א. תאומים הנולדים כשהם מחוברים בחלקי גוף שונים [חיצוניים ופנימיים] נקראים בשם "תאומי סיאם", על שם תאומים שנולדו בסיאם לפני כמאתים שנה, חיו במשך ששים ושלוש שנים, ואף נשאו שתי אחיות והולידו ילדים.

אנו מוצאים תיאור מפורט על תאומים מסוג זה בשו"ת הלכות קטנות (5) שנתחבר ע"י רבי יעקב חאגיז, מרבני ירושלים לפני כארבע מאות שנה; בשו"ת שבות יעקב (4), שנתחבר ע"י רבי יעקב ריישר, מרבני פראג ופרנקפורט לפני כשלוש מאות שנה; ובשו"ת בית יצחק (4) שנתחבר על ידי רבי יצחק שמעלקיש, אב"ד לבוב בגליציה, לפני כמאה שנה – אשר דנו האם נחשבים כגוף אחד או כשני גופים, ונפק"מ לכמה הלכות, כדלהלן [ראה סקירה מפורטת בנושא זה ושכיחותו, במאמרו של הרב ד"ר אברהם שטיינברג (1), ובספרו של הרב ד"ר אברהם סופר, נשמת אברהם (12) בתחילת דבריו].

למעשה בש"ס יש לכאורה התייחסות בשני מקומות למצב של "תאומי סיאם".

במסכת מנחות (2) שאל התנא פלימו מרבינו הקדוש "מי שיש לו שני ראשים, באיזה מהם מניח תפילין". רבי הגיב למשמע בעיה זו ואמר לפלימו: "או קום גלי, או קבל עליך שמתא". ופירש רש"י: "או עמוד וצא לגלות, או קבל עליך שמתא [נידוי] דאחוכי חייכת בי". כלומר, רבי סבר כי פלימו שואל שאלות שאינן מציאותיות כדי להתל בו, ולכן אמר לו שדינו לצאת לגלות או לקבל נידוי כדי לכפר על כך [וראה בספר סדר הדורות (2) ביאור נפלא, שרבי התכוון שפלימו יגלה למקום שאליו גלה קין, אשר שם נולדים תינוקות עם שני ראשים]. ומסופר בגמרא, שבאותו מעמד, נכנס לבית המדרש אדם שנולד לו תינוק בכור עם שני ראשים, ושאל בכמה סלעים צריך לפדותו. ומסקנת הסוגיא, כי לענין פדיון הבן יש לפדות תינוק זה בעשרה סלעים "דבגולגולת תלה רחמנא".

התוספות במנחות (ד"ה או) הביאו מדברי המדרש, נדון נוסף, כיצד מתחלקת ירושה לבנים שבתוכם אדם בעל שני ראשים, וז"ל: "בעולם הזה ליכא [תינוק עם שני ראשים] אבל יש במדרש, אשמדאי הוציא מתחת קרקע אדם אחד שיש לו שני ראשים לפני שלמה המלך, ונשא אשה והוליד בנים כיוצא בו בשני ראשים, וכיוצא באשתו בראש אחד. וכשבאו לחלוק בנכסי אביהם, מי שיש לו שני ראשים שאל שני חלקים, ובאו לדין לפני שלמה". ובשיטה מקובצת על גליון הגמרא במנחות, מובא כיצד הכריע שלמה המלך את הדין: "שלמה בחכמתו הרתיח מים, וכיסה אחד מן הראשים ושפך הרותחים על ראש השני, ומחמת צער הרותחים צעק בשני הראשים. אמר שלמה, שמע מינה דתולדה אחת לשני ראשים, ואין נידון אלא כאיש אחד".

המקום השני בש"ס, שמוזכר אדם בעל שני ראשים, הוא בסוגיית הגמרא במסכת עירובין (2), שם מבואר לפי דעת חלק מהאמוראים, כי אדם הראשון נברא "דיו פרצוף פנים" [דהיינו שני פרצופים], שנאמר אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" [רש"י: "חילקו לשנים שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן"].

