א. כתב הרמב"ן בפירוש הפסוק (1) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", כי נצטווינו למנות את חודשי השנה ראשון ושני, זכר לגאולתינו ממצרים, כשם שאנו מונים את ימי השבוע בשם אחד בשבת שני בשבת. ונמצא "כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו". [ובענין מנין ימי השבוע הוסיף הרמב"ן בפרשת יתרו (1) שאנו מונים אותם לשם שבת, ולא קוראים לימים בשמות בפני עצמם כמו הגויים, והיינו דברי המכילתא "לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת". ונרחיב בביאור דברים אלו להלן].
בסמוך להגיעו לארץ ישראל בשנת ה"א כ"ז, דרש הרמב"ן בעכו דרשה בראש השנה (2) (1), שבה הרחיב בביאור דברי הירושלמי "שמות החדשים עלו עמהם מבבל", וכתב: "כלומר שמתחילה לא היו להם שמות בישראל עד שיצאנו מבבל והעלינו השמות משם, והסיבה בזה לפי שמתחילה נצטוינו למנותם בזכרון גאולת מצרים, וכשיצאנו מבבל ונצטוינו (ירמיהו טז, יד-טו) לא ואמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון וגו', חזרנו לקרות חדשינו לגאולת צפון". וסיים: "לא שנשנה השמות הראשונים ונשכח גאולת מצרים, אלא שנצרף שם שמות בבל להודיע ולזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה'".
וראה בהערות המהדיר על דרשת הרמב"ן ((2); הערה (46)) סיכום שלוש שיטות בהבנת דברי הרמב"ן:
[א] לדעת ספר העיקרים, כשעלו מבבל נעקרו השמות הקודמים, ומצות התורה למנות מניסן "ראוי להניחה".
[ב] שיטת מהר"ם בן חביב שאין איסור לקרוא בשמות אחרים לחודשי השנה, אלא שאם רוצה להזכיר את מנין החודש, צריך להזכיר את המנין מחודש ניסן זמן היציאה ממצרים.
[ג] דעת האברבנאל, שלאחר שעלו מבבל, נתחייבו להזכיר גם את השמות שהעלו עמם בנוסף על שמות הראשונים.
[וראה עוד בביאור ענין שמות החודשים "שעלו מבבל" בספר בני יששכר (3) ובשו"ת דברי יואל (3) לאדמו"ר מסטמאר].
בשו"ת בנין שלמה (4) נקט רבי שלמה כהן [מו"ץ בוילנא לאחר פטירת הגר"א] כי לדעת הרמב"ן, גם לאחר שנקבעו שמות החדשים בשמותהים הפרסיים, יש מצוה למנות את המנין שצוותה התורה זכר ליציאת מצרים, ומנין זה לא נתבטל. ובהיות כן תמה הבנין שלמה על הראשונים והאחרונים שלא תיקנו בגיטין ושטרות למנות החודשים אחר ניסן. וביותר תמה למה הרמב"ן, מרא דשמעתתא של חידוש זה, לא כתב כן בחיבוריו להלכה. וכן תמה מדוע בזמן הזה, כשמברכים את החודש, שהוא זכר לקידושו בזמן הבית, לא מזכירים גם את המנין החודשים ליציאת מצרים.
ומסיק הבנין שלמה: "ומיהו כשמברכים את החודש בוודאי היה ראוי להזכיר המנין מניסן. ואכן אפשר דדעת הרמב"ן אינו מוסכם מדעת כל הפוסקים, דהא בכל הפוסקים הראשונים לא הוזכר דצריך להזכיר מנין החדשים מניסן, ולכן פוק חזי מאי עמא דבר" [וראה במה שכתב רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר (11) שאכן משמע מדברי הפוסקים שלא נקטו לדינא כהרמב"ן].
ב. החתם סופר הביא בספרו תורת משה (3) את דברי הרמב"ן וכתב: "וזו תוכחת מוסר שנכתב במכתבים וכדומה יום ראשון בשבת וחודש ראשון, להעיד על בריאת שמים וארץ בששת ימים וינח ביום השביעי ועל יציאת מצרים, לא ח"ו כמספרם של אומות העולם". וכן מבואר בדרשתו (3) שצווח על "אותם חדשים מקרוב המונים שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרים, כותב וחותם עצמו שאין לו חלק באלקי ישראל, אוי להם כי גמלו לנפשם רעה בתורת ה' מאסו וחכמת מה להם". ומשמע מדבריו שיש איסור בשימוש בשמות ותאריכים לועזיים בשמות ימי השבוע וחודשי השנה.
