תרומת ביצית – מיהודיה או מנכריה

פתיחה

א. למרבה הצער, יש לא מעט נשים אשר ביציותיהן אינן ראויות להפריה מסיבות שונות, והדרך היחידה שלהן להרות היא באמצעות תרומת ביצית מאשה אחרת, המופרית [בהפריה חוץ גופית] עם זרע הבעל, ומוחזרת לרחם להריון וללידה. ויש נשים אחרות להן ביציות תקינות, אך מסיבות שונות הן אינן יכולות להרות, והדרך היחידה שלהן לזכות לפרי בטן היא באמצעות אשה 'פונדקאית' שתשא ברחמה את הביציות המופרות [בהפריה חוץ גופית] עם זרע הבעל, ותלד את העובר [הסבר מפורט אודות תהליך תרומת ביציות ופונדקאות, ראה בספרנו רץ כצבי – פוריות ח"א, פרקי מבוא, הקדמה].

מציאות זו של ילד שנולד מאשה אחת אבל החומר הגנטי שלו נלקח מאשה אחרת, עורר פולמוס הלכתי נוקב בין פוסקי הדור האחרון, מי היא האם – בעלת הביציות או האשה היולדת – שלא הוכרע עד עצם היום הזה. דעותיהם סוכמו בספרנו רץ כצבי – פוריות ח"א [פרקי מבוא, סוף פרק ד, וכן לקמן סימן ח'], ונחזור עליהם בקצרה:

• לדעת הגר"ע יוסף [על פי דבריו של הגרש"מ עמאר] והגר"מ בראנדסדורפר – בעלת הביצית היא האם.
• מאידך, לדעת הציץ אליעזר, והגרמ"מ שפרן – האשה היולדת היא האם.
• ואילו לדעת הגרש"ז אויערבך, הגר"ש וואזנר אין הכרע בדבר, ומידי ספק לא יצאנו, ולכן יש לחשוש מספק ששתי הנשים הן האמהות.
• ולדעת הגרי"ש אלישיב [וכן נראה דעת הגר"ע יוסף] מעיקר הדין, בעלת הביצית היא האם, ולחומרא יש לחשוש גם ליולדת.
• והגר"מ שטרנבוך נוטה לומר, כי שתי הנשים הן אמהות מדין ודאי.

בשאלה העקרונית האם הלכה למעשה תרומת ביצית ופונדקאות מותרים או אסורים, הרחבנו בספרנו רץ כצבי [שם], ונתבאר שרוב הפוסקים אסרו הן תרומת ביצית והן פונדקאות מסיבות שונות, אשר יבוארו לקמן.

יחד עם זאת, יש פוסקים שהתירו תרומת ביצית ופונדקאות, כאשר כל מקרה נדון לגופו. 

אציין, כי ידוע לי ממקורות נאמנים כי הגר"ע יוסף התיר בעל פה כמה פעמים תרומת ביצית, ואולם כפי הידוע לי, מעולם לא העלה הגר"ע יוסף את הוראתו להיתר על גבי הכתב. בדידי הוה עובדא, בכמה הזדמנויות שזכיתי להיכנס למעונו בירושלים, הפצרתי בו שיכתוב את דעתו בנושא זה, מאחר ורבים מחכים לפסק והכרעה למעשה. אך תמיד הרב דחה אותי, ואמר שיעיין בענין, אך בפועל לא כתב תשובה מנומקת בנושא. לימים אמר לי בנו, רבי משה יוסף, כי הרב לא רצה לכתוב תשובה, כי חשש שדברים כתובים להיתר בדיעבד יפורשו כהוראת היתר לכתחילה, ולכן התיר רק במקרים בודדים, בהוראה בעל פה, כל מקרה לגופן של סיבות ונסיבות. אוסיף ואציין, כי רבנים ומורי הוראה נוספים המורים בעל פה להתיר תרומת ביצית ופונדקאות, בהתאם לנסיבות, ברובם אינם מנמקים בכתב את הוראתם, מחשש שהוראת ההיתר במקרים מסויימים תפורש כהיתר גורף לכתחילה.

 

ב. המצב הקיים במציאות בשעת כתיבת מאמר זה (שבט תש"פ) הוא, שעל פי חוות דעת הגורמים העוסקים בטיפולי פוריות, במדינת ישראל נולדים מידי שנה כאלף תינוקות מתרומת ביצית, ולא מעט מתינוקות אלו נולדים לזוגות שומרי תורה ומצוות ומחוגי החרדים לדבר ה'.

דרכי בספרי רץ כצבי מאז ומעולם, להציע ולברר את השיטות וללבן בסברא את דברי רבותינו הפוסקים, ולא להכריע להלכה – דבר המסור למורי ההוראה המובהקים והיושבים על מדין. גם במאמר שלפנינו לא נדון בשאלה ההלכתית כיצד יש להכריע למעשה בנדון תרומת ביצית, לאסור או להתיר. בשאלה זו, כל אחד יפנה לרבותיו אשר יורו לו את הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה.

הנדון דלקמן הוא להציג למי שמסתמך על רבותיו המתירים תרומת ביצית, את הצדדים השונים בשאלה – האם להעדיף תרומת ביצית מיהודיה, או להעדיף תרומת ביצית מנכריה. 

בנוסף, מטרת המאמר להצביע על בעיות ותקלות במצב הנוכחי הנגרמים מכך שאין די מידע לזוגות הפונים לתהליך תרומת ביצית, אודות הבעיות העלולות להיגרם כתוצאה מכך. 

 

ג. בפתיחת הדיון בשאלה, האם להעדיף תרומת ביצית מיהודיה או מנכריה, אציג רקע קצר לנושא זה. 

בישראל תרומת ביציות מוסדרת בחוק (שהתקבל בקיץ תש"ע, יוני 2010) ועל פיו מותר לאשה לתרום ביציות לאשה אחרת, בתנאים הבאים: התורמת צריכה להיות אשה שאינה נשואה [במקרים חריגים במיוחד ניתן אישור לתרומה מאשה נשואה], בת דתה של הנתרמת, נמצאת בטווח גילאים  21-35; אינה קרובת משפחה של האם המיועדת או של האב המיועד. 

בנוסף, התורמת תידרש לעבור בדיקות רפואיות, בדיקות מעבדה ולקבל חוות דעת פסיכולוגית. והיא צריכה לתת את הסכמתה להכללת פרטיה האישיים במאגר מידע במשרד הבריאות ובמרשם היילודים בבית המשפט. 

כל תורמת יכולה לעבור עד שלושה מחזורים של שאיבת ביציות [בין מחזורי השאיבה נדרשים 180 ימים לפחות]. הביציות שישאבו במחזור אחד יוקצו לשלוש נשים לכל היותר. עבור כל מחזור שאיבה תקבל תורמת מתנדבת כ 20,000 ₪, ואילו תורמת מטופלת [שעוברת שאיבת ביציות עבור עצמה ותורמת את העודפות] תקבל מחצית הסכום.

הבאתי את התנאים הנ"ל [שהם חלק מהתנאים הקבועים בחוק], כדי להמחיש את הקושי והמורכבות שיש כיום במדינת ישראל למצוא תורמת ביצית יהודיה. יש לציין, כי מלבד הקושי למצוא ביצית מתורמת יהודיה בישראל, גם ההליך הרפואי נתקל בקשיים רבים. ככל הנראה, העלות הגבוהה למערכת הבריאות, מגבילה את התפתחות תחום זה בישראל להיקפים נרחבים יותר. כתוצאה מכל האמור, כיום, קשה מאד להשיג בישראל ביצית מתורמת יהודיה, ונשים רבות מחכות כשנתיים, ואף יותר, עד להשגת התרומה. 

לעומת זאת, תרומת ביצית מנכריה זמינה להשגה מיידית. בישראל פועלות מרפאות או סוכנויות רפואיות, המתווכות בין נשים מישראל לתורמות בחו"ל, שהן כמובן אינן יהודיות. לחלק מהמרפאות יש אישור להטסת עוברים לישראל. כלומר, ניתן לקחת זרע מהבעל או מבנק הזרע, להטיסו לחו"ל, להפרותו שם בשלוחה של המרפאה הישראלית עם הביצית של התורמת, ולאחר מכן להטיס בחזרה ארצה את העובר המופרה, ובשלב הבא מכניסים בישראל את העובר המופרה לרחמה של האשה היולדת. עם זאת, העלויות הכספיות של השגת תרומת ביצית מחו"ל, גבוהות פי כמה מעלות הטיפול בישראל, היות והתשלום על הביציות בחו"ל אינו מפוקח על ידי המדינה, וכן אינו מסובסד על ידי קופות החולים.

על פי מה שנמסר לי מהגורמים העוסקים בטיפולי פוריות בישראל, כיום (שבט תש"פ) נעשים על פי המשוער במדינת ישראל, מאה מחזורי תרומת ביצית מיהודיות מידי שנה, מהם נולדים כחמשים ילדים. ובנוסף, תושבי ישראל מקיימים כאלפיים מחזורי תרומת ביצית מנכריות בחו"ל, מהם נולדים בישראל כאלף ילדים. מחובתי לציין כי מדובר בהשערות ולא במספרים מדוייקים, אך ודאי שנתונים אלו מלמדים על היקף שכיחות תרומות הביצית בישראל, ועל היחס בין הילדים הנולדים מתרומות ביצית מיהודיה לבין הנולדים מתרומות ביצית מנכריה – אלף לעומת חמישים. 

 

ד. במאמר שלפנינו, אנסה להציע את הצדדים השונים: מה הן הסיבות להעדיף תרומת ביצית מיהודיה על פני תרומת ביצית מנכריה. ולהיפך, מה הן הסיבות להעדיף תרומת ביצית מנכריה על פני תרומת ביצית מיהודיה.

והנני שב ומוסר מודעה רבה לאורייתא, כי בהצגת הצדדים השונים, אין שום קביעה להתיר תרומת ביצית, אלא דיון הלכתי גרידא בשאלה שבה מתחבטים המתירים תרומת ביצית, האם להעדיף תרומה מיהודיה או מנכריה.

בסיומו של המאמר, נסקור את המצב הקיים במדינת ישראל (שבט תש"פ), הן מבחינת מרשם האוכלוסין [אין מידע מי נולד מתרומת ביצית], והן מבחינת בתי הדין הרבניים [אין הוראה אחידה בדיני יוחסין, מי האם – בעלת הביצית או היולדת. ומה מעמדו של הנולד מתרומת ביצית מנכריה – האם חובה לגיירו, כיצד הגיור מוגדר – מספק או לחומרא, והאם לרשום את הילד כגר וכפסול להינשא לכהונה, או לא]. ונציג את מכלול הבעיות והתקלות במצב כיום, אשר ראוי שיהיה ידוע לזוגות הפונים לתהליך תרומת ביצית, נכון לשעת כתיבת המאמר. 

 

ה. יודגש כי השאלה האם להעדיף תרומת ביצית יהודיה או נכריה, היא לא שאלה פרטית שכל אחד יכול להכריע לעצמו כיצד לנהוג, ולפעול רק על פי הוראת רבותיו המתירים לו תרומת ביצית. אלא שאלה כללית הנוגעת גם לאחרים. לדוגמא, המסתמך על דעת הפוסקים שהיולדת היא האם, ולפי דרכו כאשר היולדת יהודיה והיא האם, אין מניעה לקחת ביצית מנכריה היות והוולד יתייחס אחר היולדת. צריך לדעת כי לדעת הפוסקים הסבורים אחרת, שבעלת הביצית הנכריה היא האם, הוולד אינו יהודי. ולכשיגדל הילד וירצה להינשא לבת ישראל, יצטרך להתגייר לפי אותם פוסקים. נמצא איפוא, כי הורים לבן שנולד מתרומת ביצית נכריה צריכים לקחת בחשבון כי בבוא העת, יתכן והשאלות ההלכתיות שהוכרעו להם, אינן מקובלות על אחרים. וגם אם הם סבורים שבנם יהודי, אין זה מקובל על דעת אחרים הסבורים כי הנולד מביצית מנכריה אינו נחשב כיהודי. וכמו כן, גם אם הם סבורים שבנם יהודי, כיצד הם יכולים להכריע זאת עבור בנם, ולקבוע עבורו שהוא יהודי, דבר הנכון רק לדעת חלק מהפוסקים. 

