תפילה בקול רם

ובגדרי התקיעה בשופר

א. תפילה בלחש או בקול רם – סוגיות הש"ס ודברי חז"ל ורבותינו הראשונים

חז"ל למדו במסכת ברכות (1ב) מהאמור בתפילת חנה (1א) "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ", שהמתפלל צריך לחתוך את המילים בשפתיו, ושאסור להגביה את הקול בתפילה.

עוד מבואר בדברי הגמרא במסכת ברכות (1ג) כי "המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר", והוא "מקטני אמנה". ופירש רש"י: "הרי זה מקטני אמנה, כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה [והב"ח (3ג) הוסיף: "ואין זה אמת אלא "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", בכוונת לבו אפילו בלחש"]; הרי זה מנביאי השקר, דכתיב (מלכים א, יח) ויקראו בקול גדול".

רש"י בספר שמואל (1א) כתב: "ויחשבה עלי לשיכורה, שלא היו רגילים להתפלל בלחש". ומשמע מדבריו שעד זמן חנה היו רגילים להתפלל בקול רם. וכן נראה מדברי הגמרא במסכת סוטה (1ד) "א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה תיקנו תפילה בלחש, שלא לבייש עוברי עבירה [המתוודים בתפילתם על עבירות שבידם, רש"י שם]". ופירש רש"י: "מפני מה תיקנו שיהא אדם אומר תפילתו בלחש כדאשכחנא בחנה וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". ופירש המהרש"א (1ה) "דוודאי אם היו כולי עלמא משמיעים קולם בתפילתם, לא הוה שייך ביה מקטני אמנה, אלא כיון דתיקנו תפלת לחש משום עוברי עבירה, מאן דלא חש בהא ומשמיע קולו טפי משאר אינשי, הרי זה מקטני אמנה". וכן מבואר בספר נזר התפילה (1ו) שבאמת בהתחלה היו מתפללים בקול רם, ואז תיקנו חז"ל להתפלל בלחש "שלא לבייש עוברי עבירה", ועל ידי התקנה נהיה דין שתפילה היא רק בלחש, ועל כן המתפלל בקול רם הוא מקטני אמנה.

• • •

מאידך גיסא, מדברי חז"ל בילקוט שמעוני (2א) "כשאתם מתפללים בקול ערב", נראה כי אדרבה, יש מעלה בתפילה בקול רם על פני תפילה בלחש. וכן מפורש בדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא (2ב) "וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו. וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלקים בחזקה (יונה ג, ח), מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה". ומבוארת איפוא, מעלתה של התפילה בקול רם וצעקה.

בביאור הדברים כתב המבי"ט (2ג) "כי התפילות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, הוא שאין ראוי לאמרם בקול, כיון שהוא יכול לכוון בלחש. אבל התפילות שמתפללים בעת הצרה והצער, אי אפשר שיתפלל אותם האדם בנחת מצד צערו, ולכן הוא צועק בקול רם, להורות שהוא מכיר ומרגיש הצער שהוא בו, ואין מי שיצילהו כי אם הוא ית'. וכן כל הצעקות שצעקו בני ישראל אל ה' היה בעת צרתם, שלא היו יכולים לכוון את דעתם כי אם בהרמת קול", וראה בכל דבריו הנפלאים שם.

ב. האם המתפלל צריך להשמיע תפילתו לאזניו

הפוסקים נחלקו בהבנת דברי הגמרא בברכות (1ב;1ג) ודברי הזוהר הקדוש (3א) האם פירוש האיסור להשמיע קולו בתפילה הוא, שהתפילה צריכה להיות בלחש עד שלא תשמע אפילו באזניו. או שצריך להשמיע לאזניו, אלא שנאסר להשמיע קולו לאחרים – כמבואר בדברי הטור (3ג) שהביא "יש אומרים הא דאמר שלא ישמיע קולו בתפילתו, שצריכה שתהיה בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו, ומביאים ראיה מהתוספתא. מיהו בגמרא דידן אינו ממעט אלא השמעת קולו, דמשמע שמשמיע קולו לאחרים אבל לאזניו יכול להשמיע. והכי איתא בהדיא בירושלמי, יכול יהא מגביה קולו בתפילתו, כבר פירש בחנה וקולה לא ישמע. והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו, כי אז יוכל לכוון יותר. וכן כתב הרמב"ם (3ב) לא יגביה קולו בתפילתו, ולא יתפלל בלבו, אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאוזנו בלחש". עם זאת, הבית יוסף (שם) כתב "ומכל מקום הזוהר (3א) מסכים לדברי התוספתא [שאין להשמיע את הקול כלל] וראוי לחוש לו" [וראה לקמן בדברי המשנה ברורה, שיש הסוברים שהזוהר אינו חולק].

