בספר חיי עולם (9א) כתב: "בודאי שמיטת הארץ לכל דיניהם כהלכתם, הוא תיקון נורא ועצום על קלקול האמונה, רחמנא ליצלן. אשרי אנוש יעשה זאת, לקיים מצות השמיטה בכל משפטה וחוקתה".

לסיום, לפנינו שני סיפורי מופת לחיזוק יסודות האמונה בהשי"ת – פירותיה של מצות השמיטה, המובאים בספרו של רבי בנימין מנדלזון, רבו של המושב קוממיות, אמונת שביעית (9ב).