א. מצאנו בכמה מקומות אפשרות לקיים מצוות בתנאי:

קריאת שמע – לפעמים עומד האדם במצב שבו אינו יודע האם יספיק לקרוא ק"ש בברכותיה עם הציבור בזמנה, ואז מתעורר ספק: מצד אחד, אם יקרא מייד ק"ש בזמנה, יפסיד את מעלת מצות ק"ש בברכותיה. אך מצד שני, אם ימתין כדי לקרוא ק"ש בברכותיה, הוא עלול להפסיד את עיקר קיום המצוה בזמנה. בנדון שכזה, כתב בחידושי רעק"א על גליון השו"ע (1) שיקרא ק"ש [בלא ברכותיה] ויכוון בדרך תנאי שאם יעבור זמן ק"ש [עד שיקראנה בברכותיה] יצא בקריאה זו, ואם לא יעבור, שלא יצא בה [כדי שיוכל לקרוא ק"ש בברכותיה].

ובסידור הגר"א [(1); שחיבר רבי יצחק מאלצאן תלמיד תלמידי הגר"א] מובא בשם הגאון מוהרי"ס [רבי ישראל מסלאנט, מחולל תנועת המוסר] שהוסיף כי כשאשר עושים תנאי זה צריך לעשותו ככל "משפטי התנאים", דהיינו "תנאי כפול" ו"הן קודם ללאו" [ואכן מדוייק כן בלשון רעק"א: "יכוין בדרך תנאי, אם יעברו יהא כיוצא בזה, ואם לאו יעברו לא יצא בזה"].

תפילין של רבנו תם – כשמניח תפילין, והרי יש ספק כמי הוכרעה ההלכה במחלוקת בין רש"י ורבנו תם מהו סדר הנחת הפרשיות בתוך בתי התפילין, פסק השו"ע (1) יעשה תנאי בשעת ההנחה שהוא מכוון "באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובה, והשאר הם כרצועות בעלמא".

תפילין בחול המועד – בשו"ע והרמ"א (1) מובאת מחלוקת הפוסיקם האם מניחים תפילין בחול המועד. ופסק המשנה ברורה (1) שהאחרונים הסכימו לדעת הט"ז שיותר טוב להניחם בלי ברכה, וכאשר מניחם הוא מכוון שהנחתם היא בתנאי ש"אם אני מחוייב, אני מניחם לשם מצוה, ואם לאו, אין אני מניחם לשם מצוה".

ספירת העומר – הבית יוסף (2) הביא את דברי האבודרהם, שהמתפלל עם הציבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה, ומתנה: "אם אזכור בלילה בביתי, אחזור ואברך כדין, ונמצא שלא בירכתי לבטלה, ואם אשכח, הריני מניתי ימים ושבועות למצוה". וכן נפסק בשו"ע (2) "המתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה יברך ויספור". והוסיף המשנה ברורה על פי דברי הט"ז והמג"א שבשעת הספירה יחשוב להתנות בדעתו "אם אזכור אחר כך בלילה למנות אין אני רוצה לצאת בספירה זו, ועל כן כשיגיע הזמן אחר כך, יברך ויספור".

תפילת נדבה – בשו"ע נפסק (2) "אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר", והמשנה ברורה הוסיף שלפני התפילה עליו להתנות ולומר "אם לא התפללתי תהא לחובתי, ואם התפללתי תהא לנדבה".

מכל האמור לעיל אנו למדים שניתן לקיים מצוות בתנאי שאומר בשעת הקיום [ויש לעיין בדברי הפוסקים בכל הדוגמאות הנ"ל אם אכן צריך שיהיה התנאי מדוקדק בכל משפטי התנאים, כדברי הגרי"ס הנ"ל].

ב. ודנו האחרונים כיצד ניתן להתנות תנאים בקיום מצוות:

בשו"ת עונג יום טוב [(3); רבי יום טוב ליפמן היילפרין, אב"ד ביאליסטוק, פולין, נפטר בשנת תרל"ט] הביא את דברי הגמרא בכתובות (עד, א) שאי אפשר לתת חליצה בתנאי שכן "כל מילתא דליתא בשליחות, ליתא בתנאי". וביאר את הכלל, שאם "הפעולה נקשרת בבעליו כל כך עד שאינה נעשית ע"י שליח אין חל בה תנאי לתלות הדבר ברפיון ובתנאי אם תעשה כך וכך אלא כיון שעשאה הרי היא עושה פעולתה בלי שום תנאי". משא"כ מעשה שיכול לעשותו ע"י שליח, זהו סימן שאין עצם המעשה מתיר אלא גם בהצטרפות רצונו, ולכן שייך בזה תנאי.

ואמנם לפי זה מחדש העונג יו"ט שלא מועיל תנאי במצוות, מאחר ומצוות שחובתן מוטלת על גוף האדם לא ניתן לקיים בשליחות, ואם כן לכאורה אי אפשר להתנות תנאים בקיומן. ואכן כבר העיר העונג יו"ט, כי מדברי הבית יוסף ששייך להתנות תנאי בספירת העומר מבואר שלא כדבריו.

ג. רבי שלמה קלוגר [רבה של העיר ברוד בפולין, נפטר בשנת תרכ"ט] דן בשו"ת האלף לך שלמה (3) בקיום מצוות בתנאי,  מדוע אין זה שייך לדיני "ברירה" [ברירה – דבר שאינו מבורר עכשיו ומתברר אחר כך, נחלקו תנאים האם אנו אומרים שהוברר הדבר למפרע, אנציקלופדיה תלמודית כרך ד, ערך ברירה], ובדבר "שעיקרו מהתורה" נפסק להלכה שאין ברירה.