 דינם של תאומים סיאמיים לענין קיום מצות פריה ורביה, חליצה, מיתה ומלקות

ב. השבות יעקב (4) הבין כי בגמרא במנחות (2) מדובר "בגוף אחד שנולד עם שני ראשים", ואילו במקרה של התאומים שהיה בזמנו "הגופים מחולקים", שלכל אחד היה גוף נפרד ורק היו מחוברים בראשם [ולדעתו, כן היה בבריאת אדם הראשון], ולכן כתב: "פשיטא דלענין תפילין צריך כל אחד להניח תפילין בפני עצמו על ראשו". וכמו כן "לענין ירושה, פשיטא דיורש שני חלקים, כיון דתרי גופי נינהו".

ולענין נישואיהם, כתב השבות יעקב: "ומכל מקום אסורים לישא אשה, דיש חשש איסור אשת איש, כיון שצריכים לשכב במיטה אחת, גם אסור לשמש בפני כל חי. ומהאי טעמא אפילו אחד זכר ואחד נקבה, או אפילו שתי נקבות, ובמקום שנושאין שתי נשים, אסורים להינשא, כיון דאסור לשמש בפני כל חי".

ואמנם רבי יוסף שאול נתנזון [אב"ד לבוב] תמה על דברי השבות יעקב (4) מדוע נקט שתאומות סיאם לא יכולות להינשא משום האיסור "לשמש בפני כל חי", ולא אמר שהדבר אסור מחמת איסור התורה לשאת שתי אחיות. ותירץ על פי המבואר בדברי התוספות במנחות (2) ד"ה שומע, בשם רבנו תם) כי תינוק בעל שני ראשים דינו כטריפה, גם בגופים מחולקים אך מחוברים זה לזה, מכיון "שאיסור אחות אשה הוא "בחייה, כל שטריפה אינה חיה, אין איסור לאחות אשה". והבית יצחק (4) יישב את דברי השבות יעקב, שמדובר בנכריות שנתגיירו. ולעצם הדין, כתב הבית יצחק: "אם נולדו בישראל נקבות, אסור לקדש אף אחת, דהוה קידושין שאין מסורים לביאה, דאי אפשר לבעול ב' אחיות" [ועי"ש בבית יצחק, שאין לחייב תאומי סיאם במלקות או במיתת בית דין, אם אחד מהן עבר על איסור].

עוד מבואר בדברי השבות יעקב (4) שבתאומי סיאם בעלי מערכות גוף מחולקות, אם האחד זכר ושני נקבה, קיים מצות פרו ורבו. ואחד מהם כשר לחליצה ["ומ"מ יחלוץ אותו ולד של ימין, דימין לעולם עדיף לענין חליצה"].

וראה בפירושו של חתם סופר [הובא בספר יקרא דאורייתא (6)] מדוע במנין בני ישראל במדבר סיני הוזכר "לְגֻלְגְּלֹתָם", ולא במנין הלוויים, כי ישראל נמנו מבני עשרים שנה ומעלה, ולא שייך מציאות שיחיו תאומים עם ב' ראשים עד גיל זה, שהרי הם כטריפה. משא"כ בשבט לוי שנמנו מבן חודש ומעלה, שייך היה לטעות ולמנותם לפי הגולגלות, עי"ש.

• • •

הפרדת תיאומי סיאם כאשר נשקפת להם סכנת חיים אם ימשיכו להיות מחוברים

ג. הרב ד"ר שטיינברג (1) מתאר בהרחבה אם המעשה שהיה בשנת תשל"ז בתאומות שהיו מחוברות בבית החזה, לאחת היה לב תקין ולשניה חצי לב [מערכת העצבים ושאר חלקי הגוף היו נפרדים], והרופאים קבעו בוודאות, שבמצב זה שתיהן ימותו בקרוב, ולכן המליצו להפריד את התינוקות בניתוח, שיגרום בוודאות למותה של אחת התינוקות.

הגר"מ פיינשטיין שנשאל על ידי ההורים מה לעשות, הורה לנתחן ולהשאיר בחיים רק את בעלת הלב הבריא.

לא מצויים בידינו נימוקים כתובים מהגר"מ להוראה זו, וכמה הסברים נאמרו בזה.