ג. תפילה בלחש או בקול רם – הכרעת השולחן ערוך ודברי הפוסקים

בשלחן ערוך (4ב) פסק להלכה כי המתפלל "משמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו". ופסק את המבואר בגמרא (1ג) "ואינו יכול לכוון בלחש, מותר להגביה קולו. והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בציבור אסור, דאתי למיטרד ציבורא".

וכתב המשנה ברורה (5א; ס"ק ה) "ויש שכתבו דצריך לחוש לדברי הזוהר שאף לכתחילה לא ישמיע לאזניו. אבל המג"א כתב שאין ראיה מהזוהר, וכן כתב בביאור הגר"א דאף דעת הזוהר כהשלחן ערוך. וכן כתבו שארי האחרונים, שטוב יותר לכתחילה להשמיע לאזניו. ובדיעבד, לכולי עלמא אם אמר בלחש כל כך שאפילו לאזניו לא השמיע, יצא, כיון שמכל מקום הוציא בשפתיו".

• תפילה בקול רם כאשר אינו יכול לכוון בלחש – כתב המשנ"ב (5א; ס"ק ח) "הט"ז כתב דאף אם יכול לכוון בלחש אבל לא כל כך כמו בקול, מקרי אינו יכול לכוון, ויכול להתפלל ביחיד בקול. ועיין בביאור הלכה דאין להקל בזה".
• הנהגת האר"י – כתב המג"א (4ב; ס"ק ג) "האר"י לא היה משמיע קולו אפילו בזמירות, רק בשבת הרים קולו מעט".
• פסוקי דזמרה – המשנה ברורה (5א; ס"ק ז) כתב: "ואפילו בפסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול, כי הקב"ה שומע בלחש, לא כאותם שמגביהים קולם יותר מדי. ומיהו בשבת שנוהגים שאחד אומר פסוקי דזמרה בקול רם, שפיר דמי". אמנם ידוע מנהג החסידים לומר פסוקי זמרה בקולי קולות, ראה בקובץ בית אהרן וישראל (6ב), ובתשובתו של האמרי אש (6ג) שכתב לחלק בין פסוקי דזמרה אשר נתקנו להודות ולהלל, ושירות ותשבחות נאמרות "בנעימות קול ערב", ובין תפילת שמונה עשרה אשר מרביתם שאלת צרכי האדם, ולכן צריך לאומרם בלחש.
• פיוטים וסליחות – האליה רבה (5ג) ביאר את המנהג "בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהם, שמגביהים קולם וצועקים בקול רם עד שהנכרים מלעיגים על זה", על פי דברי הרמב"ן (2ב) "מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול". וכן מבואר בדברי ערוך השלחן (6א) "מה שהעולם אומרים סליחות ופיוטים בקול רם, אין קפידא. ודווקא בתפילת שמונה עשרה יש קפידא, שהוא כעומד לפני המלך. אבל שארי התפילות ותחנונים לית לן בה, ואדרבה כדי לעורר הלבבות הוא טוב יותר, כמו שכתב הרמב"ן בנימוקי החומש סוף פרשת בא". ועוד כתב ערוך השלחן: "גם תהלים יש לומר גם כן בקול, וכמו שאמרו בשלהי מגילה, כל הקורא בלא נעימה ושנה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וכו'".
• בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים –הבית יוסף (4א) הביא את מנהג העולם "להשמיע קולם" בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. וביאר את טעם המנהג: [א] כדי לכוון יותר "ואיידי דחביבי להו יהבי דעתייהו ואינם מטעים זה את זה אע"פ שמשמיעים קולם". [ב] כדי שילמדו זה את זה, ולטעות לא חיישינן, כיון שמצויים בידם מחזורים.