נדון זה לכאורה מפורש במחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה (יבמות פ"א מ"ד) האם צרות ערווה מותרות להינשא לאחים: "בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים". אין כאן המקום להסביר את מחלוקתם, אך מה שנוגע לנו הוא, שבמציאות היו "בני צרות" אשר לדעת בית שמאי היו כשרים לבוא בקהל, ואילו לדעת בית הלל הם היו ממזרים. ומבואר בסוגיית הגמרא (יבמות יד, א) כי למרות זאת "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי", והקשו בגמרא: "בית הלל מבית שמאי אמאי לא נמנעו, [והרי לשיטתם של בית הלל הם] בני חייבי כריתות, ממזרים נינהו" – הרי אם בית הלל ישאו נשים מבית שמאי הם עלולים להיכשל לשאת אשה שלדעתם היא ממזרת. ותירצו: "דמודעי להו ופרשי". ופירש רש"י: "דמודעי להו בית שמאי לבית הלל, דעו שהמשפחה זו מצרת ערוה שנתייבמה באה, ופרשו". 

ודנו הפוסקים האם בית שמאי היו מחוייבים על פי דין להודיע לבית הלל שאשה זו היא ממזרת לשיטתם של בית הלל, או שמא מאחר ולפי דעתם של בית שמאי אשה זו כשרה לבוא בקהל, לא היו מחוייבים להודיע מעיקר הדין. הפרי חדש (או"ח תצו, כג) למד מסוגיית הגמרא כי "משמע שהיו רשות בידם להכשילם". אולם בשו"ת כתב סופר (יו"ד סימן עז) כתב: "ורחוק ודחוק לומר דסמכו זה על זה שיודיעום משום מדת חסידות", ולכן מסיק: "וזאת תורת העולה היא העולה, מאן דמתיר אסור לו להכשיל למאן דאוסר". 

נושא הלכתי זה, האם אדם הסבור שלדעתו הדבר מותר על פי ההלכה, צריך להודיע זאת לחברו הסבור שהדבר אסור, הינו נרחב ומקיף, ונדון בו בהרחבה במקום אחר. וכאמור, יש לו השלכה ישירה לנדון דידן, ולבירור השאלה האם להעדיף תרומת ביצית יהודיה או נכריה, שהיא לא שאלה פרטית שכל אחד יכול להכריע לעצמו כיצד לנהוג, ולפעול רק על פי הוראת רבותיו המתירים לו תרומת ביצית. אלא שאלה כללית הנוגעת גם לאחרים, ולמעשה לכל כלל ישראל באשר הם שם. [וראה לקמן בסימן יד שהרחבנו בנדון זה בהקשר לשאלה האם מותר להסתיר מידע בשידוכיהם של הנולדים מתרומת ביצית מנכריה].

וכפי שמסרו לי בשם רבי משה שטרנבוך ורבי זלמן נחמיה גולדברג, שהורים לילד שנולד מתרומת ביצית מנכריה, אינם יכולים להחליט "אנחנו סוברים שבננו אינו צריך גיור", היות ושאלת הגיור נוגעת גם לאחרים. ובגלל שיש מחלוקת הפוסקים שלא הוכרעה האם הנולד מתרומת ביצית מנכריה צריך גיור או לא [כפי שיבואר להלן], בכל מקרה שבעלת הביצית או היולדת אינן יהודיות, יש לגייר את הוולד מספק, והליך זה גורם לבעיות ולשאלות אחרות. 

 

פרק א

תרומת ביצית מיהודיה

 "גזירת הבחנה" – בין זרעו של ראשון לזרעו של השני

ו. הספק מי אמו של הנולד מתרומת ביצית – היולדת או בעלת הביצית, מעלה את האפשרות לאסור תרומת ביצית משום "גזירת הבחנה" המובאת במסכת יבמות (מא, א – מב, ב) שגזרו על כל הנשים [אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות] שלא ינשאו שלושה חדשים לאחר הגירושין או מיתת הבעל

בגמרא (שם מב, א) הובאו שני טעמים לדין זה. הטעם הראשון הוא: "משום דאמר קרא (בראשית יז, ז) לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני". כלומר, אם האשה שהתגרשה או שהתאלמנה תינשא מיד ותלד לאחר שבעה או שמונה חודשים, לא נדע האם הוולד בן תשעה חודשים ונתעברה מהבעל הראשון, או שההריון נמשך שבעה חודשים בלבד, ונתעברה מהבעל השני.

רש"י על אתר, פירש כיצד דין זה נלמד מהפסוק: "ולזרעך אחריך, שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו, והכי נמי קיימא לן בנדרים (כ, ב) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי (יחזקאל כ, לח), אלו בני ערבוביא", ו"בני ערבוביא" ביאר השיטה מקובצת בנדרים, שהכוונה "שנשאה תוך שלשה חדשים לראשון, לפי שאין זרעו מיוחס אחריו".

טעם זה נפסק להלכה בדברי הרמב"ם (הלכות גירושין פי"א הי"ח) "כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שיוודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני". וכן נפסק בשלחן ערוך (אבן העזר סי' יג סע' א). מגזירת חז"ל שלא להינשא בתוך שלושה חודשים לאחר הגירושין או התאלמנות כדי שנדע בוודאות אחר מי מיוחס הוולד. 

הגרש"ז אויערבך כתב כי גם במקרה של תרומת ביצית יש לחשוש ל"ערבוביה". כלומר, כשם שצריך בוודאות לדעת מי הוא האב, כך יש לדעת בוודאות מי היא האם כדי שזרעה יהיה מיוחס אחריה. ומכיוון ובתרומת ביצית לא הוכרע בוודאות מי היא האם – היולדת או בעלת הביצית, יש לאסור זאת כדי שהנולדים לא יהיו בכלל "בני ערבוביא", וכפי שהובא בספר נשמת אברהם (אבן העזר סימן א אות ו סע' 11) "הגרש"ז אויערבך כתב לי שגם לדעתו אין לעשות מעשה זה לכתחילה, כי זה יגרום לבלבול וערבוביה, ואין זו השקפת התורה"

 

הטעמים שאין לחשוש ל"גזירת הבחנה" בתרומת ביצית

ז. אולם הגר"נ גשטטנר חידש בשו"ת להורות נתן (חלק יג סימן צה) כי בנידון תרומת ביצית אין לחשוש ל"גזירת הבחנה", משני טעמים:

• גזירת הבחנה "בדין" ולא "במציאות" – "נראה דטעם זה לא שייך בנדון דידן, דדווקא התם שאין אדם יודע אם הוא זרעו של ראשון או זרעו של שני, ולכן אינו בגדר זרעך אחריך, כיון דאין אדם בעולם שיודע אם הוא זרעו של ראשון או של אחרון. אבל הכא הלא ודאי שיודעים שהביעא [ביצית] נלקחה מאשה פלונית והושתלה באשה פלונית, ואם הדין הוא דאזלינן בתר האשה האחרת, אם כן הולד הוא זרעו של האשה האחרת, ואם הדין הוא דאזלינן בתר האשה שהושתלה בה, אם כן הוי ליה הולד זרעה של האשה השניה, ואין כאן ספק במציאות כלל. ואע"ג שהדבר אינו מפורסם לעלמא, והכל חושבים שהוולד הוא בנה של האשה השניה שהושתלה בה, מכל מקום לא מצינו דבכהאי גונא אינו בגדר זרעך אחריך, שהרי אביו ואמו יודעים היטב ממי הוא, ואם רוצים, בידם לפרסם את הדבר. נמצא שיחוסו הוא ברור ודאי, ואינו דומה לספק מן הראשון או מן האחרון. דהתם אינו ידוע כלל לשום איש, ואי אפשר לברר מי הוא אביו, וממילא אין יחוסו ודאי". לדעת הלהורות נתן, "גזירת הבחנה" נאמרה רק כאשר יש ספק במציאות מי אביו של ילד זה, והבן אינו נחשב "לזרעך אחריך". אבל בתרומת ביצית הספק אינו ספק של מציאות של מי הביצית, שהרי ברור וידוע מי בעלת הביצית ומי היולדת, אלא שיש ספק בדין, מה נפסק להלכה, מי האם, ובזה אין חסרון של "זרעך אחריך".
• גזירת הבחנה נועדה לשמר את היחוס אחר האב ולא את היחוס אחר האם – עוד מוסיף הגר"נ גשטטנר: "בר מן דין נראה לומר, דמה שלמדו מקרא להיות לך לאלקים לזרעך אחריך דצריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון, ואם לאו אין זרעו מיוחס אחריו, זה שייך רק היכי שאין מבורר מי הוא האב. אבל כשאינו מבורר מי היא האם, אין זה חסרון ביחוס. דהא קרא דזרעך אחריך על זרע אברהם קאי שהוא האב, ועל זה אמרו דבעינן שיהא זרעו מיוחס אחריו בוודאי, אבל על יחוס האם לא מצינו שיצטרך להיות ודאי. ועיין יבמות (נד, ב) משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, וברש"י שם (ד"ה יש לה חייס) דמשפחת אב קרויה משפחה, דכתיב (במדבר א, יח) וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, ומשמע דעיקר היחוס הוא מצד האב".

 

גזירת הבחנה – למניעת תקלה שמא אח נושא את אחותו

ח. בהמשך הסוגיא ביבמות (שם) מובא טעם נוסף מדוע גזרו שאשה לא תנשא לאחר שנתגרשה או נתאלמנה בתוך שלושה חודשים, מחמת החששות: "גזירה שמא ישא את אחותו מאביו [אם נשאת תוך שלשה וילדה והוא בן תשעה [חודשים] לראשון ונולד בביתו של שני וסבור שהוא בנו וישא את בת בעלה הראשון שיש לו מאשה אחרת והיא אחותו מן האב, רש"י], וייבם אשת אחיו מאמו [שאם תלד לאחרון בן אחר וישא אשה וימות בלא בנים וייבמנה זה כסבור שהוא אחיו מאביו ונמצא מייבם אשת אחיו מאמו שלא מאביו וחייב כרת, רש"י], ויוציא את אמו לשוק [אם לא תלד אמו לשני וימות וכסבורים שזה בנו ותנשא אמו לשוק בלא חליצה, רש"י], ויפטור את יבמתו לשוק [אם יש לו אח מאביו הראשון ולא היו לו בנים ומת ואין שם אח אלא הוא והוא סבור שהוא בן האחרון ונמצאת אשת בנו של ראשון הזקוקה לו נשאת לשוק בלא חליצה, רש"י]".

