א. נצטווינו בתורה (1) בפרשת קדושים: "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", ובפרשת כי תצא: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", ויש לברר מה מוגדר "שעטנז", ומה התחדש בכל אחד מציוויים אלו [וראה בספר השעטנז להלכה (12) ליקוט מדברי הקדמונים בטעמי איסור כלאים ובחומר איסור זה, אשר מעכב את התפילה וגורם רוח טומאה].

והנה במשנה (1) אמרו: "אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג, שנאמר לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, דבר שהוא שׁוּעַ טָווּי וָנוּז". ונחלקו רבותינו הראשונים בפירוש והגדרת "שׁוּעַ טָווּי וָנוּז", ונפק"מ מה נאסר מהתורה ומה מדרבנן.

לפנינו סיכום השיטות כפי שהובא בספר תורת הבגד (4) מהשיטה המקילה ביותר ועד המחמירה ביותר.

• לדעת רש"י במסכת נדה (1) איסור כלאים דאורייתא קיים רק כאשר הצמר והפשתים הם שוע טווי ונוז ביחד. כלומר, הצמר והפשתים מסורקים ביחד ומוחלקים במסרק [שוע] טוויים ביחד [טווי] וארוגים ביחד [נוז]. ואם חסר אחד משלושתם, או שעשו את אחד השלבים בצמר לבדו ובפשתן לבדו, אין בהם איסור כלאים מן התורה.
• רבנו תם בתוספות בנדה (1) ד"ה שוע) חולק על רש"י בב' ענינים. לדבריו "נוז" פירושו שזור ולא ארוג כרש"י.

ועוד סובר ר"ת, שגם כאשר השוע טווי וגוז נעשו בצמר ובפשתן בכל אחד לבדו, קיים איסור כלאים דאורייתא. דהיינו אם לאחר הסירוק הטויה והשזירה [שנעשו בצמר בנפרד ובפשתן בנפרד] הם התחברו על ידי אריגה, קשירה, תפירה או קליעה, הם אסורים מן התורה.

לדעת רבנו תם חיבור הצמר והפשתן אינו נלמד מ"נוז" כדעת רש"י, אלא נלמד מהמילה "יחדו".

עוד סובר רבנו תם, שאם החוטים אינם שזורים אין איסור שעטנז דאורייתא [השזירה היא סיבוב החוט בפלך והיא מועילה לחיזוק החוט]. לדברים אלו קיימת נפקא מינה גדולה למעשה, כי חוטים רבים כיום אינם נחשבים כשזורים על פי ההלכה, ולכן לדעת רבנו תם, יש בהם איסור שעטנז רק מדרבנן.

• שיטת הר"ש [רבנו שמשון] בפירוש המשנה בכלאים (1) כרבנו תם, שיש איסור כלאים דאורייתא גם כאשר השוע טווי ונוז נעשו בצמר ובפשתים בנפרד. אלא שבפירוש "נוז" סבר כרש"י, ש"נוז" היינו ארוג ולא שזור.
• שיטת הרמב"ם בהלכות כלאים (3) הלכה ב) שיש איסור כלאים דאורייתא אפילו אם נעשה רק אחד מהשלבים, ואין צריך את שלושתם. לדעת הרמב"ם "שוע" "טווי" ו"נוז" פירושו או "שוע", או "טווי", או "נוז". לכן אם הצמר והפשתן התחברו יחד, או על ידי "שוע", דהיינו חיבור נימי הצמר והפשתן ע"י שהרטיבם במים והחליקם עד שנדבקו ועשה מהם לבדים [ללא טויה], או שטווה אותם יחד [ללא שוע], או שארגם יחד [לא טויה] – הוי כלאים דאורייתא.

מרן השו"ע (4) יורה דעה סי' ש סע' א) פסק כדעת הרמב"ם, ועי"ש בש"ך (ס"ק א) שכתב "ורוב הפוסקים ס"ל דלבדים אינם אסורים אלא מדרבנן, ובקשים מותר לגמרי כדלקמן סי' ש"א וע"ש סוף סעי' ב בהג"ה".