• התינוקת בעלת חצי הלב נחשבת כ"רודף" לתינוקת בעלת הלב הבריא

בספר משנת פיקוח נפש  (9) אות י) הביא רבי יוסף לורינץ [בני ברק] כי חתנו של הגרמ"פ, רבי משה טנדלר, כתב בשם חמיו, שהתיר את הניתוח כי מותר להרוג עובר במעי אמו, כמבואר בדברי הרמב"ם (3) מפני שהוא רודף "והיינו כיון שאין לו חיים דעצמו וכל חיותו מאמו, וכמו כן האחות הפגומה הווה כעובר, שהרי אין לה חיים רק על ידי אחותה".

גם רבי ברוך דב פוברסקי [ראש ישיבת פוניבז'] מביא בספרו בד קודש (7) חלק ד) "מפי השמועה" כי הגר"מ התיר את הניתוח, משום שהחשיב את התינוקת בעלת חצי הלב כ"רודף" לתינוקת בעלת הלב הבריא. והקשה על כך מהסוגיא בסנהדרין (3) "דבפשוטו גם בכהאי גוונא יש לומר משמיא קא רדפי ליה [לשון הגמרא שם, בנדון עובר שיצא ראשו, שאין נוגעים בו, ואין דנים אותו כ"רודף" לאמו כי "משמיא קא רדפי ליה"], ואין בזה מקום לחיובא דרודף".

אמנם בחלק הבא של ספרו, חזר הגרב"ד פוברסקי וביאר את פסק הגרמ"פ שההיתר הוא מדיני רודף, וכעין זה ביארו את ההוראת הגרמ"פ בספר משנת פקוח נפש (8)-(9) ובקובץ בית יחיאל (10).

• התינוקת בעלת חצי הלב נחשבת "נפל" ועל כן מותר להמיתה

ואמנם הגרב"ד פוברסקי (7) חלק ד) ביאר את הוראת הגר"מ פיינשטיין להשאיר בחיים את בעלת הלב הבריא מטעם אחר, מכיון שהתינוקת בעלת חצי הלב נחשבת כנפל, ועל כן מותר להפסיק חיותה על מנת להציל את אחותה. וכן נקט רבי משה שטרנבוך [ראב"ד בד"ץ העדה החרדית] בשו"ת תשובות והנהגות (6) בהסבר זה בהוראת הגרמ"פ.

וראה בספר משנת פקוח נפש (8)-(9) אות ד-ה) מה שהקשה על דברים אלו.

• התאומים נחשבים גוף אחד, ומותר לחתוך אבר אחד כדי להחיות את כל הגוף

סברא זו העלה רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (6) יעו"ש.

הפרדת תאומי סיאם, כאשר לא נשקפת להם סכנת חיים מיידית

ד. עוד דנו הפוסקים, האם מותר להפריד תאומי סיאם, כאשר לא נשקפת להם סכנת חיים מיידית, ומטרת ההפרדה כדי לשפר את איכות חייהם בלבד. ובשו"ת תשובות והנהגות (6) נקט כדבר פשוט "דלא הותר לסכן את שניהם ולהפרידם, כל זמן שיכולים לחיות יחד. וראה במאמרו של הרב יצחק אושינסקי [דיין בבית הדין הרבני בחיפה] אורחות משפט (11) שכתב בנדון זה כי "יכול אדם לסכן את נפשו בסיכון של אחד מאלף שימות, בתנאי שהמעשה שעושה הינו לתועלת מסויימת. הנחה זו מתירה לנתח תאומי סיאם כאשר הסיכון בניתוח עונה להגדרה הנ"ל".

 הפסקת הריון של תאומי סיאם

ה. הרב לוי יצחק הלפרין [ראש המכון המדעי טכנולוגי להלכה] דן בהרחבה בשו"ת מעשה חושב (12)-(13) בשאלה, האם מותר לבצע הפלה מלאכותית כאשר מתגלה הריון עם תאומי סיאם, או שיש להמתין עד הלידה ואז לנסות להציל את חיי התאומים על ידי הפרדתם זה מזה, יעו' בדבריו שהבדיל בין מצב שמערכות איבריהם נפרדות לבין מצב שהם מחוברות. וראה בנשמת אברהם (12) שהביא תשובת הגר"ש ואזנר [בעמח"ס שו"ת שבט הלוי] שאם הרופאים אינם נותנים אפילו אחוז קטן שיחיו, יש צדדים להקל, בפרט כאשר האם מסרבת לבצע ניתוח קיסרי להוצאתם.