התפתחות מדע הרפואה בשנים האחרונות, והאפשרות להשתלת איברים, שהפכה להיות מצויה ביותר, מעוררת ספקות רבים, אשר לפתרונן נדרשו פוסקי ההלכה, ולהלן נדון בחלק מהם.

ספק סכנה עבור הצלה מסכנה ודאית

א. משנה מפורשת בריש פרק החובל (1) שאין האדם רשאי לחבול בעצמו, אשר נפסקה ללא עוררין ברמב"ם (2) חובל ומזיק פ"ה ה"א) ובשו"ע (2) חו"מ סי' תכ סע' לא).

ועוד זאת פשוט, שבמקום שיש סכנה ודאית עבור התורם, אינו מחוייב להסתכן, שהרי "אין דוחים נפש מפני נפש".

והנה בראשית הנדון בסוגיית תרומת איברים, דנו הפוסקים האם מותר לאדם להסתכן בכריתת איבר מגופו בספק סכנה, כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, והאם יש חיוב לעשות כן.

ובאמת נחלקו גדולי הדורות בשאלה זו, יעו' בסמ"ע (2) סי' תכו ס"ק ב) שהביא את דברי הבית יוסף בשם הגהות מיימוניות, שמחוייב לההכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית. אבל כבר ציין הסמ"ע, כי המחבר והרמ"א השמיטו דין זה, כי גם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש השמיטוהו. ונראה כי לדעתו אין להיכנס לספק סכנה, כדי להציל את חברו מסכנה ודאית. וראה בדברי שו"ע הרב (3) סע' ז) שכתב: "ואפילו להיכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך כדי להציל את חברו ממיתה ודאית", והוסיף במוסגר "ויש חולקים בזה, וספק נפשות להקל" [וכידוע, חידושי הדינים שכתב אדמו"ר הזקן הרש"ז בתוך סוגריים, היה מסופק בהם לדינא].

והרדב"ז כתב בתשובותיו (3) "צריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו, כדי שלא ימיתו את חברו. הלכך איני רואה טעם לדין זה, אלא מידת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה". ומבואר בדבריו, שאע"פ שמעיקר הדין אדם אינו מחוייב לתרום מאיבריו כדי להציל את חברו, אך אם החליט לעשות כן, נדחה איסור חבלה שלו מפני פיקוח נפש של חברו, ואף מידת חסידות יש בזה.

ועל פי זה נקטו הפוסקים להתיר תרומת כליה, על מנת להציל חברו, כמבואר בשו"ת יחוה דעת (5), ובדברי הפוסקים המובאים בספר נשמת אברהם (12) סע' 5), ובשו"ת מעשה חושב (8) הרב לוי יצחק הלפרין, ראש המכון המדעי ע"פ התורה).

גדרי איסור חבלה לצורך ממון

ב. ברם יש לדון, האם גם כאשר מטרת התרומה היא רק קבלת התשלום עבורה, הותר לאדם לחבול בעצמו.

והנה כאשר הרמב"ם (2) הל' חובל ומזיק) הביא את האיסור לחבול בעצמו, כתב שהאיסור הוא רק אם חובל ב"דרך נציון". ומסיבה זו בשו"ת אגרות משה (4) חו"מ ח"ב סימן סו) התיר לנערה לעבור ניתוח פלסטי ליפות את עצמה, בכדי שעל ידי כך יהיה לה יותר קל להינשא "אף שהוא על ידי חבלה, כיון שאינו דרך נציון ובזיון אלא אדרבה לטובתה".

וכתב בנשמת אברהם (12) סע' 6), כי משמע מזה, שדווקא בדרך נציון אסור לחבול בעצמו, אך לשם הרווחת ממון מותר, יעו"ש בדבריו [וקצת צ"ע מדברי האגרות משה בתשובתו (4) חו"מ ח"א סימן קג) בנדון תרומת דם, שהתיר לאדם לתרום דם כאשר מטרתו היא רווח כספי, אך ורק בגלל שיש כאן תועלת רפואית לתורם "כהקזת דם שהיתה נהוגה בדורות הקודמים, שהיתה נעשית לשם רפואה". ומשמע שכאשר המטרה היחידה בתרומת איברים היא רווח ממון, לא הותר איסור חבלה, וצ"ע].

