תעשה ולא מן העשוי

א. "תעשה ולא מן העשוי" בסוכה ציצית, מזוזה ולולב – סוגיות הש"ס ודברי הראשונים

במשנה במסכת סוכה (1ב) מובא: "הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה פסולה, ואם היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן כשרה". ומבואר בסוגיית הגמרא שלאחר קציצת הענפים צריך לנענעם, שאם לא כן הסוכה פסולה משום שנאמר בפסוק (1א) "חג הסכות תעשה ל", ופירושו "כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה, ולא מן העשוי בפסול (רש"י שבת יא, א (1ב) ד"ה ויתיב). כמו כן מבואר במסכת מנחות (1ג) כי פסול זה קיים בציצית: "הטיל לבעלת שלוש והשלימה לארבע פסול", כפי שנלמד מהפסוק (1א) "גדלים תעשה לך".

• במסכת מנחות (2א) מובא דין "תעשה ולא מן העשוי" גם ביחס למזוזה: "ריש גלותא בנא ביתא, אמר ליה לרב נחמן קבע לי מזוזתא, א"ר נחמן תלי דשא ברישא". אמנם במזוזה לא נתפרש בפסוקים לשון 'תעשה' כלל, וצ"ע מה המקור לדין זה. רש"י פירש "דגמרינן לה מציצית". אך בספר יראים כתב (2ב) למד זאת מ"דכתיב וכתבתם על מזוזות – ולא שכתוב ומונח". ובקרית ספר (2ג) כתב כי דין "תעשה ולא מן העשוי" במזוזה הוא מדרבנן "דבמאי יליף, לא ג"ש איתא ולא היקשא איתא", וראה בדברי הגר"ח קנייבסקי במסכת מזוזה (2ד) בביאור לימודים אלו.
• עוד מבואר בגמרא בסוכה (3א) דין "תעשה ולא מן העשוי" גם במצוות לולב, אך זהו דווקא למאן דאמר "לולב צריך אגד", ולכן שייך לפסלו באגדו בפסול [שהיו בהדס ענבים וליקטן אחר האגד]. אך להלכה קיימא לן כמאן דאמר "לולב אין צריך אגד", לכאורה אין נפקא מינא בדין זה. ובספר יד כהן (3ב) העלה אפשרות לדין זה באופן שנטל הלולב וההדס עם ענבים ולקטן, שיש לפסול נטילתו מחמת שהיתה בפסול, ועליו ליטלו מחדש.
• בעיקר דין תעשה ולא מן העשוי בסוכה חידש האבני נזר (3ג) שאם סיכך רק מקצת הסוכה במחובר, וקצצו, ואחר כך השלימו לשיעור סוכה בכשרות, הסוכה כשרה אף בלי נענוע. והכריח זאת משום כאשר סיכך רק מקצת השיעור, הסוכה פסולה, ואם כן תמיד כשמשלים לשיעור אחר כך לכאורה על הסכך הראשון יש דין עשוי בפסול. ומוכח איפוא, שאין פסול זה של דבר שנעשה בפסול אלא כשנגמר שיעורו [ולפי זה חידש, שאם עשה ששה טפחים בכשרות, והשביעי הונח שלא לשם צל, אין זה נחשב למיעוט סכך פסול ורוב כשר, משום שגם הששה טפחים נחשבים פסולים כל שלא השלימן לשיעור סוכה]. אולם בשבט הלוי (4א) חלק עליו, ולדעתו כל הנחת הסכך מתחילה ועד סוף היא בגדר "תעשה" של התורה, ובעינן מעשה כדין מתחילה ועד סוף.

ב. סוכה בבית או תחת גגון

בהלכה של "תעשה ולא מן העשוי" בסוכה, יש לברר מה הדין כאשר סיכך בתוך ביתו קודם שהסיר את הגג וכעת הסוכה פסולה – האם גם לאחר שהגג יפתח, הסוכה עדיין פסולה מדין "תעשה ולא מן העשוי".

