תלמוד תורה בהרהור

א. מעלת לימוד התורה בקול ובנעימה

חז"ל הפליגו במעלת לימוד התורה בקול ובנעימה, כמסופר במסכת עירובין (1א) על ברוריה, אשתו של רבי מאיר, שראתה תלמיד שהיה לומד "בלחישה", בעטה בו, ואמרה לו: "לא כך כתוב, ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח איברים שלך, משתמרת. ואם לאו, אינה משתמרת", ובהמשך הסוגיא דרשו כן מהפסוק (משלי ד, כב) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, אל תיקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה". במסכת מגילה (1ב) "אמר רבי יוחנן, כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים".

ב. ברכה על לימוד תורה בהרהור

על פי האמור יש לעיין, האם מקיים מצות תלמוד תורה גם בהרהור, והאם צריך לברך ברכת התורה על הרהור בדברי תורה.

הבית יוסף (1ג) הביא את דברי האגור "שמי שמהרהר בלבו בתורה קודם שבירך ברכת התורה, שפיר דמי דהרהור לאו כדיבור לענין ברכה כמו לענין קריאת שמע ותפילה, וכן פסקו התוספות דהלכה כרב חסדא דהרהור לאו כדיבור דמי" [ראה במקור דין זה בטור ובבית יוסף (3א)]. ובעקבות זאת פסק בשלחן ערוך (2א) "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך [והרמ"א הוסיף: "והוא הדין דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו". וכן מתבאר בדבריו בהלכות קריאת שמע (2ב), "במקום שמותר להרהר בדברי תורה, מותר לפסוק דין, ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר". וכתב המשנה ברורה (ס"ק טז) שפסיקת דין ללא טעם "הוי כמו הרהור, שמחשב הטעם בלבו"].

אולם הגר"א כתב בביאורו לשו"ע: "וכל זה צ"ע, דכאן מברך על המצוה, וכי ליכא מצוה בהרהור, והלא נאמר (יהושע א, ח) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, רצונו לומר בלב, כמו שכתוב (תהלים יט, טו) וְהֶגְיוֹן לִבִּי". ומבואר בדבריו שמקיימים מצות תלמוד תורה בהרהור, כפי שיש ללמוד מהפסוקים הנ"ל, ובשל כל חובה לברכת ברכת התורה קודם הרהור בדברי תורה [במאמר המוסגר, רבי חיים מוולוז'ין מביא בהקדמה ל'ספרא דצניעותא' (2ג) מעשה מופלא שאירע לרבו הגר"א "לפי שיטתו הנקיה שגם הרהור בדברי תורה נאסר קודם ברכת התורה", יעו"ש].

והנה הכרעת מרן השלחן ערוך שאין לברך ברכת התורה מיוסדת על ההלכה הפסוקה ש"הרהור לאו כדיבור", וצ"ע מה יענה על כך הגר"א. מאידך גיסא, צ"ע מה ישיב מרן השו"ע על קושיית הגר"א, וכי לא מקיימים מצוה בהרהור בדברי תורה, ומדוע איפוא שלא יברכו ברכת התורה גם על הרהור.

ג. האם מקיימים מצות תלמוד תורה בהרהור

בביאור הדברים כתב הישועות יעקב (3ב) שאמנם לכולי עלמא מקיימים מצות תלמוד תורה גם בהרהור, כמפורש בפסוקים ש"והגית" הכוונה להגיון הלב "ואם כן פשיטא דלימוד התורה מקרא דוהגית קאי על הרהור, ומקיים בהרהור מצות לימוד תורה. אמנם הא דלא מברכים על לימוד התורה ע"י הרהור, נראה לי טעם הדבר דאין מברכים רק על דבר שמצוותו על ידי מעשה" [ולכן לא מברכים על ביטול חמץ כי "אין ראוי לברך על המחשבה"].