בעלות האדם על גופו – תמורה כספית עבור תרומת איברים

ג. לאחר שנתברר כי מותר לאדם לתרום מאיבריו כדי להציל את חברו, ואף יש בזה "מנהג חסידות", יש לדון האם מותר לבקש תמורה כספית עבור התרומה, ואם יש מקום לחלק בין קבלת תרומה כספית עבור האיבר עצמו, ובין קבלת תמורה כספית עבור הצער או ביטול הזמן הכרוך בזה. ולכאורה הדבר תלוי, האם יש לאדם בעלות על גופו.

בשאלה זו דן בהרחבה הגרש"י זוין במאמרו "משפט שיילוק לפי ההלכה" (6). ולאחר שהביא את דברי שו"ע הרב (3) סע' ד) ש"אין לאדם רשות על גופו להכותו", והביא לכך ראיה מסוגיות הגמרא בסנהדרין (1) עג, א; פד, ב), מדברי הרמב"ם (2) הלכות רוצח) שנפש האדם היא "קנין הקב"ה", ומדברי הרדב"ז (2) הל' סנהדרין) "שאין נפשו של האדם קניינו אלא קנין הקב"ה", קבע הרב זוין: "אבריו של האדם אינם ברשותו כלל. הוא איננו בעליהם והם אינם שלו, ולא יוכל לעשות בהם שום משא ומתן [מלבד שיעבודים של מלאכה ועבודה], ואינם נתפסים לא במכירה ולא במתנה ולא במשכנתאות ואפותיקאות וכדומה. הנשמה לך והגוף פעלך, הנשמה לך והגוף שלך – קנין של הקב"ה".

מאידך, בשו"ת באהלה של תורה (7) הביא הרב יעקב אריאל [רבה של רמת גן], את דעת הגר"ש ישראלי שהאדם אכן בעלים על גופו אולם הוא אינו בעלים יחידי, אלא אף הקב"ה שותף עימו.

ובפשטות, השאלה האם כאשר תרומת איברים מותרת ע"פ ההלכה, מותר לקבל תמורה כספית עבור התרומה, תלויה במחלוקת הנ"ל. לדעת הסוברים שאין לאדם בעלות על גופו, אין כל יכולת לדרוש תשלום על דבר שאינו שלו, ויתירה מכך אף אם יסכמו ביניהם על תשלום, לכאורה לא חל כאן שום קנין, ויכול כל אחד מהם לחזור בו מאחר והתורם מכר דבר שאינו שלו, וכדברי הרב אריאל (7) שלדעת הרב זוין, אינו יכול לדרוש תשלום עבור האיבר שאינו שלו, אך רשאי לדרוש תשלום עבור צערו. ואילו לדעת הרב ישראלי, יכול האדם לדרוש תשלום עבור האיברים עצמם.

ד. בשו"ת מעשה חושב (8) כתב, שמאחר וכל ההיתר לתרום איברים הוא רק מחמת המצוה שבדבר, ולולא זאת אסור היה לו לחבול בעצמו "אם כן אסור לו ליטול שכר תמורת תרומה זו, וכמו שנפסק בשו"ע (3) יו"ד סי' שלו) שאין לרופא ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל שכר הטורח והבטלה מותר. ומכל מקום אם התנה בשכרו הרבה, חייבים ליתן לו כמו שהתנו, כי את חכמתו הוא מוכר. ובפרט בנדון דידן של תרומת איברים, שאין חיוב גמור על אדם לתרום את איבריו להצלת חברו אלא מידת חסידות בלבד, בודאי שאם אינו רוצה לעשות כן אלא רק תמורת תשלום, זכותו לדרוש זאת, ואם הבטיחו לו שכר הרבה עבור תרומתו חייבים לשלם לו".