בגמרא (4ב) מבואר  כי בסוכה פסולה בגבוה מעל כ' אמה, יכול למעט את גובהה על ידי הכנסת עפר. ונתקשו הראשונים מדוע אין נפסל הסכך מחמת שנעשה בפסול. בארחות חיים (4ג) כתב שאין דין "תעשה ולא מן העשוי" משום שאין הפסול בגוף הסכך. וכתב לפי זה "שאלו העושים סוכה בתוך הבית, ואחר כך מסירים הרעפים, אין צריכים לנענע הסכך, לפי שגילוי הגג והסרת הרעפים הוא המעשה להכשיר הסיכוך הנעשה בפסול". ובאור זרוע (4ד) הביא מחלוקת בדין זה, ור"י הלבן הכשיר משום שהסכך כשר אלא שהתקרה גורמת לו [לכאורה מתבארים כאן ב' טעמים להכשיר: [א] שאין הסכך פסול [ב] הסרת הרעפים נחשב לעשייה, וכן מתבאר בדברי הב"ח לקמן (5ב)].

מהרי"ל(5א) הביא בשם מהר"א בלומלין הי"ד "על אותן סוכות שנעשה גגיהן כל השנה כמין צריף, ובחג מסלקין הגג ומסככין, שיש לסלק הגג תחילה משום שאם סיכך תחילה הוי מן העשוי". ומהר"י סגל חלק עליו "דהלא האור זרוע הכשיר כהאי גוונא בבית, כנ"ל. ומבואר בדברי הב"ח (5ב) לחלק בין "סוכה  גמורה שעשאה תחת הגג", ובין "אותן סוכות שאין שם סוכה עליהם עד שיסיר הגג". ובביאור החילוק נחלקו האחרונים: המג"א (5ג) פירש שבסוכה תחת הגג, כשמסיר אחר כך את הגג, זהו מעשה, והגג עצמו נכשר "משא"כ כשפותח לא מקרי מעשה". ואילו המאמר מרדכי (5ד) פירש כי "בגג העשוי כמין צריף אינה סוכה גמורה ואין הסוכה נראית קודם שהסיר הגג".

ג. סוכה בבית או תחת גגון – הלכה למעשה

הרמ"א (6א1 סעיף ב) פסק: "מותר לעשות סוכה תחת מחובר או בית ולהסירו אחר כך, ולא מקרי תעשה ולא מן העשוי הואיל ואין הפסול בסכך עצמו". ועוד פסק הרמ"א (שם סעיף ג) "וכן מותר לעשות הסוכה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור". ובמשנה ברורה הביא את דעת הב"ח (5ב) לחלק בין הדינים, ובשער הציון (ס"ק יז וס"ק כו) הביא דברי המאמר מרדכי והמגן אברהם הנ"ל.

• סיכום הדינים למעשה – ספר פני השלחן (6ב).

ד. סכך קודם לדפנות – סוגיית הגמרא ודברי הראשונים והאחרונים

במשנה בסוכה (פ"א מ"ח) מבואר דין נוסף הנובע מפסול "תעשה ולא מן העשוי" – "החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אינה סוכה". ובגמרא (7א) אמר רב הונא: "לא שנו אלא שאין שם חלל טפח במשך שבעה, אבל יש שם חלל טפח במשך שבעה הרי זה סוכה". ופירש רש"י, שאם יש חלל טפח "אהל הוא, נמצא שם סכך על אותו גדיש וכשחוטט בו אין זה עשייתו שהרי אינו מתקן אלא הדפנות, ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי".

הרמב"ם (7ב) כתב: "החוטט בגדיש ועשהו סוכה, אינה סוכה, שהרי לא עימר גדיש זה לצל. לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה והשלימה אחר כך לעשרה, כשרה שהרי נעשה סכך שלה לצל". וכתב בהגהות מיימוניות (שם) "ומהאי טעמא אין לעשות הסכך קודם לדפנות, ואם עשה הדפנות טפח, יכול לסכך". ותמה הב"ח (7ג) שהרי טעם דין זה מבואר בדברי הרמב"ם שאינו נעשה לצל, וזה לא שייך בדפנות קודם לצל. ואם משום שאין על הסכך שם אוהל, לא בעינן לכך. ולכן מסיק הב"ח כי דברי ההגהות הם "דלכתחילה אין לעשות כן, אבל בדיעבד ודאי כשרה". ובסוף דבריו הביא את דברי הלבוש לפסול בדיעבד, ולדעה זו הסכים הט"ז (7ד) והאריך להוכיח שכל שאין מחיצות לא חשיב אוהל, ועל כן נחשב "תעשה ולא מן העשוי", ופסול אף בדיעבד.