הנשמת אדם (3ג) כתב הסבר נוסף מדוע אין מברכים על הרהור בדברי תורה "דכיון שברכת התורה נפקא לן מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו, וקריאה היינו דיבור, לכן גם חכמים לא תיקנו ברכה על הרהור לפי שאינו ניכר. ונוסח הברכה יוכיח, שמברכים לעסוק בדברי תורה או על דברי תורה".

עוד כתב הנשמת אדם, שבאמת עיקר מצות תלמוד תורה הוא בדיבור פה ורק כאשר אינו יכול לדבר, מקיים מצות תלמוד תורה גם בהרהור. וכן נראה גם מדברי הארחות צדיקים (4א) שכתב: "ואם אינו יכול ללמוד בפה, יחשוב בלבו על שמועתו, ותהא דעתו על לימודו שלא יסיח דעתו מלימודו, ואז קיים והגית בו יומם בלילה, כי אינו אומר ודברת בו יומם ולילה אלא והגית בו, והגיון אינו אלא בלב".

• •   •

על כל פנים, נמצאנו למדים מדברי הגר"א כי מקיימים מצות תלמוד תורה בהרהור. ועל פי הישועות יעקב והנשמת אדם, גם מרן השו"ע לא חלק על כך, אלא שסבר שלא תיקנו ברכה על קיום מצות תלמוד תורה בהרהור.

מן העבר השני, בשו"ע הרב (4ב) כתב: "וכל אדם צריך להיזהר להוציא בפיו ולהשמיע לאוזנו כל מה שלומד, בין במקרא, משנה ותלמוד, אלא אם כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר. וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בפתיו ואינו מוציא, אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות ולמדתם אותך. וכמו שנאמר, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו', וכמו בכל המצוות התלויות בדיבור, שאינו יוצא בהן ידי חובתו בהרהור אלא אם כן שומע מפי המדבר, שהשומע כעונה בפיו" [בספר הליכות שלמה (11א) כתב על דברי שו"ע הרב: "חידוש גדול הוא, וצ"ע"].

ד. ביאור המחלוקת האם מברכים על הרהור בדברי תורה – ביסוד מצות תלמוד התורה

הפוסקים דנו בסתירת דברי השלחן ערוך שפסק (2א; סעיף ג) שמברכים ברכת התורה על כתיבת חידושי תורה, ולא מברכים על הרהור בדברי תורה (2א; סעיף ד) – ראה שם בדברי הט"ז (ס"ק א) והמג"א (ס"ק ב), ובדברי המשנה ברורה (5א; ס"ק ד) והביאור הלכה (שם ד"ה הכותב).

בשו"ת רבי עקיבא אייגר (5ב) הביא יישוב נוסף לסתירה זו בשם שו"ת שב יעקב "ותורף דבריו, משום דמצות עשה של תלמוד תורה נפקא מקרא דושננתם לבניך ולמדתם את בניכם, משום הכי ממעט הרהור, דבהרהור לא שייך ללמד את בניו. מה שאין כן בכתיבה עדיף בזה מהרהור, דעל ידי כתיבה יכול ללמד לאחרים, והוא בכלל דושננתם לבניך". וראה תוספת נופך ביסוד המתבאר בדבריו שגדר מצות לימוד תורה היא ללמד לאחרים [אשר אינו שייך בהרהור] בספר כארז בלבנון ישגה (6א). ועל פי היסוד מבוארת המחלוקת האם מברכים על הרהור בדברי תורה.

ה. ביאור המחלוקת האם מברכים על הרהור בדברי תורה – ביסוד גדר ברכת התורה

דרך נוספת בביאור מחלוקת מרן השו"ע והגר"א, כתב בספר משנת יעבץ (6ב). לדעתו, לכולי עלמא מקיים מצות תלמוד תורה בהרהור, אלא שנחלקו ביסוד גדר ברכת התורה, האם זו ברכה על קיום מצות תלמוד תורה, ומכיון שגם בהרהור מקיים המצוה, יש לברך גם על הרהור. ברם אם גדר הברכה הוא הודאה על עצם נתינת התורה, יש לומר שההודאה הוא רק באופן שהיה "כי שם השם אקרא" – בדיבור, ואז "הבו גודל לאלוקינו" – בברכה.