לפי זה לכאורה גם בתרומת ביצית, יש חשש שיהיו סבורים כי הוולד הוא בן האשה היולדת ולא של בעלת הביצית, ואז עלולה לצאת תקלה שהוא ישא את בתה של בעלת הביצית שהיא בעצם אחותו, ומפאת חשש זה יש לאסור את תרומת הביציות לחלוטין. וכך סבר רבי מאיר בראנדסדורפר, חבר בד"ץ העדה החרדית בספרו שו"ת קנה בשם (ח"ד סימן צה): "והנלע"ד דלפי מה שנתבאר בס"ד דילוד כזה אינו מתייחס לאותה האשה שילדה אותו אלא לאותה האשה שהביצית ניטלה ממנה, כי היא אמה של ילוד זה. אם כן הדבר פשוט וברור שכל מה שהרעישו גדולי וצדיקי הדור הקודם על גודל המכשלה בהזרעה מלאכותית של אח נושא אחות, ושאר איסורי, וכל שאר החששות המסתעפות מזה, וגזרו אומר שח"ו להקל בזה להשתמש עם זרע מגבר אחר שאינו בעלה. הכי נמי הוא לגבי נדון דידן בתרומת ביצית מאשה אחרת שאיננה אשתו, שהדבר ברור שהנולד מתייחס לאשה שתרמה את הביצית, כי היא אמו של ילוד זה לכל מה שנוגע, ונפקא מינא לדינא לכמה וכמה הלכות שונות, אשר איננו נחית כעת לבארם ולפורטם כי רבים הם. ואין לתאר גודל המכשלה שעלול לצאת מזה ח"ו, הן לגבי קרובי האשה שהביצית נלקחה ממנה, שהם המה קרוביה מעיקרא דדינא. והן לגבי קרובי הפונדקאית שהיא האשה שגידלה אותו בתוך רחמה, אע"פ שאין להילוד שום קורבה אליה, ואין בכוחינו לגזור גזירות מעצמינו, מכל מקום הדבר פשוט ומובן מעצמו גודל המכשלה שעלול להיכשל מחיתון כזה, אע"פ שמעיקרא דדינא וביסודו אין להם שום דין קורבא אליהם, וח"ו להקל ראש בדבר שיחוסן וקדושתם של עם בני הק' תלוי בזה". הגר"מ בראנדסדורפר סבר שבכל לידה שהנולד אינו מתייחס לאשה שילדה אותו אלא לאשה אחרת, עלולות לצאת תקלות, כגון "אח נושא אחות". והיות ולדעתו במקרה של תרומת ביצית, האם היא בעלת הביצית, יתכן ויהיה מי שיסבור אחרת, שהאם היא האשה היולדת, ואז עלולה לצאת תקלה שהוא ישא את בתה של בעלת הביצית שהיא בעצם אחותו.

גם ידידי רבי משה שטרנבוך אסר בתשובות והנהגות (ח"ה סימן שיט) תרומת ביצית מיהודיה בגלל החשש ממכשול העלול להיגרם כתוצאה מכך: "כל דברינו [לאסור תרומת ביצית] אפילו מעכו"ם והולד יתגייר, וכל שכן ח"ו רחמנא ליצלן מיהודיה פנויה, שהדבר חמור יותר ועלול להביא למכשולות חמורים בענין יחוסין. וחובה עלינו להתרחק מפעולות אלו ולשמור על טהרת וקדושת יחוסינו ומחנינו". הרב שטרנבוך לא פירט מה הן ה"מכשולות", אך ככל הנראה כוונתו לחשש "אח נושא את אחותו".

בביקורי במעונו של הרב שטרנבוך בחנוכה תשע"ח, שאלתיו כיצד ניתן לאסור תרומת ביצית מחשש לתקלות שיסודם ב"גזירת הבחנה" המוזכרת בגמרא, והרי מהעובדה שחז"ל גזרו לאסור נישואין לאחר גירושין או התאלמנות ללא המתנת שלושה חודשים, מוכח שיש צורך לגזור גזירות מחשש אח נושא אחותו, ואין כח לאסור ללא גזירת חז"ל. ואם כן מה שגזרו גזרו, ואילו בתרומת ביצית הרי לא גזרו.

הגר"מ השיב: "המציאות היא שיכולים להיות תקלות, [ולכן] גם אם אין זו גזירת חז"ל, יש לאסור זאת".

 

ט. גם את הטעם לאסור תרומת ביצית מחשש "אח נושא את אחותו" דחה הלהורות נתן בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ז]:

"בנדון דידן ליכא החשש שמא ישא אחותו מאמו, דהא ברש"י יבמות (מב א ד"ה רבא אמר שמא ישא בת אחותו מאביו) כתב, אם נשאת תוך שלשה וילדה והוא בן תשעה [חודשים] לראשון ונולד בבית של שני וסבור שהוא בנו וישא את בת בעלה הראשון שיש לו מאשה אחרת והיא אחותו מן האב. ומבואר דהא דחיישינן שישא אחותו מן האב היינו משום שהוא סבור שהוא בנו, שיטעה לחשוב שהוולד נולד ממנו והוא בן שבעה [חודשים] לשני, ועל כן לא יעלה על דעתו לחשוש שהוולד ישא את אחותו מאביו. שהרי לפי טעותו הוולד הוא בנו של השני, ואין שום איסור שישא את אחותו מאביו, שהרי לפי טעותו הראשון לאו אביו הוא. אבל בנידון דידן אם הבעל יידע מי היא האשה שממנה נלקחה הביעא [ביצית] כדי להשתיל באשתו וגם האשה תדע למי הושתלה מה שנלקח ממנה, ממילא ידעו להיזהר שהוולד לא יקח את בתו של האשה שממנה נלקחה הביעא, וממילא ליכא חשש שמא ישא אחותו מאמו. שהרי הן אביו ואמו של ולד והן אביו ואמו של האחות יודעים שהיא אחותו של ולד מאמו, ובכהאי גוונא לא מצינו שאסרו חז"ל. דלא מצינו חשש שישא אחותו מאמו אלא כשיש מקום לטעות שהשני יסבור שהוא בנו, וכמו שכתב רש"י".

הגזירה של איסור נישואין בתוך שלושה חדשים לאחר גירושין או אלמנות, משום חשש "אח נושא אחותו", היא רק כשאכן יש מקום לטעות, כמבואר ברש"י (יבמות, שם) ש"אם נשאת תוך שלשה וילדה, והוא בן תשעה [חודשים] לראשון ונולד בביתו של שני, וסבור שהוא בנו [של השני] וישא את בת בעלה הראשון שיש לו מאשה אחרת [כי יסבור שהיא אינה אחותו, אבל האמת היא שהוא בעצם בנו של הראשון], והיא אחותו מן האב". ואמנם במקרה שיש חשש הנובע בגלל שהאב [השני] יטעה לחשוב שהנולד הוא בנו, ולאמתו של דבר הוא אינו בנו אלא בנו של הראשון, ולכן חז"ל גזרו. אולם בתרומת ביצית, גם בעלת הביצית וגם היולדת יודעות את המציאות שיש ספק בהלכה מי היא האם, ולכן הם בוודאי יזהרו שלא תצא תקלה ש"אח ישא את אחותו", ועוד בטרם נישואיו של הנולד מתרומת ביצית יוודאו שאינו נושא את אחותו. ובמקרים כגון אלו שחז"ל גזרו, לנו אין כח וסמכות מדעתינו לחדש גזירות.

הלהורות נתן הוסיף: "בנדון דידן אם ידעו שני הצדדים מאיזו אשה נלקחה ולאיזו אשה הושתלה, ממילא ידעו להיזהר שהולד שיוולד לא ישא אחותו מן האם. ואין לומר דניחוש שמא ישכחו או לא ידעו, דהא כל עיקר גזרה זו אינה אלא מדרבנן, וכמו שכתב הבית שמואל (אבן העזר סי' י"ג סק"א) והפתחי תשובה (סק"א), ואין בנו כח לחדש גזרה, אלא מה שמפורש בדברי חז"ל. והנה לא מצינו בדברי חז"ל שחששו שישא אחותו אלא כשטועה לחשוב שאין זו אחותו, וכדמוכח בהדיא מלשון רש"י. אבל היכי שיודעים את האיסור, לא מצינו שחששו שמא ישכחו, ובכהאי גוונא לא גזרו. והרי אשה שנתגרשה מבעלה ויש לה ולדות מבעלה הראשון, מותרת להינשא לשני, ולא חיישינן שילדיה מן השני ישא אחותו מן האם. דכיון שהם יודעים שזו היא אחותה מן האם ואסורה עליו, ליכא למיחש למידי, ולא חיישינן שישכחו וכדומה. והכי נמי כיון ששניהם יודעים שולד זה נוצר מביעא [ביצית] שנלקחה מאשה פלונית, אם כן ידעו שהוולד אסור לו לישא את בת אשה פלונית שהיא אחותו מן האם".

הלהורות נתן המשיך את המשא ומתן בנדון תרומת ביצית בתשובות הסמוכות, וכתב (שם סימן צז) "לכן יש מקום להתיר רק אם יודעים מי היא האשה שממנה נלקחה הביעא [ביצית], וגם היא תדע למי נותנים, דבגוונא זו לא מצינו לא חשש משום יחוס ולא משום שמא ישא אחותו. והיות והוא ענין מחודש, לכן לא ייעשה מעשה עד שיסכימו לזה שני מורים מובהקים בהוראת הלכה למעשה".

עם זאת, בסיומם של כל התשובות שכתב רבי נתן גשטטנר (שם סוף סימן צח) בנדון תרומת ביצית, ולמרות שדחה את הטעמים לאסור משום "גזירת הבחנה", קבע הגר"נ גשטטנר: "אולם אחרי ששמעתי מהשואל החשוב שכמה גדולי תורה מיאנו להתיר, לכן גם כוחי תש להתיר בזה לעשות מעשה לכתחילה".

 

האם ניתן למנוע נישואין של ילדים מתרומת ביצית עם קרובי משפחתם

י. הנה כי כן, המתירים תרומת ביצית מיהודיה ואינם חוששים ש"אח ישא את אחותו", מניחים כי ניתן לוודא שההורים ידעו מי היא תורמת הביצית, ולכן יוכלו להיזהר בעתיד שבנם או בתם לא ינשאו לקרובי משפחתם [אח או אחות].

אולם במציאות הקיימת בישראל נכון לשעת כתיבת המאמר, תורמת הביצית לא יודעת מי קיבלה ממנה את הביצית, וכן האשה שקיבלה את תרומת הביצית לא יודעת ממי קיבלה את הביצית.

אמנם יש בישראל מאגר מידע שבו מרוכז כל המידע על תרומות הביצית בישראל. אך הוא נועד רק לוודא שאין קירבת משפחה בין התורמת לנתרמת. מעבר לכך, מאגר המידע נמצא תחת חסיון מלא, ולא ניתן לקבל ממנו פרטים אחרים.

בישיבה מיוחדת של הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים עם הגרז"נ גולדברג, חבר בית הדין הגדול בירושלים, שהתקיימה בכ' כסלו תשנ"ט (פרוטוקול הדיון נכתב על ידי הרב ד"ר מרדכי הלפרין והרב שמואל רבינוביץ, ופורסם בקובץ אסיא ס"ה-ס"ו, אלול תשנ"ט), הציע הגרז"נ גולדברג לרשום את פרטי האם הגנטית בפנקס צווי ההורות על מנת לדאוג לעתיד הילד מבחינה הלכתית: "החוק קבע רישום מסודר של צווי ההורות, בדומה לרישום המסודר של האימוצים. אולם הפרטים שירשמו בפנקס האימוץ אינם מצויינים בחוק, והם מסורים לתקנות של שר המשפטים. לפי התקנות הקיימות נרשמים בפנקס צווי ההורות, פרטי ההורים המזמינים ופרטי האם הפונדקאית. במקרים רגילים, כאשר ההורים המזמינים שניהם גם הורים גנטיים, אין בכך בעיה לעתיד הילד. אולם כאשר תהליך הפונדקאות כרוך בתרומת ביצית, פרטי האם הגנטית – תורמת הביצית – אינם נרשמים בפנקס צווי ההורות, ויתכן שהם יעלמו במהלך השנים. מצב כזה עלול לפגוע באופן קשה בילד. פגיעה זו ניתנת בקלות לתיקון, על ידי שינוי התקנה בהוספת חובת רישום פרטי האם הגנטית בפנקס צווי ההורות גם בתהליך פונדקאות הקשור בתרומת ביצית. כדאי שחברי הועדה יפעילו את השפעתם לתיקון המצב".