תלמידו המובהק של החתם סופר, המהר"ם שיק (5) הוסיף ונקט, כי בשימוש בתאריכים ושמות לועזיים יש איסור דאורייתא 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ', ולכן הורה לדינא שיש לנתץ מצבה שחקקו עליה בלשון לועזית ובה תאריכים לועזיים, וכתב בתוך דבריו: "בני אדם ההולכים על הקברות וקוראים מה שכתוב שם, אם כן המצבה ההוא גורמת לכמה עבירות, ואם כן דבר שגורם עבירה ודאי ראוי להשליך החוצה".
אולם בשו"ת יביע אומר (5) דן הגר"ע יוסף "אודות אגרות ומכתבים לחבריהם וכותבים תאריך למנין הנוצרים, אם יש למחות משום 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ', או שאין בזה איסור גמור מהדין". ובתוך דבריו האריך להוכיח שמנין השנים המקובל כיום אינו מציין את שנת לידת אותו האיש. וכמו כן, לדעתו אין איסור 'בחוקותיהם' בדבר שאין טעם העכו"ם נגלה, ובדבר ששייך פריצות – אשר לא שייכים בנדון דידן [ועי' גם בשו"ת אבני ישפה (10) במה שכתב על דברי המהר"ם שיק]. ומסקנתו: "ולפי זה הדבר ברור שאין כל איסור בספירת התאריך הלועזי. אולם מהיות טוב אל תקרי רע, וכל שאין צורך גדול, יש לכתוב החדשים והשנים למספר בני ישראל, ובפרט פה בארצנו הקדושה. וכשיש צורך בדבר, טוב לכתוב מלבד למספרם גם לבריאת עולם" [והוא מציין לכמה מגדולי ישראל שכתבו תאריכים לועזיים במכתביהם, וגם נהגו בכל ספרי התנ"ך ופוסקים ראשונים ואחרונים, להזכיר את מנין השנים הלועזי, ואין פוצה פה ומצפצף].
ג. אמנם נחלקו הפוסקים, האם רצוי לכתוב בסמוך לתאריך הלועזי 'למניינם', ומה הדין בכתיבת חודשים לועזיים במקום הצורך, האם עדיף לכתוב מספר [1] או שם [ינואר / January].
דעת הגר"ע יוסף (6) "שלא יקראו את החודש ינואר החודש הראשון, או פברואר השני וכו', וכן בכתיבה. אלא יש לבחור הרע במיעוטו שיקראום בשמותם המפורשים, וכמ"ש הרמב"ן.
אולם לדעת הציץ אליעזר (7) אדרבה, "להזכיר במפורש שמות החדשים שלהם הוא יותר גרוע כי שמות החדשים שלהם מכוונים לשמות אלילים, ויוצא איפוא שדווקא כשמזכיר במפורש שמות החדשים שלהם אז הו"ל כמזכיר שם עכו"ם. ולכן עדיפא יותר שיכתוב בסתם במספרים השנה והחדש שלהם, ויזהר שלא להזכיר שהוא לספירת הנוצרים כגון לסיים בלשון לספירת הנוצרים" [ומסקנתו: "ויש להדר ולהנהיג לכתוב לפי התאריך העברי. אבל כשיש הכרח מסחרי או משרדי, ומכל שכן מדיני לכתוב למנינם, על כגון דא לא אמורים תוקף דברי החתם סופר". ועוד כתב שם: "אם בסמוך לתאריך האזרחי ידקדק בעצמו לכתוב במפורש גם התאריך העברי בשניו ובחדשיו, אזי באופן כזה לא יהא בדבר גם משום גנאי כי מראה במפורש שאינו מזניח מלמנות למנין בני ישראל"].
ועי' בדברי הציץ אליעזר במה שהביא מדברי הפוסקים בנדון תאריך לועזי שנכתב בגט – האם נפסל הגט.