גדר החיבור האוסר כלאי בגדים

ב. במסכת יבמות (1) הובאו דברי המשנה בכלאים ש"תכיפה אחת" אינו חיבור לענין שעטנז, כפי שביאר רש"י: "תכיפה, שתוחב תחיבה אחת במחט, וחיבר כלאים בגד צמר ובגד פשתים יחד, אינו חיבור בפחות משתי תכיפות, להכי כתיב יחדיו, עד שיחברם יחד יפה". ומצאנו בדברי הראשונים שדנו בחיבורים מסוגים שונים, כדלהלן.

הרשב"א נשאל (3) אודות השמועה שרבנו יונה "כשהיה לבוש בגד צמר על חלוקו לא היה מהדק אזורו, כדי שלא לחבר זה את זה". והשיב: "הלכה למעשה, כך נהגו כל ישראל, שזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, מותר, ואפילו מחוברים בתכיפה אחת, מותר, כדתנן בפרק בתרא דכלאים. עשה שני ראשיה לצד אחד, חיבור, ויש בה משום כלאים. ודווקא בשחזר וקשר שני הראשים". ובשו"ע (4) יורה דעה סי' ש סע' ב) נפסק: "בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת (פי' בתחיבה אחת שתחב המחט בבגד) אינו חיבור ואין זה כלאים. קיבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים". והרמ"א הביא את דברי הטור בשם אביו הרא"ש: "ויש אומרים דלא הוי כלאים אלא בב' תכיפות וקשר ב' ראשי החוט". ועי"ש בט"ז ובש"ך ביאור המחלוקת, ובחכמת אדם (6) סע' יב).

• חיבור באמצעות כפתורים – בתרומת הדשן (3) כתב שחיבור ע"י קרסים אסור רק אם הם מהודקים באופן שאין אפשרות לשחררם אלא אם כן יכופף את הקרס או יקרע את הנקב. ובחכמת אדם (6) סע' יב) הביא דבריו.

ובחוות יאיר (6) כתב "איסור גמור מה שמחברים יחד בית הצוואר פשתן במלבוש צמר במחט, דאפילו לפי שעה הרי הם מעבירים המחט דוגמת שתי תכיפות, דאם לא כן אינו עומד כלל, ולכן אין בו היתר".

וראה בספר תורת הבגד (8)-(9) סע' יט-כה) ובספר השעטנז להלכה (10) סיכום הדינים למעשה בנדון חיבור על ידי מחט או סיכת בטחון, ובנדון חיבור ביטנת צמר למעיל פשתן על ידי רוכסן או לחצניות.

• חיבור בהדבקה – בשו"ת הלכות קטנות (7) רבי יעקב חאגיז, מרבני ירושלים, לפני כארבע מאות שנה) כתב שחייב משום כלאים.
• חיבור עטרות מחוטי כסף לטלית צמר – ראה בשו"ת מנחת יצחק (8) רבי יצחק יעקב וייס, גאב"ד בד"ץ ירושלים).

לבישת בגד צמר ובגד פשתן זה על זה

ג. בירושלמי (2) שאלו את רבי "מהו מיחוט ממאניה בכיתן [האם מותר לתפור מנעלי עור בחוטי כותנה, היינו פשתן]. אמר ליה כגון דר' זעירא אמר אסור". ובהמשך: "מודה רבי אילא בהון דילבש דרדסין דעמר על גבי דרדסין דכיתן דהוא אסור [שאם לובש גרבי צמר על גבי גרבי פשתן יש כאן כלאים מדרבנן] דלא שלח עילייא לא שלח ארעייה [לפי שאם לא פשט את העליונים לא יוכל לפשוט את התחתונים. וכאן אינו יכול לפשוט את גרבי הפשתן בלי שיפשוט תחילה את של צמר. ומה שהתיר בנעלים לפי שיכול להוריד את הגרביים מהצמר בלי שיוריד את הנעלים].

ומדברי הירושלמי למד האור זרוע (2) "שאסור אנפילאות של צמר על גבי אנפילאות של פשתן, או להיפך, שאינו יכול להפשיט התחתון אם לא יפשיט העליון תחילה", יעו' בדבריו. והרמ"א (5) סי' ש סע' ד) הביאם, וכתב "ונכון להיזהר", וכן נקט בחכמת אדם (6) סע' טז).