הצעתו של הגרז"נ גולדברג התקבלה בוועדה, ובחוק תרומת ביציות (תש"ע-2010 פרק ו' 36 ג-ד) נקבע:

"סעיף קטן ג: (1). גבר ואישה המעוניינים לברר, יחד, בעצמם או באמצעות מיופה כוחם, אם הם קרובי משפחה, יפנו לרשם בבקשה לקבל מידע לגבי קיומה של עובדה זו. (2). רושם נישואין יפנה לרשם כדי לברר אם גבר ואישה שנרשמו אצלו לנישואין הם קרובי משפחה. 

סעיף קטן ד: לא היתה קרבת משפחה בין גבר לאישה כאמור בסעיף קטן (ג), ימסור הרשם הודעה לפונה הכוללת את המידע האמור בלבד; היתה ביניהם קרבת משפחה, ימסור הרשם לגבר ולאישה, באמצעות עובד סוציאלי שמונה לפי סעיף 20(ג) לחוק ההסכמים, מידע בדבר סוג הקרבה בלבד; לצורך ביצוע תפקידו לפי סעיף קטן זה רשאי העובד הסוציאלי לקבל כל מידע ממרשם היילודים".

אולם במישור המעשי, נכון לכתיבת מאמר זה (שבט תש"פ), סעיפים אלו לא מיושמים למעשה מסיבות שונות, ובפועל לא ניתן לקבל מידע אודות זהות תורמת ומקבלת הביצית ממאגר המידע.

אך גם כאשר יהיה ניתן לקבל את המידע, יש בעיה אחרת המונעת את ישומו המעשי של החוק.

לפי ניסוחו הנוכחי, מי שמוסמך לקבל את המידע הם רק הנרשמים לנישואין, דהיינו הילדים שנולדו מתרומת ביצית. אולם היות ובדרך כלל ההורים אינם מגלים לילדיהם על כך שנולדו מתרומת ביצית, ואין הילדים יודעים כלל שעליהם לברר את זהות בעלת הביצית ומקבלת התרומה בטרם ינשאו, כך שלמעשה לא מתגלה הדבר. מה עוד שההורים עצמם לא מוסמכים לבקש ולקבל מידע מהמאגר, ולכן יש חשש שקרובי משפחה יינשאו אחד לשני.

כאן המקום להזכיר את המובא בספרנו רץ כצבי – פוריות (ח"א פרקי מבוא פרק ד אות יג) בשם הגרז"נ: "כי תרומת ביצית אפשר לקבל רק מאשה פנויה, וכן פונדקאות מותרת רק כשהפונדקאית היא פנויה, שכן יש פוסקים הסוברים שאם הפונדקאית היא אשה נשואה, או לחלופין תרומת ביצית מאשה נשואה – הוולד מתייחס אחר הפונדקאית או תורמת הביצית, ואז יש חשש ממזרות בוולד, שהרי האדמו"ר מסאטמר פסק שגם ערבוב זרע עם ביצית מאשת איש, ללא ביאת איסור, יוצר ממזרות. ואף שלדעת האגרות משה אין איסור ממזרות בלא ביאת איסור, אך ההורים כבר לא יכולים להסתמך על דעה של פוסק מסוים ולומר שלפי רב פלוני הילד מתייחס אחר היולדת או הילד אינו ממזר, וניתן לקבל תרומת ביצית מאשה נשואה, כי זה עלול לפגוע בילד, מאחר וקיימות שיטות אחרות שהוולד ממזר, ובשל כך יכולתו של הוולד להתחתן בעתיד כאחד האדם מוטלת בספק".

[עוד הבאנו בספרנו (שם) מדברי הגרז"נ גולדברג בישיבה מיוחדת של הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, במענה לשאלה: "אם אישה חרדית חשוכת ילדים היכולה להביא צאצא לעולם רק בסיוע אם פונדקאית, תפנה אל הרב בשאלה אם לנסות להיות לאם בדרך זו, מה ימליץ לה הרב". והגרז"נ השיב: "אם התהליך בפיקוח ורישום נאות כהלכה – אמליץ על התהליך". אמנם הדברים נאמרו על פונדקאות אך יתכן שהדברים נכונים גם בנושא תרומת ביצית].

לסיום פרק זה חשוב לציין שכבר כיום, במדינות רבות בעולם קיימת אפשרות של תרומת ביצית מתורמת ידועה. ובמקביל, התופעה שמתבגרים בני שמונה עשרה מבקשים לחשוף את זהות הוריהם הביולוגיים [מתרומת זרע או ביצית], הולכת ומתעצמת. התוצאה מכך היא תהליך בלתי נמנע של פתיחות ומודעות לשוחח בגלוי על נושאים אלו, ולהוציא את המידע אודות בעלי הזרע והביצית מרשות היחיד לרשות הרבים. נסיון העבר מלמד, כי התהליך הכלל עולמי, לא יפסח על ישראל, ובעתיד הלא רחוק נמצא כי גם בישראל, ואף בציבור שומרי התורה ומצוות, יהיה המידע על בעלי הזרע והביצית זמין למעוניינים בו.

 

לסיכום: החשש העיקרי בתרומת ביצית מיהודיה הוא, שכתוצאה מהספק ההלכתי, מי היא אמו של הילד – בעלת הביצית או היולדת, יש חשש שיגרמו תקלות כדוגמת "אח נושא את אחותו", וזאת בשל חוסר הידיעה על זהותה של תורמת הביצית. 

אמנם לדעת הלהורות נתן, נדון תרומת ביצית אינו דומה כלל לגזירת "הבחנה" של חז"ל, ולפיכך מחמת חשש זה אין לאסור תרומת ביצית, כי זו גזירה חדשה שאין להוסיף מדעתנו. ומה גם ש"אם ידעו שני הצדדים מאיזו אשה נלקחה ולאיזו אשה הושתלה, ממילא ידעו להיזהר שהוולד שיוולד לא ישא אחותו מן האם". 

אולם לטענת אחרים, במצב הקיים בישראל בחודש שבט תש"פ, האפשרות לקבל מידע על זהות תורמת ומקבלת הביצית, בלתי אפשרית במישור המעשי, ולכן החשש לנישואי אח ואחות עדיין קיים. 

ואם בעתיד הקרוב יהיה מידע פתוח לקהל הרחב, נראה כי לפי הלהורות נתן יהיה מותר. ואילו הסוברים שזו "גזירה", לענ"ד ה"גזירה" קיימת, והמציאות שיודעים לא תפתור את הבעיה.

 

פרק ב

תרומת ביצית מנכריה

 יא. בתרומת ביצית מנכריה, כמובן אין חשש "אח נושא אחותו", שהרי אם בעלת הביצית הנכריה היא האם, הוולד הוא נכרי, ולכשיגיירוהו הרי הוא "כקטן שנולד" שאין לו קרובים.

אולם בדברי הגמרא ביבמות [לעיל פרק א אות ח] הוזכרו חששות נוספים בטעם הגזירה לאסור להינשא בתוך שלושה חודשים: "ויוציא את אמו לשוק [אם לא תלד אמו לשני וימות וכסבורים שזה בנו ותנשא אמו לשוק בלא חליצה, רש"י], ויפטור את יבמתו לשוק [אם יש לו אח מאביו הראשון ולא היו לו בנים ומת ואין שם אח אלא הוא והוא סבור שהוא בן האחרון ונמצאת אשת בנו של ראשון הזקוקה לו נשאת לשוק בלא חליצה, רש"י]". חששות אלו לכאורה שייכים גם בתרומת ביצית מנכריה, כי לדעת הסוברים שבעלת הביצית היא האם, הרי הנולד מביאת ישראל ונכריה, שהתגייר, אינו מתייחס אחר אביו, ואינו נחשב "זרעו" לפטור מיבום, כמפורש בדברי הרמב"ם (הלכות יבום וחליצה פ"א ה"ד) "בנו מן השפחה, ומן הנכרית אינו פוטר [מיבום], שזרע הבא מן השפחה, עבדים, והבא מן הגויה, גויים, וכאילו אינם". ואם ימות האב, תטעה האם לחשוב שהיא פטורה מיבום כי יש לה בן, למרות שבאמת היא חייבת ביבום היות ולדעת הסוברים שבן שנולד מתרומת ביצית מנכריה חייב גיור, לכשנתגייר הוא לא פוטר את אמו מיבום.

אולם מסתבר שאין לחשוש לכך, היות וזהו ספק הידוע לאב ולאם. ואם ימות האב, האם לא תטעה לחשוב שהיא פטורה מיבום, כי תדע שיש ספק ויתכן שבנה אינו פוטר אותה מיבום. [יצויין לדברי השבט הלוי (ח"ג סימן קעה) שכתב לחשוש בנדון תרומת זרע שמא יפטור את יבמתו לשוק, ודחה את הסברא לחלק ולומר שבספק הידוע לאב ולאם אין חשש זה. אמנם יתכן ויש הבדל בין תרומת זרע לתרומת ביצית, ומפאת אריכות הדברים, אין כאן מקומו].

 

השלכות הלכתיות הנובעות מגיור הנולד מתרומת ביצית

יב. הנה כי כן, בתרומת ביצית מנכריה, כאשר גיירו את הוולד כהלכה, מספק שמא בעלת הביצית הנכריה היא האם, לכאורה אין חשש לתקלה, ואין סיבה לאסור בגלל "גזירת הבחנה" לחשוש פן "אח ישא את אחותו".

דא עקא, לתהליך הגיור יש השלכות הלכתיות, אשר יש לתת עליהן את הדעת, ונפרטם:

כאשר נכרי גדול בא להתגייר עליו לקבל על עצמו עול תורה ומצוות, להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ולטבול לשם גירות, כמבואר בדברי הרמב"ם (איסורי ביאה פי"ג הלכה ד-ה) "כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן. ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה, וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן". וכאשר רוצים לגייר גר קטן, נתפרש במסכת כתובות (יא, א) "גר קטן מטבילים אותו על דעת בית דין, מאי קא משמע לן, דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו". כלומר, גיור קטן הוא על דעת בית הדין שמטבילים אותו ו"זוכים" עבורו בגירות, משום שאנו אומרים ש"זכות" עבורו להיות יהודי, ו"זכין לאדם שלא בפניו". וכן נפסק להלכה בדברי הרמב"ם (שם הלכה ז) "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, שזכות היא לו", ובשו"ע (יו"ד סי' רסח סע' ז).

והנה בסוגיא בכתובות (שם) מובא: "הגדילו יכולים למחות", ופירש רש"י: "יכולים למחות ולומר אי אפשינו להיות גרים, וחוזרים לסורם". כלומר, קטן שנתגייר, רשאי לכשיגדל לומר שאינו מעוניין להיות יהודי, ואז הוא "חוזר לסורו", ודינו כנכרי לכל דבר. וכן נפסק להלכה בשו"ע (שם) "בין קטן שגיירו אביו, בין שגיירוהו בית דין, יכול למחות משיגדיל, ואין דינו כישראל מומר אלא כעובד כוכבים". אך דין זה נאמר רק אם מחה מייד כשהגדיל ונהיה בן שלוש עשרה שנים. אולם כאשר הקטן לא ידע שעבר גיור, ונודע לו על כך רק בגיל מבוגר יותר, דנו בזה הפוסקים האם יכול למחות. וכמו כן דנו הפוסקים, האם כשגר קטן מגיע לגיל שלוש עשרה, יש חובה להודיע לו שגיירוהו כשהיה קטן, וזאת בכדי שיקבל עליו עול מצוות. נמצא איפוא, כי כאשר מגיירים את הקטן הנולד מתרומת ביצית נכריה [מחמת הספק], יש לתת את הדעת על שאלות הלכתיות רבות.