ד. לעומתם, בשו"ת באר משה (9) (8) יצא כנגד דברי יביע אומר וציץ אליעזר במה שכתבו שאין איסור בשימוש בתאריך לועזי במנין השנים, כי מנין זה אינו מציין את לידת אותו האיש, וכתב שגם אם נאמר שנולד ד' שנים קודם לכן, הסיבה שהמתינו ארבע שנים כי לשיטתם עפ"ל רק בגיל ארבע נתגלה לו אמונת כסילותו, ועל כן מונים מאז, ואדרבה כל מנין זה הוא לכבוד אמונתם. וממילא, כל שימוש בתאריך לועזי הוא כבוד ויקר לאמונתם.
ועוד שלל הבאר משה את דברי הציץ אליעזר, שהמהר"ם שיק אסר רק אם כותב "למספר הנוצרים", כי בוודאי בזמנינו שכולם יודעים שמנין זה הוא לספירת הנוצרים, גם בסתמא אם לא כתב "לספירת הנוצרים", אסור.
ומה שמצינו שהחתם סופר עצמו השתמש בתאריכים לועזיים היה זה משום 'שלום המלכות', או כי היה מוכרח לכתוב כן כדי לברר המעשה המדובר [בענין התרת עגונות, שהיה מסמך ממשלתי ששימש כראיה].
ומסקנותיו, שאסור למנות למנין שנות האומות, ובמקום הצורך יוסיף "למספרם". ובהמחאות שמוכרח לרשום תאריך לועזי לא יכתוב מספרים אלא את שמות החודשים: "אבל לא לכתוב תחת חודש נובמבר את המספר 11, וכן יש לכתוב דצמבר ולא 12 וכיו"ב. דחודש י"ב הוא אדר ולא דצמבר. וכשכותבים השנה בצ'ק בודאי יהיה נזהר רק לכתוב 980 או 80, ומעיד אני על עצמי שתמיד כתבתי 80 או 980 ושום צ'ק לא חזר אם היה מעות בבנק… [ברם ראה מש"כ בשו"ת אבני ישפה (10) על דבריו: "ולא ידעתי מאי אהני בזה כיון שהטעם הוא משום זכרון של ע"ז, א"כ אף בזה יש"].
ה. לימוד זכות נוסף על המשתמשים בתאריכים לועזיים כתב במנחת אשר (11), מכיון שעיקר גדר מצוה זו הוא שיהיה חשוב ניסן כראש החודשים, אבל באמת אין אנו מצווים למנותו כראשון לכל ענין שימושי. וכמו שמצינו בכמה מקומות בדברי הנביאים שהשתמשו בשמות החודשים, ובוודאי לא עברו על רצון ה' שנזכור את יציאת מצרים על מנין החודשים. אלא כנראה אין זה תלוי כלל בשימוש במנין המעשי, אלא במה שאנו מחליטים ומחשיבים את ניסן כחודש הראשון. ומשום כך, בדבר של חשיבות ויקר, כשאין הכרח להשתמש בחודש לועזי כגון בהזמנות לשמחות ולסעודות מצוה, אכן ראוי להשתמש רק במנין התורה, אבל בהמחאות וכדומה ושאר עניינים שימושיים, אין קפידא בשימוש בתאריכים לועזיים.
ובענין בשימוש תאריכים לועזיים בכתיבה על הזמנות לאירועים, עי' בילקוט יוסף (10).
* * *
לסיכום: לכתחילה ראוי לכתוב במכתבים והמחאות רק תאריכים עבריים, ומקיים בזה המצוה לזכור בזה את יציאת מצרים, כי מנין החודשים הוא זכרון לכך, כדברי הרמב"ן, וכפי שהתריע החתם סופר. ובדיעבד, מסקנת הפוסקים שאין בזה איסור "ושם אלהים אחרים לא תזכירו", וכן איסור 'ובחוקותיהם לא תלכו', ולכן הותר הדבר לצרכי פרנסה וכיוצא בזה.
וכשנצרך להשתמש בתאריכים לועזיים נחלקו הפוסקים היאך יעשה: לדעת יביע אומר ובאר משה: עדיף לכתוב שם החודש ולא מספר [5 מרץ]. אך לדעת ציץ אליעזר, עדיף לכתוב בסתם במספרים השנה והחדש שלהם [5/3].
ויש המייעצים לכתוב לאחר התאריך הלועזי "למספרם" או למניינם", או לכתוב את התאריך העברי בנוסף לתאריך הלועזי. וכן כשכותב מנין השנים הלועזי, יקצר ולא יכתוב במלאוו [06' ולא 2006].