ו. קיום מצות 'והגית בו יומם ולילה' – במחשבה או בפה

רבי אשר וייס (7) כתב בביאור מחלוקת מרן השו"ע והגר"א, שנחלקו במחלוקת מחלוקת רבותינו הראשונים, האם 'הגיון' פירושו בלב או בפה – ראה את המקורות הרבים שהביא לדבריו, ובמה שכתב בספר מנחה לזכרון (9).

ז. ביאורים נוספים ביסוד המחלוקת האם מברכים על הרהור בדברי תורה

בספר מנחה לזכרון (8ב) ביאר כי ודאי מקיים את מצות תלמוד תורה בהרהור, ונחלקו מרן השו"ע והגר"א, האם בהרהור שאינו כדיבור נחשב כמצוה שנצטרך לברך עליה. לדעת מרן השו"ע, מכיון שעיקר המצוה הוא בדיבור, הברכה נתקנה על עיקר המצוה שהוא דיבור. והגר"א נקט שמכיון ומקיים מצוה בהרהור יש לברך על כך.

ח. קיום מצות תלמוד תורה בשמיעה וברכת התורה על שמיעת לימוד

בשו"ת הלכות קטנות (10א) נשאל האם השומע דברי תורה מפי אחר, חייב בברכת התורה. וכתב כי "מאחר דשומע כעונה, יש לברך מידי דהוי אשומע שופר ומגילה". ובשו"ת האלף לך שלמה (10ב) הוסיף, כי שאלה זו תלויה במחלוקת רש"י ותוספות (10ד) האם שומע נחשב כדיבור או כהרהור. וראה גם במה שכתב בשו"ת קרן לדוד (10ה).

ולמעשה הובא בספר הליכות שלמה (11א) בשם הגרש"ז אויערבך, כי השומע דברי תורה מפי אחר חייב בברכת התורה, וביאר שהחיוב "לא מדין שומע כעונה שבכל התורה, דשומע כעונה אמרינן רק במה שצריך לשמוע כדי לצאת ידי חובתו, מה שאין כן בנדון דידן, אלא משום דכך הוא עיקר צורת תלמוד תורה שאחד אומר וחברו או תלמידו שומע" [ואם שמע שיעור תורה מסרטי הקלטה צ"ע האם חייב לברך ברכת התורה]. גם בספר מעדני שלמה (11ב) שנקט בפשטות שבלימוד 'חברותא' שאחד קורא והשני מהרהר, מקיים מצות תלמוד תורה כהלכה.

ט. לימוד תורה בקול רם כאשר מפריע לאחרים

בשו"ת שבט הלוי (12א) כתב שהלומד בלילה בבית המדרש "לא הותר לו להגביה קולו כל כך עד שיפריע השינה כל הלילה מהשכנים, כי אפשר ללמוד גם בלי הפרעה". אולם בספר ארחות רבנו (12ג) הביא בשם הגר"ח קנייבסקי כי "בחור אחד למד בישיבה בקול גדול, והשכנים צעקו שמפריע להן לישון ושילמד בשקט, והוא לא חש להם, ואמר החזון איש שיפה עשה, ושאין להם רשות למחות". וראה עוד בחשוקי חמד (12ד) ובפסקים ותשובות (13) אות נו).

ובשו"ת שבט הקהתי (12ב) התיר ליחיד ללמוד בקול רם בבית המדרש אפילו אם יעיר את חברו הישן.

י. סיכום – קיום מצות תלמוד תורה בהרהור, שמיעה וכתיבה – פסקים ותשובות אות נז (13).