• בתרומת ביצית מיהודיה ידוע מי אביו אך יש ספק למי הוולד מתייחס, לבעלת הביצית או ליולדת. לעומת זאת בתרומת ביצית מנכריה, יש גם ספק לגבי ייחוס הוולד לאביו. כי היות והאם נכריה, הרי הילד נחשב נכרי. ואפילו לאחר גיורו אין הוא נחשב כבנו של בעל הזרע, על אף שמטענו הגנטי הוא ממנו. ולכן הספק בתרומת ביצית מנכריה מי היא האם – בעלת הביצית הנכריה או היולדת היהודיה, גורם לספק גם בדבר יחוסו לאביו, וטומן בחובו נפקא מינות רבות לדינא, בהלכות כיבוד אב, יחוד, ירושה ועוד.
• כאשר נולד בן מתרומת ביצית של נכריה לאב כהן, היות ויש ספק שמא בעלת הביצית הנכריה היא האם, לאחר הגיור, הבן לא יוכל לנהוג ככהן בכל דיני הכהונה, ובכלל זה לא יוכל לעלות לדוכן לשאת כפיים, כי הוא גר ואינו מיוחס לאביו הכהן.
• כאשר נולדה בת מתרומת ביצית של נכריה, ומגיירים אותה מספק, דינה כגיורת מספק שפסולה להינשא לכהן. [חובה לציין כי למרות הנכתב לעיל שהגיור נעשה מחמת "ספק", עדיין יש להרחיב את היריעה בנדון הגיור, האם נעשה מחמת "ספק" או רק משום "חומרא", והמסתעף מזה, ועוד חזון למועד].
• אשה יהודיה שילדה בן בכור מתרומת ביצית של נכריה, יש לעיין האם צריך לפדותו, שהרי אם בעלת הביצית הנכריה היא האם, נמצא שנולד ילד נכרי שאינו חייב בפדיון הבן. ובכלל זה יש לעיין, האם לאחר הגיור צריך לפדותו, והאם ניתן לברך על הפדיון.

 

האם ניתן לגייר וולד שנולד מתרומת ביצית נכריה

יג. לעיל בפתיחה [אות א] הובאה דעתו של הגר"מ שטרנבוך שהכריע בשאלת יחוסו של הנולד מתרומת ביצית, כי גם בעלת הביצית וגם היולדת הן אימהות בתורת ודאי, ואין דין זה נובע מספק מי האם, כי לדעתו שתיהן יחד "יצרו" את הוולד.

לאור זאת חידש הגר"מ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן שיח) כי לנולד מתרומת ביצית מנכריה ויולדת יהודיה, שהוא "חצי יהודי" ו"חצי גוי", יתכן ולא יועיל גיור: "ואוסיף עוד חידוש גדול שאני עוד מצדד בו, דלמש"כ שיש להחמיר ולחשוש שגם לאם הפונדקאית וגם לאם הגנטית דין אם, ושלוולד שתי אמהות, וכשאחת מהן היא נכריה, יש לוולד הנולד שני צדדים, צד ישראל וצד עכו"ם. ועל כן יש לחשוש שצד קדושת ישראל שבו נדחה מעיקרא, שכן הוא בתערובת טומאת עכו"ם ונפסל, וכיון שנדחה, נשאר צד ישראל פסול כדין דחוי שנדחה לעולם. ואפילו מתגייר הוולד אחר כך, יש מקום לחשוש שאין מועיל הגיור אלא לצד עכו"ם שבו. אבל צד ישראל שבו לא מתוקן בהכי, ונשאר בפסול דחוי לעולם". לדעת הגר"מ שטרנבוך, גיור מועיל להפוך גוי ליהודי, אך לא יכול להועיל ל"צד היהודי" שהיה "פגום" בזמן שלפני הגיור, כאשר הילד היה "חצי יהודי" ו"חצי גוי". ולכן הגיור יכול להועיל רק ל"חצי גוי" שבו, אך ל"חצי יהודי" שהיה פגום ו"דחוי", שאינו "מתוקן" בגירות, ונשאר "דחוי", אין מועילה גירות.

עם זאת, חובה לציין כי למרות חידוש זה ששולל את האפשרות לקבל תרומת ביצית מנכריה, לדעת הגר"מ שטרנבוך חמור יותר לקחת ביצית מיהודיה, כדבריו בתשובה הסמוכה (שם סימן שיט) "ועוד שמעתי שההיתר מתפשט והולך באמריקה גם אצל החרדים שכן מדמים שעכ"פ בתרומת ביציות של אשה גויה הדבר מותר, מאחר שמגיירים את הולד. ואני אומר חס ושלום להתיר דבר זה, לטמא זרע קודש בעכו"ם, שעון חמור הוא מאד. והעוזר והמסייע נתפס בעון זה, והמתיר עתיד ליתן את הדין. וכל דברינו אפילו מעכו"ם והולד יתגייר. וכל שכן ח"ו רחמנא ליצלן מיהודיה פנויה, שהדבר חמור יותר ועלול להביא למכשולות חמורים בענין יחוסין, וחובה עלינו להתרחק מפעולות אלו ולשמור על טהרת וקדושת יחוסינו ומחנינו".

לסיכום: בתרומת ביצית מנכריה, אין סיבה לאסור בגלל "גזירת הבחנה" ואין לחשוש ש"אח ישא את אחותו". ברם לתהליך הגיור יש השלכות הלכתיות, אשר יש לתת עליהן את הדעת, כפי שנתבאר. ולדעת הגר"מ שטרנבוך, יתכן שהגיור לא מועיל.

אמנם בביקורי במעונו של הגר"מ שטרנבוך בחנוכה תשע"ח, כאשר נשאתי ונתתי עמו בסוגיא זו, אמר לי הרב כי אמנם נראה לו לחדש ולומר שלא מועיל גיור בתרומת ביצית מנכריה, אך מכיון שהוא דעת יחיד בזה, ולדעת רוב הפוסקים הגירות מועילה, הרי שלהלכה ולמעשה אין לחוש לדבריו המחודשים, ויש לגייר את הוולד, והגיור מועיל [ראה להלן פרק ד אות טז מכתבו של הגר"מ שלדעתו אם זוג מחליט לקבל תרומת ביצית ולא לשמוע בקול הפוסקים שאוסרים זאת, עדיף לקחת תרומת ביצית מנכריה ולא מיהודיה]. 

 

פרק ג

חששות נוספים בתרומת ביצית

יד. מלבד החששות שנתבארו לעיל בתרומת ביצית מיהודיה או מנכריה, יש פוסקים שאסרו תרומת ביצית מכל וכל, ללא קשר אם זאת ביצית של יהודיה או של נכריה, היות ולדעתם עצם נטילת ביצית מאשה אחרת אסורה:

• בספר נשמת אברהם (חלק אבה"ע סי' א אות ו סע' 11) הובא בשם הגרי"ש אלישיב כי "אסור לעשות זאת [תרומת ביצית] לכתחילה, וטעמו שהדבר יגרום לערבוביה ויחשבו שכשם שיש היתר עם שתי נשים, כך מותר להשתמש בזרע של אדם אחר [דהיינו לא מהבעל]".
• הגר"ש ואזנר כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן רסד) וזה לשונו: "לדעתי העניה ברור שזה מעשה איסור רחוקה מקדושת התורה, ומצוה לרחקה בשתי ידים, ולא יועילו כאן כל הפלפולים שכבר נשאו ונתנו בזה איזה רבנים שליט"א בענין היחוס של הולד, אם אזלינן בתר הזרע או בתר האם המולידה. כי אחת ברור ופשוט כי כח היצירה ותכונת הולד באבריו ומהותו מונח בזרע האשה בצירוף עם זרע בעלה, ועל זה כתבה תורתנו הקדושה (בראשית ב, כד) וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, ובסנהדרין (נח, א) ולא באשת חברו (ועיין תוספות קידושין יג, ב ועוד). ובמקרא זה מפורש וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, וקאי על הולד הנוצר משניהם, כמו שכתב רש"י סנהדרין שם וז"ל, שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האב והאם אחד בו, עכ"ל. ואי סלקא דעתך שמותר על פי התורה כמעשה הנ"ל, הרי אפשר להיות דבוק באשתו ולהיות לבשר אחד עם אשת חברו, או סתם זרה, בוולד הנוצר משניהם. והתורה קבעה זה לתנאי ראשון של נישואים, להיות לבשר אחד על ידי זרע שניהם. על כן מי שאינו רוצה לחלל קדושת דורותיו יברח ממעשה הנ"ל כבורח מן האש. ואז טוב לו והקב"ה יקבל תפילותיו ברחמים, להיפקד בדרך הטבע והרגיל, ולא ח"ו בדרך איסור הנ"ל. וזה גאות דקדושה של עמינו הקדוש לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (בראשית יז, ו), למיוחסים אחריך".
• רבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד בד"ץ העדה החרדית בירושלים, כתב בשו"ת אבן ישראל (ח"ט סימן קלה) וזה לשונו: "פשוט וברור שאסור לעשות הפריה לאשה שאינו ברור שזה מבעלה, וכן פשוט שאסור להפרות ביצית לאשה בזרע אחר, ויש בזה כדי לערער ולקעקע את כל יסוד היחוס וקדושת עם ישראל. מכל מקום מכיוון שכפי ששמעתי בעדות נאמנה מפי הרבנים, הרי יש שפרצו גדר והורו היתר לעצמם, וגם קיים חשש שדבר זה עלול להכנס גם בתוך מחננו ח"ו, על כן אמרתי לא עת לחשות. דמלבד כל האיסורים החמורים שבדבר, הרי יכול לצאת מכשול שאח נושא אחותו, ומביאים נכרים בקהל ה', והתוצאות מי ישורנו. ולכן באתי בזאת להודיע את דעתי שאיסור חמור לעשות כל הפריה שאינו מזרע הבעל ואשתו. אבל בכל תערובת זרע שאינו מזרע הבעל ואשתו, אם על ידי הפריה מלאכותית ואם על ידי השתלת ביצית, הרי אין מקום לדון בזה כלל, ופשוט וברור שאיסור חמור לעשות כן, וזה אין צריך לפנים".

 

איסור משום 'גזירת מרא דאתרא'

טו. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל נוכחנו לראות כי רוב גדולי הפוסקים האשכנזים אסרו תרומת ביצית. ברם כפי שנכתב בהקדמה, למרות זאת, ידוע לי על רבנים ומורי הוראה שהתירו למעשה תרומת ביצית, בהתאם לנסיבות של כל מקרה לגופו. 