ומכל מקום, בעניינים שאינם נדרשים לרשויות, ולמשל, בקבלות על תרומות של צדקה, ודאי ראוי לקיים את מצות זכירת יציאת מצרים כנ"ל ברמב"ן, ולכתוב רק תאריכים העבריים.
ו. שימוש בשמות מקומות שהם על שם עבודה זרה – שו"ת אבני ישפה (10).
ז. איזה תאריך קובע בחוזי שכירות – העברי או הלועזי, יעו' בספר עמק המשפט (12). וראה במה שהביא הגר"מ שטרנבוך, בשו"ת תשובות והנהגות (10) שמרן הרב מבריסק, הגרי"ז, סיפר "שאביו הגר"ח מבריסק שילם ליהודי שכירות כפי חודשיהם כמו שנצטווה, ולא חשש כלל".
* * *
מנין ימי השבוע
ח. כאמור בדברי הרמב"ן בפרשת יתרו (1) יש למנות את ימי השבוע לשם שבת, ואין אנחנו כאומות העולם אשר קוראים לימים בשמות בפני עצמם. ואכן, לפי זה תמה האדמו"ר מסטמאר [הובא בבאר משה; (8)] מהו ההיתר שנהגו רבים וכן שלמים להשתמש בשמות לועזיים לימות השבוע [זאנטאג, מאנטאג. או: Sunday, Munday].
ויישב האדמו"ר מסטמאר, שאם מזכיר פעם אחת ביום שהמנין הוא ליום שבת, שוב אין צורך להקפיד בשאר היום, דזה שפיר נקרא זכירה תמידית. אך כבר העיר הבאר משה על תירוץ זה, שמדברי הרמב"ן משמע שצריך להיות מנין השבוע יום א' יום ב' שגור בכל עניינו, ומי התיר לקרות זונטיג מונטיג, וסיים: "והדבר צריך תלמוד ועיון רב".
זכירת השבת בימי השבוע – והמנהג לומר 'זכור את יום השבת לקדשו' קודם אמירת שיר של יום
ט. החיי אדם (13) כתב שטעם מנין הימים על שם השבת [דהיינו יום ראשון בשבת] הוא "כי קדושת השבת היא נמשכת לכל יום, כי הוא המרכז האמצעי שכל ימי השבוע יונקים ממנו", עי' בדבריו. ועי' בספר שמירת שבת כהלכתה (13) שכתב כעין זה בשם הפרי מגדים. ועוד כתב: "ונמצא אם מזכיר בכל יום את היום שבו אנחנו עומדים, הוא מקיים מצות עשה מהתורה". וכן הבין מדברי הרמב"ן הגרצ"פ פרנק בספרו מקראי קודש (13), כי במנין ימי השבוע לשבת יש משום קיום מצות 'זכור את יום השבת לקדשו'.
ועיין בדבריו שהביא בשם שער הכוונות למהרח"ו, שמשום מצוה זאת למנות ימי השבוע לשבת אנו אומרים בכל יום קודם שיר של יום "היום פלוני בשבת". והוסיף המקראי קודש: "ומכאן המנהג של יקירי ירושלים לומר היום יום וכו' בשבת, לפני שיר של יום גם בחול המועד, ראש חדש וכו', ימים שאומרים בהם שיר מיוחד מעין המאורע [ולא את השיר הקבוע הנאמר ביום ראשון מימות השבוע], כדי שלא לאבד מצוה יקרה זו של זכור את יום השבת".
וראה בשו"ת רבבות אפרים (13) ובספר הליכות שלמה (3) שיש הנוהגים לומר "זכור את יום השבת לקדשו", קודם אמירת שיר של יום. ומו"ר הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, הוסיף וביאר בספרו שם דרך (13) לדייק בלשון הרמב"ן "כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום", שאין הכוונה שזו היא מצות הזכירה, אלא זו "מן המצוה", כלומר שגם זה נובע מהמצוה. והוא מסכם: "נמצא שמנין הימים לשם שבת גדרו הוא, שאם באים למנות הימים או לציין איזה יום, צריך למנות לשם שבת, אבל מה שמחוייבים לזכור את השבת "בכל יום תמיד", זהו אך ורק על ידי אמירה בפה של הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו". ואמנם כך מנהגי לפני אמירת "היום יום וכו' בשבת קודש שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש", להוסיף ולומר מקודם "זכור את יום השבת לקדשו", עכ"ד.