וראה בדברי הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה (7) ס"ק מה) סיכום השיטות בדין לבישת בגד צמר ובגד פשתן זה על זה, ועי"ש בביאור הלכה שהחזון איש לא לבש גרבי צמר כי חשש לאיסור כלאים בלבישת גרבי צמר בתוך נעלים התפורות בחוטי פשתן, שהרי אינו יכול להוציא את הגרבים ללא שיפתח את הנעלים קודם לכן. ועי' בתורת הבגד (9).

• לבישת קיטל של פשתן על בגדי צמר – שו"ת בצל החכמה (6) רבי בצלאל שטרן, אב"ד מלבורן).

סוגי בגדים האסורים [חגורות וכפפות • מגבות, מטפחות ומפות שולחן • פרוכת, וילונות וכיסויים מכלאים]

בתוספתא במסכת כלאים (2) מובא שלדעת חכמים יש איסור שעטנז במטפחות הידים [מגבות] ומטפחות הספרים. ובחכמת אדם (6) סע' כא) הוסיף: "ומטפחות של ספרי קודש אסור לעשותן כלאים שהידים נוגעות בהם תמיד ומתחממים, ואפילו מטפחות שפורסים על השלחן שאוכלים עליו או שקוראים עליו, ואפילו בבית הכנסת אסור שלפעמים מקנח בהן ידיו. ואפילו וילון שכנגד הפתח וכיוצא בו אסור, אבל הפרוכת של ארון הקודש מותר שאין מתעטפים בו לעולם". וראה בספר תורת הבגד (9) סע' לא-לה; מ-מב) סיכום הדינים באלו בגדים יש איסור שעטנז.

• עניבה – בשו"ת אבני ישפה (7) רבי ישראל פסח פיינהנדלר, מו"ץ בירושלים) כתב שכל דבר שיש עליו "שם מלבוש", אסור משום כלאים גם אם אין בו כוונה להנאת חימום, ולכן צריך יש איסור שעטנז גם בעניבה.
• תליית שטיח שעטנז על קיר – בשו"ת אבני ישפה (7) כתב שיש להיזהר לקובעו במסמרים שלא יהיה ניתן לסובב חלק מהשטיח על הגוף .

שעטנז בכרים כסתות ומזרונים

במסכת יבמות (2) דרשו חז"ל מהפסוקים, שאיסור שעטנז הוא בכל "העלאת" בגד שיש בה הנאה לגוף, ובמשנה במסכת כלאים (2) אמרו: "הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים". והביא הר"ש את דברי הגמרא, שלמדו כן מהכתוב "לא יעלה עליך, אבל אתה מותר להציעו תחתיך", ובירושלמי אמרו כי רבנן אסרו לשכב על מצע שעטנז "שמא תיכרך נימת שעטנז על בשרו". וכן נפסק להלכה בשו"ע ובחכמת אדם (6) סע' כד).

ועל פי זה יש לדון האם מותר לשבת על כיסאות, כורסאות וספות שיש בהם שעטנז, באופנים שיושבים בהם ושוקעים בתוכם, וצידי הריפוד נכפפים על היושב, ואם כן זו היא "העלאה" האסורה, יעו' פרטי הדינים בשעטנז להלכה (11).

איסור שטענז בשכיבה על מזרון – יעו' בשבט הלוי (7) שכתב כי מזרונים הם כבגדים קשים שאין איסור העלאה, יעו"ש במה שצירף עוד טעמים להתיר בזה, ובמש"כ בספר השעטנז להלכה (11) להתיר לפי זה לשכב על מזרונים שיש בהם חשש שעטנז בבתי מלון.

• רשימת פריטי ביגוד ודינם בחיוב בדיקת שעטנז – מתוך הספר השעטנז להלכה (13).

[*] השיעור נערך ע"פ הספר תורת הבגד, הרב מיכאל ארליך, ירושלים תשנ"א. וספר השעטנז להלכה, הרב אלחנן כהן, בני ברק תשס"ח.