חשבתי להסביר היאך הדבר אפשרי, על פי דבריו של ידידי הרב ד"ר מרדכי הלפרין, במאמרו המרתק אודות דרכו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל בהלכות רפואה ופיקוח נפש (ספר אסיא חלק י שער שלישי פרק ג עמ' 219) "שאלת הפונדקאות מורכבת משתי שאלות נפרדות, שאלת קביעת האימהות ושאלת האיסור או ההיתר לתהליך. הויכוח ההלכתי בשאלת האימהות צויין לעיל, לעומת זאת שאלת האיסור והיתר של התהליך שנויה לכאורה במחלוקת בין הגרש"ז אויערבך לבין [חתנו] הדיין הרב זלמן נחמיה גולדברג. הרב גולדברג צידד למצוא היתר אם בעלת הביצית איננה גויה וכתב שאין לאסור השתלת עובר אפילו מדרבנן. לעומת זאת הגרשז"א כתב "כי אין לעשות מעשה זה לכתחילה". לכאורה חולקים כאן הרב זצ"ל עם חתנא דבי רב שליט"א. אולם עיון נוסף בדברי הגרשז"א מעלה שאלות נוספות ומראה שהדברים אינם פשוטים כל כך, בהצגת דעתו על התהליך, הגרשז"א איננו נוקט לשון איסור הלכתי ברור, "אלא אין לעשות מעשה זה לכתחילה". בנימוקים להתנגדותו הוא מציין חשש לבלבול, נימוק המזכיר גזירה חדשה. ולכאורה צ"ע שהרי בדורנו אין לנו את הסמכות לגזור גזרות חדשות כפי שאמר הגרשז"א עצמו. בסוף דבריו מוסיף הגרשז"א את הנימוק "שאין זו השקפת התורה", נימוק שאיננו מאפשר בדיקה, עיון והתאבקות אלא מהווה מעין גזירה היא מלפני".

מחמת שאלות אלו מוציא הרב הלפרין את המסקנה: "לאור הדברים נראה לענ"ד שהגרשז"א קבע מדין גזירת מרא דאתרא שאין לעסוק בפונדקאות. וכדי להבדיל בין פסיקה הלכתית לדורות לבין גזירת מרא דאתרא למקומה וזמנה בחר להשתמש בניסוח הזהיר של "אין לעשות מעשה זה לכתחילה" "חשש לבלבול" ו"אין זו השקפת התורה". חזקה על תלמיד חכם שלאחר קריאת הדברים יבדיל בין ניסוח של פסיקה הלכתית, לבין ניסוח המתאים לגזירת מרא דאתרא. לכן אין כאן הטלת איסור שלא כדין על דברים המותרים, אלא גזירת מרא דאתרא לזמנה ומקומה".

למדתי מדבריו, כי בפסיקת ההלכה יש הוראות שהם "פסיקה הלכתית לדורות", שאין בהם שינוי או תמורה, לעומת הוראות שהם "גזירת מרא דאתרא", התקפה רק למקומה וזמנה, אך במשך השנים, לאור שינויים או תמורות לפי הזמן והמקום, יש סמכות בידי כל "מרא דאתרא" במקומו ובזמנו, לפסוק כפי ראות עיניו על פי דעת התורה וההלכה הצרופה. יתכן איפוא, כי גם האיסור על תרומת ביצית אינו פסיקה הלכתית לדורות אלא גזירת מרא דאתרא למקומה וזמנה, וההוראה למעשה בשאלה זו מסורה לכל "מרא דאתרא" בזמנו ובמקומו.

 

סיכום: בפרק זה הבאנו את דעתם של הגרי"ש אלישיב, הגר"ש ואזנר והגרי"י פישר, שהביעו את דעתם הברורה והנחרצת שאסרו מכל וכל תרומת ביצית, בין מיהודיה ובין מנכריה. וכן נקטו להלכה הגרש"ז אויערבך [לעיל פרק א אות ו]; הגר"מ בראנדסדורפר [שם אות ח]. ולהבדיל בין חיים לחיים, הגר"מ שטרנבוך [לעיל פרק ב אות יג] – מהטעמים שנתבארו בדבריהם.

 

פרק ד

הכרעות הפוסקים 

 

כבר הזכרנו בפתיחה, כי עבור לא מעט נשים, תרומת ביצית היא הדרך היחידה לזכות לפרי בטן. 

צערן של נשים שלא זכו להיפקד בזרע של קיימא, אינו ניתן לתיאור, וכפי שכתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן תז) כי "לפעמים קרוב הדבר לפיקוח נפש".

בסיום הפרק הקודם הובאו דעות רוב מנין ובנין פוסקי הדור האחרון שאסרו תרומת ביצית מכל וכל, בין מיהודיה ובין מנכריה. אולם "פוק חזי מאי עמא דבר", ויש פוסקים שהתירו ומתירים תרומת ביצית ופונדקאות, במקרים מסויימים ובבירור כל מקרה לגופו. תשובות אלו ברובם לא הועלו על הכתב, וההסבר לכך הוא, שהתשובה שניתנה על ידי הפוסקים היא ייחודית לשואל, ובהתאם לנסיבות המיוחדות לכל מקרה בשל הרקע האישי והמשפחתי, ולא ניתן להקיש מהוראה במקרה אחד להוראה במקרה אחר, ובוודאי שלא להסיק מהוראת היתר אחת פרטית הוראת היתר לכלל הציבור.

כיום שהמציאות היא שגם שומרי תורה ומצוות פונים לתהליך תרומת ביצית בהסתמכם על הרבנים המתירים, וזאת מלבד אלפי הפונים לקבלת תרומת ביצית במדינת ישראל בשנים האחרונות [ראה לעיל בפתיחה אות ג], ביקשתי לבדוק מה הכריעו הפוסקים למעשה בשאלה – האם להעדיף תרומת ביצית מיהודיה, או להעדיף תרומת ביצית מנכריה.

 

רבי משה שטרנבוך

טז. בשאלה זו פניתי במכתב, לכבוד הגאון רבי משה שטרנבוך, ראב"ד בד"ץ העדה החרדית בירושלים, ומחבר ספרי תשובות והנהגות ומועדים וזמנים: 

בס"ד עש"ק ניצבים וילך תשע"ז

כבוד ידידי הגאון הגדול רבי משה שטרנבוך שליט"א

ראב"ד ירושלים ומח"ס תשובות והנהגות 

אחר דרישת שלום מעכ"ת בכבוד כיאות.

למרבה הצער יש נשים אשר ביציותיהן אינן ראויות להפריה, ולאחר שכלו כל הקיצין וכל הטיפולים האפשריים לא הועילו, האפשרות היחידה שנשארה היא תרומת ביצית.

ידועה לי היטב דעת מעכ"ת בזה, הכתובה עלי ספר בתשובות והנהגות ח"ה סימן שי"ט, שאין היתר כלל לעשות תרומת ביצית. וכך כתבו רוב הפוסקים.

אך פוק חזי מאי עמא דבר, והמציאות בשטח היא שזוגות רבים ביניהם דתיים, ואף מקהילות החרדים לדבר ה', אשר בהגיעם למצב שכלו כל הקיצין ואין להם ברירה אחרת, הם פונים לקבל תרומת ביצית – חלקם מיהודיה ורובם מגויה [מבירור שערכתי בישראל, קשה מאד להשיג ביצית מיהודיה, וכיום ההמתנה היא בין שנה וחצי לשנתיים].

אינני כותב זאת בכדי להתריס ח"ו, אלא המציאות למעשה היא, שלמרות הוראת גדולי הפוסקים לאיסור, היות ויש גם רבנים ואדמורי"ם המתירים בשעת הדחק בכל מקרה לגופו, וכפי שכבר כתב מעכ"ת בעבר שההרגשה בנושא זה היא של קרוב לפיקוח נפש, לכך ישנם הנוהגים היתר בכך.

ובהיות המצב כן, נשאלתי כאן בארה"ב מזוגות וכן מרבנים/יועצים העוסקים בתחום הפוריות, מה לייעץ למי שכבר החליט ובכל מקרה יעשה תרומת ביצית – להעדיף תרומת ביצית מגויה או להעדיף מיהודיה, או שאין הבדל כלל אם מיהודיה או גויה.

החותם בברכת השנים לכתיבה וחתימה טובה בספשצ"ג, ובברכת ימים על ימי מלך תוסיף וגו', ויזכה להאריך ימים על ממלכתו בהרבצת תורה והלכה, בבריות גופא ונהורא מעליא.

ביקרא דאורייתא ובהוקרה רבה,

צבי רייזמן

 

בחודש כסלו תשע"ח, נתכבדתי בתשובת הגר"מ שליט"א:

לכבוד ידידי הדגול הרב צבי רייזמן שליט"א

מחבר סדרת הספרים הנפלאים רץ כצבי בהלכה ובאגדה

אחדשה"ט בידידות

קיבלתי היום מכתבו וכפי הנראה בשעתו מרוב טרדות נדחה תשובתי וכיון דאדחי אדחי.

בנדון הנולד מאם פונדקאית שדנו בזה גדולי הפוסקים מי היא האמא, האם בעלת הביצית או פונדקאית שברחמה נוצר וגדל העובר, ואני העלתי בספרי שו"ת תשובות והנהגות ח"ה סי' שי"ח ושי"ט דיש מקום לומר שכיון ששתי הנשים פועלות ליצירת הוולד, ואי אפשר לאחת מבלי רעותה, יש לחשוש שלשתיהן דין אם ויש לולד שתי אמהות, וכפי שמצינו בתוספות בסוטה דף מ"ב שיש מציאות שיש לוולד שני אבות.

ובנדון מה שציין שלמרות אזהרת גדולי הפוסקים כנגד לקיחת תרומת ביצית, עדיין מתפשט הדבר גם בקרב חרדים אשר מקלם יגיד להם, ושואל האם גרע יותר כשלוקחים מגויה או מישראלית. הנה ראשית אחזור שוב שעל פי דעת תורה הדבר אסור, ומביא ח"ו לחורבן קדושת ישראל, כאשר הארכתי בתשובה הנ"ל.

אמנם לעצם השאלה, מסתבר שלקיחת ביציות מישראלית גרע הרבה יותר, שיש בזה חשש שלא יהא אח נושא את אחותו. ואמנם העלתי גם בתרומה מנכריה חשש שלא יועיל הגיור לולד, אך זהו חשש וחידוש שלא נתבאר בפוסקים.

ועל כן דעתי נוטה שלקיחת תרומה מישראלית גרע הרבה יותר, שאיסורו מפורש וברור, שלא יהא אח נושא אחותו באם יכשירו הולד ח"ו.

 

רבי אפרים גרינבלאט

יז. במכתב שכתב לארגון פועה מתאריך כ' אדר תשנ"ה (פורסם בשו"ת פועה) כתב הרב גרינבלאט, להעדיף תרומת ביצית מנכריה, ורק אם אי אפשר, יקחו מיהודיה: 

כבוד ידידי, הרב הגאון רבי מנחם בורשטין שליט"א

אחרי דרישת שלומו הטובה. 

בדבר שאלתו בדבר תרומת ביצית לאישה שאין לה ביציות וכדומה, ממי עדיף לקחת. 

עניתי כבר לכמה בעניין זה, ותשובתי, דבאשה ישראלית יש חשש של סירוס, ולכן עדיף לקחת מנכרית, וזו היא העצה הכי טובה. ואז הוולד הנולד יהיה יהודי, אף שהביצית היא מנכרית, היות וההריון של הוולד והלידה יש לה יחס למולידה, כי מהנכרית כבר נפרדו ממנה תכלית פירוד, כעת הביצה מקבלת שם חדש, והוולד מתייחס אחריה, ולא טעון גרות. וגם טוב אם לוקחים מיהודיה, לא לקחת מפנויה, ועדיף לקחת מנכרית. ואם אי אפשר, אז מאשה שעוברת את הטיפולים. כך אני עונה. ולפעמים יש מקרים יוצאים מהכלל, ואפשר להתיר גם כן מפנויה, רווקה, גרושה, אלמנה. 

אבל אני משתדל לא להתיר את זה. פה הצלחתי כל פעם ממי שנשאלתי לקבל מנכריה.