ועי"ש בהמשך דבריו במה שדן האם הגון מצד התורם לבקש כסף בעד התרומה, ומסקנתו, כי אדרבה, אילו "היינו מכריעים באופן מוחלט שיש חיוב גמור על אדם לתרום איבר לצורך הצלת חברו [באופן שאין התרומה מסכנת את התורם] הרי היה מקום לומר שאסור לו לדרוש מן המושתל תמורה כספית נוספת מעבר להוצאות הכספיות ולכל ההפסדים שיגרמו לו בעטיה של התרומה. אך מכיון שאפשר שאין בזה אלא רק מידת חסידות, יש לומר שאין בזה את הדין של מה אני בחנם אף אתם בחנם, ויש להתיר לו לדרוש תמורה כספית עבור עצם תרומת האיברים".

ועי"ש בדבריו האם יש מקום לאסור תרומת איברים בתשלום בשל חשש לתקלות ולשחיתות כתוצאה מכך מדין 'תיקון העולם', וכיצד משערים את גובה התשלום עבור תרומת האיברים.

• סדרי קדימויות בתרומת איברים – בשו"ת מעשה חושב (9) נקט בסוף דבריו, שסדר הקדימויות הוא ע"פ דברי המשנה בהוריות ["איש קודם לאשה, כהן קודם ללוי וכו']. אולם בקונטרס כליות יועצות (11) שנתחבר ע"י בניו של הרב אברהם רביץ ז"ל, לאחר שאחד מבניו תרם לו אחת מכליותיו, נקטו שהיא גופא, מאחר שאין חיוב מדינא לתרום איברים ואין זה אלא ממידת חסידות, הסדר הנ"ל אינו מחייב, ויכול להתחסד עם מי שלבו חפץ, יעו"ש בדבריהם.

האיברים המושתלים הם חלק מגוף המושתל

ה. שאלות נוספות בדין תרומות איברים ע"פ ההלכה, עשויות להיות תלויות בנדון בעלות האדם על גופו.

יעו' בשו"ת בנין אב (10)-(11) שדן הגר"א בקשי דורון, בשאלה האם האיברים המושתלים הופכים להיות חלק מגוף המושתל, או שמא גם לאחר ההשתלה עדיין הם בבעלות התורם, אשר יש לה השלכות לנדונים הבאים:

• לאחר פטירת המושתל, היכן נקבר האבר המושתל – אצל התורם או המושתל.
• תורם כליה, שלאחר זמן נצרך אף הוא לתרומה, האם תעמוד לו זכותו כבעלים על הכליה המושתלת.
• זכות התורם לקבוע למי לתרום איבר לאחר שהושתל ומת המושתל.
• אדם שמת, האם יש ליורשיו בעלות על גופו ואיבריו.

לאחר שהביא את דברי הגרש"י זוין הנ"ל, שאין לאדם בעלות על גופו, כתב שגם לדעת הסוברים שיש לאדם בעלות על גופו, אולם בעלות זו היא כל עוד שהאבר חי, אבל כשניטל ממנו או לאחר מיתה, שוב אין האדם או יורשיו בעלים עליו. ולכן מסקנתו, שיש לקבור את האיבר לצדו של המושתל, ואין לתורם כל זיקת בעלות על האיבר שתרם.

ויעו' באגרות משה (4) יו"ד ח"ג סימן קמ) שנקט בפשטות שאין לאדם בעלות על  גופו, ולכן גם יורשיו אינם בעלים על זה, וראה במש"כ בספר נשמת אברהם (13) סע' 7). בנדון מכירת אבר מהמת, ובמה שהביא מדברי הציץ אליעזר בזה.

• האם אדם יכול לחזור בו מתרומת איברים – לדברי הרב זוין שאין אדם בעלים על גופו, ודאי שהמכירה לא חלה, ויכול לחזור בו. אולם הגרז"נ גולדברג (13) נקט שמכירת הכליות חלה בקנין כסף, ומתבאר בדבריו שיש לאדם בעלות להקנות איבר מגופו, ולכן אם יתחייב למכור כליה והוא קיבל את תמורתה, חל הקניין, ולא יוכל לחזור בו.
• קבלת תשלום עבור "תיווך" איברים להשתלה – בנשמת אברהם (12) סע' 6ב) התיר בעד טרחתו בזה.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְחוֹלֵי עַמֶּךָ