וכתב הגרש"ק  שבדבר ש"עיקרו מבורר בתחלתו ורק מיעוטו מבורר בסופו בזה קיי"ל דיש ברירה. ועוד, דברירה לא שייך רק בדבר התלוי במעשה ולא בדבר התלוי במחשבה", ועי' בדבריו את הנפק"מ מחידוש זה.

ד. תנאי באכילת אפיקומן

בסוגיית הגמרא בברכות (4) נחלקו רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא בזמן אכילת קרבן פסח. לדעת ראב"ע זמן האכילה הוא עד חצות, ולדעת ר"ע זמן האכילה הוא כל הלילה [וראה בהמשך – בספר הזכרון 'מבקשי תורה אור אפרים' (6), במאמרו של הרב פרלמן מלונדון, הכרעת הפוסקים במחלוקתם, ובמחלוקת הפוסקים מהו זמן אכילת אפיקומן – עד חצות [כראב"ע] או כל הלילה [כר"ע].

בסוגיא זו מפורסם ה"תנאי" של האדמו"ר מסוכטשוב, בעל האבני נזר (4). האבני נזר סובר בדין 'אין מפטירין אחר הפסח ואחר המצה אפיקומן', שזמן החיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו הוא רק בזמן שיש מצות אכילת פסח ומצה, אך לאחר זמן המצוה, אין צריך שישאר הטעם בפיו ומותר לאכול דברים אחרים. ולפי זה, לדעת ראב"ע שזמן פסח ומצה הוא רק עד חצות, גם החיוב שישאר טעם הפסח והמצה הוא רק עד חצות, ואם כן לאחר חצות יכול לאכול דברים אחרים. ומתוך כך "המציא" האבני נזר חידוש נפלא: "דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות, יאכל כזית מצה על תנאי – אם הלכה כראב"ע יהיה לשם אפיקומן. וימתין עד לאחר חצות ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן, ויוצא ממה נפשך. אם הלכה כראב"ע דעד חצות, יוצא באפיקומן ראשון, ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים. ואם הלכה כר"ע, דעד שיעלה עמוד השחר, יוצא באפיקומן השני".

וראה במה הביא רבי צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים בספרו מקראי קדש (5) לדון ב"תנאי של האבני נזר", מההלכה ש"כל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי", ובמה שתירץ על פי דברי הרמב"ן ש"בתנאי שבינו לבין עצמו" אינו צריך כלל לגדרי התנאים. ובמה שתירץ בהערות הררי קדש [שחיבר נכדו של הגרצ"פ, רבי יוסף כהן, אב"ד ירושלים] בשם המשכנות יעקב על פי דברי התוס' בכתובות, שהסבר ההלכה שכל דבר שאינו נעשה בשליחות לא שייך בו תנאי הוא, שכיון שאינו יכול לעשות שליח, כנראה שיש חסרון בבעלותו על הדבר, ולכן גם אי אפשר להתנות תנאים בקיומו. אבל במצוות שחובה על האדם לקיימן [דוגמת ק"ש או אכילת אפיקומן] אין כל חסרון בבעלות האדם על הדבר במה שאינו יכול לעשותו ע"י שליח, ואדרבה זהו בגלל שחובת קיום המצוה מוטל רק על האדם, ולכן לא נאמר בזה הכלל של מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי.

ועוד דן המקראי קודש, האם תנאי בקיום המצוה פוגע בכוונה לצאת ידי חובת המצוה. ובהערות הררי קודש הוסיף ודן בקיום מצוות בתנאי מדוע אין זה שייך לדיני ברירה.

סיכום מפורט של דיני אכילת אפיקומן והתנאי באכילתו – ראה בספר הזכרון מבקשי תורה אור אפרים (7) (6).

ה. פרטים נוספים בדיני קיום מצוות בתנאי

ראה במה שכתב רבי חיים פנחס שיינברג [ראש ישיבת תורה אור בירושלים] בספרו משמרת חיים (5), שני דרכים לבאר מדוע לא נאמרה בזה ההלכה ש"כל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי" [הדרך הראשונה היא כתירוצו של המשכנות יעקב הנ"ל] . ונפקא מינה – לחידושו הגר"י מסאלנט אם צריך לומר את התנאי ככל "משפטי התנאים".

וכן עי' בדברי שו"ת ציץ אליעזר (8) (7) שהביא מדברי הפוסקים בדין "התנאת תנאי בק"ש ובשאר מצוות [עי"ש שדן בקיום מצות לולב וברכת התורה בתנאי] ואם יש על כך עיכוב מצד דיני התנאים ודינא דברירה או מצד דינא דמצוות צריכות כוונה".

ו.  דיני קבלת שבת בתנאי [עשיית מלאכות או תפילת מנחה לאחר קבלה בתנאי]

נחלקו הפוסקים אם מועילה התניית תנאי [בדיבור או בלב] על קבלת שבת, דהיינו שבשעת הדלקת הנרות יתנו, שלא מקבלים את השבת בהדלקה – כמבואר בשו"ע וברמ"א והמשנה ברורה בהלכות שבת (9). ולדינא נפסק שמשום מחלוקת זו, אין להתנות כן "כי אם לצורך".

וראה בדברי הרב יהושע נויבירט בספרו שמירת שבת כהלכתה (9) במה שהביא מדברי פוסקי זמננו מה מוגדר "צורך" שבגינו הותר להתנות תנאי בקבלת שבת – לענין תפילת מנחה או נסיעה לכותל המערבי לאחר הדלקת נרות [שאלה מצויה לסועדים במקום רחוק, והאשה רוצה להדליק נרות ואח"כ לנסוע למקום הסעודה].