 

אולם בחודש שבט תשס"ט, כתב לי רבי אפרים גרינבלאט, תלמידו המובהק של הגר"מ פיינשטיין ומחבר שו"ת רבבות אפרים:

"כב' כתב כי לא כתב להלכה למעשה. אבל אני פסקתי הרבה בזה, ולאחרונה זוג שהיו נשואים חמש עשרה שנה ובאו אלי לעשות ולהתיר, כי כמה פוסקים לא רצו. והוא בן תורה ונותן דף יומי, ומצאתי אשה רווקה שלא רוצה להתחתן ומכרה הביציות שלה, והיא נתעברה וכעת הולידה בן ויגדל לבן תורה, והרגשתי שזה שעת הדחק וכעת הם שמחים ומאושרים".

במכתב זה מפורשת הוראתו של הרב גרינבלאט להתיר בשעת הדחק תרומת ביצית מיהודיה.

 

רבי משה קורצטג 

יח. בכ"ב כסלו תשע"ב, נתכבדתי במכתבו של ידידי רבי משה קורצטג, ראב"ד יוהנסבורג, דרום אפריקה:

 

לכבוד ידידי הדגול כמוה"ר צבי רייזמן שליט"א

שלום וברכה 

היתה לי הזדמנות לעבור בישוב הדעת על הקונטרס בענין השתלות אשכים ושחלות, ושוב התפעלתי מההיקף וסידור הדברים, בטוב טעם ודעת.

מאחר ויש דעות שונות, אנחנו החלטנו בבית הדין שלנו, שבין אם הביצית נתרמה ע"י נכרית ובין אם הרחם היא של נכרית (פונדקאית) הילד צריך לעבור גיור, כהלכה. לפי ענ"ד צריכים לתת את הדעת מבחינה מעשית. הדעות של האוסרים אינן נותנות פתרון לנשים אשר משתוקקות לפרי בטן, הרי רחל אמנו אמרה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". ואם לא נמצא פתרון כיצד לאפשר להן למלא את התשוקה לילד, הרי הם יעשו את התהליך ללא שאלת חכם. מי מחייב את האשה לבקש רשות לתרומת ביצית, או להשיג אשה פונדקאית?

אם ההורים חרדים לדבר ה', אולי ישמעו לדעת האוסרים, אבל רוב הציבור לא יעמוד בנסיון, האם לא ראוי שהפוסקים יאמרו, שאם נשים זקוקות לתרומות ביצית, או לפונדקאות, כיצד יעשו לפי ההלכה, ואז לפחות לא יטמעו ילדים שיש ספיקות ביחס לזהות היהודית.

אני נשאל במקרים רבים ע"י נשים מה לעשות, ואני אומר להם שאם הם מחליטות לקבל תרומת ביצית, או להשתמש בפונדקאית, אז אני חושב שיש להעדיף תרומת נכרית, או פונדקאית נכרית. ונימוקי הוא, מאחר ובמדינתנו, אין שום רישום, אז על מנת למנוע אח נושא את אחותו, עדיף נכרית. 

לכן אני חושב שאם נשים תדענה שהרבנים אוסרים, אז הן תעשינה ללא היתר, ומי יודע כמה ילדים נולדים, מבלי שאף אחד יודע, כי בדרך כלל הדברים הללו נשמרים בסוד, וכמו שהזכרתי ואז מסתובבים ילדים שמבחינה הלכתית יש שאלה אם הם יהודים. אבל אם הפוסקים יאמרו שיש אפשרות להיזדקק להליכים הללו, אבל ייעצו איך עדיף לעשות, ושיש צורך לגייר, אז נמנע בעיות אלו.

ואחתום ברוב ברכה לימי חנוכה ובהוקרה

משה קורצטג

 

מדברים אלו עולה כי בבית הדין ביוהנסבורג, מורים להלכה במקום שאין רישום מסודר של יחוס ההפריה, להעדיף תרומת ביצית מנכריה או פונדקאית נכרית, כי בתרומה מיהודיה יש חשש של "אח נושא את אחותו".

 

רבי עובדיה יוסף

יט. דעת הגר"ע יוסף בנדון דידן, קובעת מקום לעצמה, ונוכל ללמוד ממנה רבות מהו סדר העדיפויות בתרומת ביצית.

בספרי רץ כצבי – פוריות (ח"א פרקי מבוא, פרק ד אות יא) הבאתי כי הגר"ע יוסף התיר תרומת ביצית מאשה יהודיה פנויה בלבד. כך ידוע ומקובל בין היושבים על מדין, שזו היתה תשובה שענה בעל פה לשאלות שנשאל בנדון.

אולם תשובה שפרסם בנו, הראשון לציון רבי יצחק יוסף, בספרו שו"ת ראשון לציון (ח"ב אבן העזר סימן ה) שיצא לאור בשנת תשע"ו, מאירה באור חדש את דעתו של הגר"ע יוסף בשאלת העדיפות בתרומת ביצית בין יהודיה לנכריה, ובסיום התשובה הוסיף הגר"ע יוסף בכתב ידו כי הוא מסכים לנכתב שם.

מדובר על תשובה שכתב רבי יצחק יוסף לרבה הראשי של ארגנטינה, רבי יוסף חיים שחיבר, במענה לשאלתו: "האם ניתן לעשות הפריה מביצית של גויה על סמך שיגיירו אחר כך את הנולד, כיון שלמצוא אשה יהודיה שתהיה מוכנה לתת ביצית ממנה, זה לא דבר קל להשיג, וגם נקלעים לבעיה שלא ישא אח את אחותו, אחרי שבמעבדה לא מרשים לגלות את זהות האשה התורמת". הרב שחיבר כתב לרבי יצחק יוסף: "ולכן הריני מבקש מכבוד תורתו אם יוכל לכתוב תשובה בענין כה רגיש וחשוב זה, ואחר כך להציע את הדברים לפני אביו מרן הראשון לציון [הגר"ע יוסף], כדי שיאשר את הפסק, וכך יהיה לנו דרך ברור כדי לדעת את הדרך אשר נלך בה, ואת המעשה אשר יעשון".

רבי יצחק יוסף השיב לרב שחיבר: "בתשובה למכתבו בענין אם פונדקאית, וכב' כתב כל אשר אמר לו מרן אאמו"ר [הגר"ע יוסף], ואכן דעתו של מרן האבא שאם המשפחה שומרת תורה ומצוות ואינם מחללים שבת וכו', אפשר לקחת ביצית מגויה, והילד או הילדה בגיל שנתיים או שלש יטבילו אותם על דעת בית דין, כדין גר קטן. וכיון שגדל בבית של שומרי תורה ומצוות, הגירות תהיה טובה, ויעשו כהוראת בית הדין. ואם המשפחה אינה מדקדקת במצוות, ויש חשש סביר שהגר לא יקיים תורה ומצוות, באופן כזה יקחו ביצית מרווקה יהודיה, ואין לחוש שמא אח ישא את אחותו וכדו', דכל דפריש מרובא פריש, וגם פעמים שאחר שנים הרבנות תוכל לברר מהרישום. ועל כן אם המשפחה אינה דתיה יהיה הדבר על ידי יהודיה רווקה, ואם המשפחה שומרת תורה ומצוות, יהיה הדבר אף על ידי גויה וגיור. ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"ח אבן העזר סימן כא), ובשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן מה; חי"ט סימן מ)". על תשובתו של רבי יצחק יוסף, הוסיף הגר"ע יוסף בכתב ידו: "אני מסכים לכל הנ"ל", וחתם בשמו: "עובדיה יוסף".

לענ"ד מתבאר בתשובה זו דבר יסודי וחשוב מאד בנדון דידן. לדעת הגר"ע יוסף, כאשר באים להורות האם להשתמש בתרומת ביצית מיהודיה או מנכריה, יש לבדוק האם מדובר במשפחה שומרת תורה ומצוות, או לא. למשפחה שומרת תורה ומצוות מותר לקחת תרומת ביצית מאשה נכריה ולגייר אחר כך את הוולד, היות והגיור תקף על פי ההלכה. אולם במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, הרי יש פקפוקים האם הגיור תקף על פי ההלכה, ולכן יש להורות לקחת תרומת ביצית מיהודיה פנויה בלבד.

ונבאר את הדברים. לעיל [פרק ב אות יב] נתבאר כי גיור קטן חל מדין "זכין לאדם שלא בפניו", כי "זכות" לנכרי להיכנס תחת כנפי השכינה ולזכות לחיים של תורה ומצוות. אך כל זה ברור כאשר גיורו של הקטן יוסיף לו זכויות בשמירת התורה והמצוות, אבל אם הקטן גדל במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, סביר להניח שגם הילד המגוייר לא ישמור תורה ומצוות, ולכן אין הגיור "זכות" עבורו, אלא אדרבה, "חובה", כי בהיותו נכרי לא היה מחוייב בתורה ובמצוות, ולא נענש כלל אם לא קיים מצוות כי לא היה חייב לקיימם, ואם נגיירו ולא ישמור, יענש על כך. וכפי שנפסק להלכה בשו"ת זכר יצחק (סימן ב) "כיון שאנו יודעים שיעבור ודאי על כל איסורים שבתורה כשיתגדל בבית זה [שלא שומרים בו תורה ומצוות], אין זה זכות לו כי אם חובה, ובכגון דא לא אמרו זכין לאדם". וכך פסקו הלכה למעשה הדיינים רבי יעקב עדס, רבי יוסף שלום אלישיב ורבי בצלאל ז'ולטי (פסקי דין רבניים ח"א, פד"ר 912 תשט"ו) "יסוד ההלכה של גיור קטן הוא משום שזו זכות לו וזכין לאדם שלא בפניו, לכן אם בית הדין משוכנע שלאחר הגיור לא יקבל הקטן חינוך יהודי, אסור לבית הדין לגייר אותו" [אמנם יש פוסקים המכריעים שגיור קטן חל גם במשפחה שלא שומרים בה תורה ומצוות].

יתכן כי הפקפוקים בגירותו של קטן שמתחנך בבית שלא שומרים בו תורה ומצוות, הביאה את הגר"ע יוסף להורות לשואלים שאינם שומרי תורה ומצוות לקחת תרומת ביצית רק מיהודיה פנויה, ובכך להימנע מהבעייתיות שיש בגיור קטן במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות.

ואף שבתשובותיו בעל פה הורה הגר"ע גם לשומרי תורה ומצוות לקחת תרומת ביצית רק מיהודיה פנויה, ולא כפי שמובא בשו"ת הראשון לציון. יתכן כי הסיבה לכך היתה החשש שילמדו מהוראותיו ויבואו להתיר תרומת ביצית מנכריה גם למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, וצ"ע.

רבי דוד קאהן 

כ.  שאלה זו הפניתי גם לידידי רבי דוד קאהן, ובתשובתו [אדר ב' תשע"ט] הוא העלה נקודה נוספת שלא נידונה עד כה.

 

בס"ד

כבוד ידינ"ע הרב צבי שליט"א

אחדשה"ט: איני יכול לומר שהטרדות עברו אבל מכתבך מונח לפני ודורש תשובה.