דין זה נפסק בשו"ע בהלכות תפילה (5א; סי' קא סע' ג) ובהלכות ראש השנה (5ב). ולקמן נרחיב בביאור הדברים.

ד. תפילה בלחש או בקול רם – הלכה למעשה

ראה פרטי דינים בספר מאיר עוז (7) כיצד ינהגו כבדי שמיעה ומי שאינו שומע מחמת הרעש בסביבה • המתפלל עם הש"ץ מלה במלה, האם יאמר קדושה או פסוקי 'ויכולו' בקול רם עם הציבור • השמעת ההזכרות בתפילה [ותן טל ומטר, יעלה ויבוא וכיו"ב] בקול רם, על מנת שלא ישכחו.

וראה עוד בפסקי תשובות (8א) פרטים נוספים בהנהגה למעשה היאך מתפללים שמונה עשרה בלחש.

ה. עניית אמן על ברכות תפילת שמונה עשרה בלחש

לעיתים ניתן לשמוע את ברכות תפילת שמונה עשרה בלחש, ונחלקו הפוסקים האם חובה לענות 'אמן' על ברכות אלו, אשר לא היו אמורות להישמע לאחרים.

בספר הליכות שלמה (8ב) כתב שלא יענה אמן, וטעמו "דכיון שנתקנו לאומרם בלחש, והוא עושה שלא כדין כשאומרם בקול, מסתבר דאין עונים אמן אחריו. ואף אם אנוס הוא בדבר, נמי נראה דאין לחלק בכך, ואמרינן דלא תיקנו חז"ל עניית אמן על תפילת לחש של חברו". וכן נקט להלכה בשו"ת שבט הלוי (8ג).

לעומתם, בשו"ת יביע אומר (9א) כתב שצריך לענות אמן "שדווקא אם משנה ממטבע הברכה, אין עונים אחריו אמן, וכן אם בירך ברכה שאינה צריכה אין עונים אחריו אמן. מה שאין כן בנדון דידן, אף אם עשה שלא כהוגן במה שהגביה קולו, מכל מקום ברכותיו עצמן אין בהן דופי, וגם הותרו מכללן, שמותר להשמיע קולו כשמתפלל בביתו ביחידות כדי שילמדו ממנו בני ביתו". וכן דעת הגר"ח קנייבסקי, כמובא בספר מאיר עוז (9ג).

• סיכום – פסקי תשובות (9ב).
• • •

ו. תפילות ראש השנה ויום הכיפורים בקול רם – כדין תפילה ב'עת צרה'

כאמור לעיל בדברי הבית יוסף (4א) והשלחן ערוך (5א; 5ב), בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים נוהגים להתפלל בקול רם. המשנה ברורה (5א – סי' קא ס"ק יא; 5ב – סי' תקפב ס"ק כד) העתיק להלכה את טעמו של הבית יוסף (4א) שהגבהת הקול נועדה לעורר את הכוונה.

בספר אמרי דוד (10א) הוסיף בביאור הדברים, כי הטעם להגבהת הקול בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים נובע מכך שתפילות בימים אלו יש דין תפילה בעת צרה הנאמרת בצעקה.

היסוד לדבריו מבואר בפתיחת הלכות תעניות ברמב"ם (10ב) "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר (במדבר י) על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. כלומר, כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו". ובהלכה הסמוכה כתב הרמב"ם: "ודבר זה מדרכי התשובה, הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב (ירמיהו ה) עונותיכם הטו וגו' וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם".  ויש ללמוד מדבריו כי "תפילה בעת צרה לא דומה לשאר תפילה שהיא בלחש דווקא, אלא דכאן הוא חיוב לזעוק".

ולפי זה כתב בספר אמרי דוד: "למבואר לעיל דבכל תפילות ראש השנה ויום הכיפורים יש גם ענין דתפילה בעת צרה, יש להוסיף טעם למבואר בשו"ע שבר"ה ויו"כ נוהגים להתפלל בקול רם, דזהו מצד הגדר של תפילה בעת צרה שיש בימים אה שהוא בקול רם דווקא.