וראה בקהלות יעקב(8א) שדן בדברי ההגהות מיימוניות ודחה הוכחתו מגדיש, משום ששם החיסרון הוא שאין אוויר תחת הגג, ולא שאין דפנות. וע"כ שסבר ההגהות מיימוניות שגם אם יש אויר ואין דופן לא חשיב אוהל. ולפי"ז חידש הקהלות יעקב שאם יש לסוכה ב' דפנות שפיר נחשב אוהל.

להשלמת היריעה בנדון, ראה עוד בספר נתן פריו (8ב).

ה. סכך קודם לדפנות – הלכה למעשה

ברמ"א (9א) הביא את דברי ההגהות מיימוניות, וכתב המשנה ברורה (9א) שנחלקו הפוסקים האם פסול בדיעבד.

• סיכום – ראה בספר פני השלחן (9ב) ובמה שכתב בנדון סוכה שהמבנה שלה מורכב ממסגרת שאליה מצמידים דפנות עץ או בד, ועל גבה מניחים את הסכך, ובנדון סוכה שהדפנות הנצרכות להכשרה הם תריסי ההזזה.

ו. פסול "תעשה ולא מן העשוי" – כאשר נעשה הדבר בכשרות

בספר ארבע טורי אבן (10א) נשאל באותם שפותחים קירוי חדרם ומסככים שם, ואחר סוכות מחזירים הקירוי, שלכאורה כשהסירו הקירוי נפטר הבית ממזוזה, וכשחוזר ומתחייב הוי תעשה ולא מן העשוי. וכתב שפסול תעשה ולא מן העשוי לא הוי אלא כשמתחילה נעשה בפסול, אבל בנדון דידן שמתחילה נעשה בהכשר בשעת חיוב, אף שאח"כ נפטר כשחוזר לחיובו חוזר להכשרו. והוכיח דין זה מצצית שנפסק כנף שיכול להחזירו לאותו בגד, משום שנעשה בו בכשרות [אמנם יש החולקים בדין זה כפי שיובא לקמן (11ב)]. וכן דימה זה למי שמסכך בביתו וסגר הקירוי בחג וחזר ופתחו, שכתב הלבוש שודאי אינו נפסל בכך. אבל הכתב סופר (10ב) חלק עליו וכתב שדווקא בסוכה ודומה שהסכך עדיין קיים אלא שיש משהו שמעכב עליו, בכה"ג אם נעשה בתחילה בכשרות לא נפסל כשיחזור לחיובו. אבל במזוזה הנ"ל כשאין שם תקרה וכן בציצית כשנקרע כנף, בטלו לגמרי וודאי הוי תעשה ולא מן העשוי. וכסברא זו כתב המגן אברהם (11א) לגבי ציצית שקושרה לפי הדעות שנפסלת בכך, אם כן גם אם יתירינה תהיה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, אף שנעשית בכשרות, דלא דמי לסוכה, וכנ"ל.

השולחן ערוך בהלכות ציצית (11ב) הביא את ההלכ שאינו יכול ליקח כנף ציצית ולתפרו בבגד אחר. ובמשנה ברורה הביא פלוגתא האם יכול לחזור לתפרו לבגד הראשון, וכתב שיש להחמיר. אבל החזון איש (11ג) חלק עליו בזה והתיר.

השבט הלוי (11ג) דן בשאלה זו בסוכה שדפנותיה תריסים ופתחם בתוך החג, ומסקנתו להתיר משום שאין זה ברור לפסול בסיכך קודם סגירת התריסים, ועל כן אין להחמיר בתחילתו בכשרות עכ"פ. אבל בלהורות נתן (12א) כתב להחמיר שלא להסיר דפנות כל ימי החג, וכתב שאף הארבע טורי אבן הנ"ל מודה לפסול, עיי"ש.

ועיין בפני השלחן (12ב) שסיכם את הדברים.

ז. סיכום