רבי ירוחם אולשין, הוסיף ביאור בדברים אלו, בספרו ירח למועדים (10ג) והביא בשם הסבא מסלבודקה "דתפילות של ר"ה ויו"כ יש להם דין מיוחד של 'עת צרה', כי ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, והאדם עומד לפני מלך מלכי המלכים בדין, והרי זה נחשב כעת צרה. ולכן יש עליו חובת תפילה בפני עצמה מדין תפילה בעת צרה". ולפי זה יוצא כי חיוב התפילה בימים אלו הוא מדאורייתא. וראה שם, ראיות ברורות מדברי רבותינו הראשונים ליסוד זה, ובמכתבו של רבי ישראל מסלאנט "באותם הימים האדם ובני ביתו תלויים עליו בסכנה גדולה לעת הדין הגדול".

לאור האמור, הטעים בספר ירח למועדים (11א; אות ה) את ההסבר במנהג להרים את הקול בתפילות הימים הנוראים, שהוא מדין 'תפילה בעת צרה' "דיש לומר דשאני מהותה של תפילה בצעקה בעת צרה מסתם תפילה בכל יום, דמהותה של תפילה בצעקה הוא בגדר צעקת הלב מתוך צערו וכאבו עד שאינו יכול להוציא בקשותיו בשפתיו ואינו אומר כלום. וגם כשצועק בדיבור יש בו גם כן דין תפילה זו של צעקה, כי סוף סוף יסוד ענין התפילה היא לגלות צערו שבלבו לה' ע"י צעקה" [וראה במה שהביא שם מדברי רבי שמשון פינקוס בספרו שערים בתפילה (11ב)].

ז. התקיעות בשופר – תפילה בעת צרה

ויש להוסיף בהטעמת הדברים, כי גם התקיעה בשופר עניינה תפילה, כמו תרועת החצוצרות בימי תענית, כמבואר בהרחבה בשיעורי רבי משולם דוד הלוי סולובייצ'יק (12א) בשם אביו, הגרי"ז מבריסק, ובדברי השפת אמת (13א).

והדברים מפורשים ברש"י במסכת ראש השנה (12ב). ולפי יסוד זה ביאר הגרי"ז את נוסח תפילת מוסף "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך", שבכל תקיעת שופר "מלבד עצם קיום המצוה ע"י שמיעת קול השופר, יש בזה גם קיום תפילה. וזו הכוונה "כי אתה שומע קול שופר" – דהיינו עצם קיום דין התקיעות ושמיעת קול השופר. וגם "מאזין תרועה" – היינו הקיום ענין תפילה שיש בשופר. וזהו מה שמסיימים "ואין דומה לך", דמלבד שה' שומע קול השופר גם מאזין לקיום התפילה שבזה, ואין דומה לה' בזה". ולפי האמור ביאר גם את נוסח הפיוט ארשת שפתינו "מביט ומקשיב לקול תקיעתינו", דהיינו "מביט על עצם קיום המצוה דשופר, ומקשיב לקיום התפילה שיש ע"י שופר".

לאור היסוד שהתקיעה בשופר עניינה תפילה, ראה גם בספר נר אהרן (13ב) שביאר כי מטעם זה צריך להיות בעל תוקע הגון, כדין ש"ץ הגון. ובספר ירח למועדים (13ב; בהערות) ביאר לפי האמור את טעם קביעת קיום מצות התקיעה בשופר כחלק מסדר התפילה. וכן את טעם האיסור לתקוע בשופר במקומות מטונפים, ומדוע מותר למתפלל בלחש רשאי להפסיק ולשמוע התקיעות,

ומעתה עולים כל הדברים בקנה אחר ומבוארים להפליא, ומובן "שמותר להתפלל בר"ה ויו"כ בקול רם כי הם ימים של צרה כמו ימי התעניות, שהרי כך מתבאר ממה שביחד עם תפילות אלו תוקעים בשופר, שעניינה גם כן מענין תפילה כמו תרועת החצוצרות עם הצעקה בימי התעניות. דגם בראש השנה מתפללים בקול רם עם התקיעות בשופר וגם בשאר התפילות, כי הם גם כן מדין תפילות בעת צרה".