לפני כמה שנים ראיתי שהגאון רב חיים עוזר גראדזענסקי זצ"ל כתב להשואל אודות עמעום קודם שחיטה שגזרו על זה באשכנז (והובא בשו"ת שרידי אש ח"א) שלא רצה להורות לבד אם לא ישאלו מעוד כמה פוסקים מפני שהשאלה נוגעת לכלל ישראל. והכל מכירים גדלותו של הגרח"ע זצ"ל שכלל ישראל סמכו על הוראתו. וממנו לומדים שאין להכריע בנידונים כאלו אלא לפסוק להתירא רק מה שמותר לכל הדעות. ובפרט בדברים הנוגעים ליחוס! וממילא כשנשאלים ממני אני מורה ובא שיש להקפיד לקחת אך ורק ביצה מאישה פנויה יהודיה שאז מותר לכל הדעות, שיש מקום לאסור ביצת גויה שאז הוי מוציא זרע לבטלה להדעות שהולד גוי אע"פ שאח"כ יגיירו לולד, וביהודיה שהיא אשת איש או ערוה לו אם יבעול אותה, אסור על פי זוה"ק. (ובטח ידוע לך הויכוח הנורא נגד פסקו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל כשהורה שרשאים להשתמש בזרע של גוי שאשת איש תתעבר מזרעו וקצת מהערעור היה ממה שיש להקפיד על הנ"ל).

באהבה ויקר

דוד קאהן

על דברים אלו הוא חזר בע"פ גם בעת ביקורי אצלו (כ"ג שבט תש"פ), שבתרומת ביצית מגויה לשיטות שהוולד מתייחס אחר בעלת הביצית והוא טעון גיור, הרי שזהו הוצאת זרע לבטלה ואין כל היתר לעשות כן, ולכן יש לקחת ביצית רק מתורמת יהודיה. 

 

סוף דבר

בפרקים הקודמים נתבארו הצדדים והחששות השונים שיש בתרומת ביצית מיהודיה ומנכריה. 

נוכחנו לראות כי בתרומה מיהודיה יש פוסקים החוששים לתקלות ולמכשול פן "אח ישא את אחותו", ואילו לתרומה מנכריה יש השלכות הלכתיות שונות.

במישור המעשי, רבים מהפוסקים לא התירו תרומת ביצית בשום פנים ואופן, בין מיהודיה ובין מנכריה, כמובא בסוף פרק ג', ובין המתירים לא מצאתי הכרעה ברורה האם להעדיף תרומת ביצית מיהודיה או מנכריה, כמובא בפרק הקודם.

•   •   •

בזמן כתיבת מאמר זה (שבט תש"פ) שבו על פי המשוער, נולדים במדינת ישראל מידי שנה יותר מאלף ילדים מתרומת ביצית, ותשעים וחמש אחוז מתורמת נכריה לעומת חמש אחוז מתורמת יהודיה [הסיבה למיעוט התרומות מביצית יהודיה הוסבר לעיל בהקדמה], אין הוראה ברורה ומוחלטת בבתי הדין הרבניים, כיצד יש להכריע הלכה למעשה, בשאלות החמורות המתלוות לכל תרומת ביצית:

• בתרומת ביצית מיהודיה – אין גישה כיום למאגר המידע של תרומות הביצית ולכך לא ניתן למנוע שלא יהיה אח נושא אחותו.
• בתרומת ביצית מנכריה – הספק לא רק מי האם, אלא מה מעמדו של הילד – האם הוא יהודי או נכרי.

היות והרוב המוחלט של הילדים הנולדים כיום בישראל מתרומת ביצית, נולדו מתרומת ביצית מנכריה, ולדעת גדולי פוסקי הדור האחרון, ובהם הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף, מעיקר הדין בעלת הביצית היא האם, יוצא איפוא כי הנולד מתרומת ביצית מנכריה אינו יהודי, ועליו לעבור גיור. והגיור הזה יוצר בעיות לעתיד כדלהלן:

המצב בפועל הוא, שלא כל הזוגות שהביאו לעולם ילדים מתרומת ביצית מודעים למעמדו ההלכתי של ילדם, שאינו יהודי לדעת חלק מהפוסקים. יתירה מכך, אפילו אם ידוע להם ספק זה, והם יבואו לבית הדין לשאול מה מעמדו ההלכתי של הילד, והאם חובה לגיירו, ההוראה למעשה נפסקת בכל אחד מבתי הדין על פי שיקול דעת הדיינים היושבים באותו בית דין, פסק הדין שונה מהרכב אחד של דיינים להרכב אחר. חלק מהדיינים מצריכים את הילד לעבור גיור, וחלק אינם מצריכים. וכמו כן אין הוראה אחידה כיצד הגיור מוגדר – מספק או לחומרא, והאם יש לרשום את הילד כגר וכפסול להינשא לכהונה, או לא.

פירוש הדבר הוא, שבמדינת ישראל חיים כיום אלפי ילדים, שחלק לא מבוטל מהם גדלים במשפחות יהודיות, ולעיתים אף במשפחות שומרי תורה ומצוות, שאין עליהם כל מידע או רישום המגלה את העובדה שנולדו מתרומת ביצית מגויה, ולדעת גדולי פוסקי הדור האחרון, הם היו צריכים לעבור תהליך גיור. והעובדה שלא עברו גיור, יוצרת מצב שבו למעשה גדלים גויים הנישאים אחר כך לבני זוג יהודים.

כמו כן, מצב זה של חוסר בהירות בהוראה המעשית בבתי הדין, גורם קושי רב למי שמסתמך על דעת המתירים תרומת ביצית, ומבקש לדעת האם להעדיף תרומת ביצית מיהודיה, מה יהיה מעמדו ההלכתי של הילד שיוולד מתרומת ביצית מנכריה – האם יוכר כיהודי, והאם יצטרך לעבור תהליך גיור.

[במאמר המוסגר ברצוני להעיר, כי בתרומת ביצית מיהודיה שנעשית בחו"ל באופן פרטי, ניתן לדעת מי התורמת ולברר בוודאות את מעמדה. אולם בתרומת ביצית שנעשית באופן מוכר ורישמי במדינת ישראל, החוק אמנם קובע שהתורמת צריכה להיות בת דתה של הנתרמת [למעט מקרים שצריכים לקבל אישור ועדת חריגים], אך בפועל, ההסתמכות על כך שהתורמת היא יהודיה, נעשית על פי הרשום במרשם האוכלוסין בלבד. היות ועל פי הוראות בג"ץ 58/68 נקבע כי פקיד הרישום ירשום אדם כיהודי על פי הצהרתו בלבד, וכן בג"ץ 7625/06 קבע שיש לרשום כיהודי גם מי שהתגייר בגיור רפורמי או קונסרבטיבי, נוצר מצב שלכאורה אין כל ידיעה ברורה האם תורמת הביצית היא אכן יהודיה, ולכאורה צריך להסתמך בזה על הרוב. 

אולם בפסק דין של בית הדין הרבני האיזורי בבאר שבע, (תיק 1216693/1) קבעו הדיינים הרב אליהו אריאל אדרי, הרב אבידן משה שפנייר והרב אברהם הרוש, כי בהיעדר ראיה נוספת ליהדותה של תורמת הביצית, לא ניתן להסתמך על רוב ולרשום את הנולד מתרומת ביצית מיהודיה בישראל כיהודי רק על סמך מרשם אוכלוסין [שבו מופיעה התורמת כיהודיה], ויש מקום לדון בנימוקים המובאים לפסק זה, ועוד חזון למועד]. 

 

 

ענף ב

פונדקאות – יהודיה או נכריה 

כא. כהמשך לנדון האם להעדיף תרומת ביצית מיהודיה או מנכריה, נבוא לדון בשאלה האם בבחירת 'פונדקאית' יש עדיפות ליהודיה או לנכריה.

בראשית הדברים, יש להציג את המצב הנוכחי במדינת ישראל, נכון לשעת כתיבת המאמר [שבט תש"פ], אשר יתכן ובנסיבות מסויימות יהיה לו משקל בקביעת ההלכה למעשה.

בשנת תשנ"ו (1996) נחקק חוק (הסכמים לנשיאת עוברים, אישור הסכם ומעמד היילוד), המאפשר פונדקאות על פי התנאים הבאים: 

• הפונדקאות היא לאיש ואישה שהם בני זוג.
• הפונדקאית אינה נשואה [אלא אם כן הוכח כי לא היתה אפשרות להשיג פונדקאית אחרת במאמץ סביר], וגם אינה קרובת משפחה של אחד מן ההורים המיועדים. 
• מותרת רק פונדקאות מלאה. דהיינו, הזרע המשמש להפריה חוץ גופית הוא של האב המיועד, והביצית אינה של האם הנושאת. 
• בנוסף נקבעו תנאים נוספים שעל האם הנושאת לעמוד בהם בכדי לוודא שהיא כשירה לשאת הריון.

[לחוק זה סעיפים נוספים, אך בשורות דלעיל הבאנו רק את הנחוץ].

יצויין כי הזמן והעלות הכספית של תהליך הפונדקאות תלויה בכמה גורמים. בישראל מוערכת העלות הכספית בכמאתיים וחמשים אלף ש"ח, והתהליך, החל מאיתור הפונדקאית, הגשת המסמכים לאישור חוקי, וכלה בלידה מוצלחת, עשוי לארוך שנים. לפיכך, לא מעט זוגות מעדיפים לעבור את התהליך במזרח אירופה או בהודו, בעלויות כספיות נמוכות יותר, ללא תהליכים בירוקרטיים ארוכים, וכמעט ללא זמן המתנה. בנוסף, זוגות שלא עמדו בתנאי ועדת האישור לפונדקאות בישראל, פונים לחו"ל להשלמת התהליך. 

בשל כך, יש המעדיפים לפנות לחו"ל לבצע את תהליך הפונדקאות, שהיא כמובן נכריה. 

ונשאלת איפוא השאלה, האם הדבר נכון על פי ההלכה, או שיש עדיפות לפונדקאות דווקא יהודיה.

 

כב. בספרנו רץ כצבי (ח"א פרקי מבוא, פרק ד) הבאנו את מחלוקת פוסקי הדור האחרון בנדון יחוסו של הנולד מפונדקאות, האם בעלת הביצית היא האם, או שהאשה היולדת היא האם – שלא הוכרעה עד עצם היום הזה. והנה החששות העיקריים בנדון תרומת ביצית לכאורה קיימים גם בפונדקאות:

• החשש העיקרי בפונדקאות מיהודיה הוא, שכתוצאה מהספק ההלכתי, מי אמו של הילד – בעלת הביצית או הפונדקאית היולדת, יגרמו תקלות כדוגמת "אח נושא את אחותו", וזאת בשל חוסר הידיעה על זהותה של הפונדקאית. 
• בפונדקאות מנכריה אמנם אין סיבה לאסור בגלל "גזירת הבחנה" ואין לחשוש ש"אח ישא את אחותו". ברם לתהליך הגיור יש השלכות הלכתיות, אשר יש לתת עליהן את הדעת, כמבואר לעיל בענף א.

ולהלכה, בדברי הפוסקים שכתבו הוראות למעשה, אשר הובאו לעיל [ענף א פרק ד], לא הוזכר חילוק בין תרומת ביצית לפונדקאות, בשאלה האם להעדיף יהודיה או נכריה.

 

חשש "אח נושא את אחותו" באימוץ – והמסתעף לנדון תרומת ביצית ופונדקאות

כג. אולם יתכן כי יש הבדל בין פונדקאות לבין תרומת ביצית, בהקדם השאלה, מדוע באימוץ ילדים אין לחשוש פן הילד המאומץ, אשר לכאורה אינו יודע מי אחיו ואחיותיו, ינשא להם.

בשאלה זו דן בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן סד) וכתב: "מי שמגדל יתום או יתומה, שאשכחן שהוא מצוה גדולה, וכן מה שהרבה אינשי שלא זכו לבנים משיגים בן ובת ומגדלים אותם באופן שלא ידעו כלל הרבה שנים עד שיגדלו שאינם אביהם ואמם ממש, ויש שאין רוצים לגלות להם כלל. אבל זה הוא דבר אסור, דהא אפשר שישאו קרוביהם האסורות להם, וכל שכן הוא לאיסור מהא דביבמות דף ל"ז ע"ב דאמר ראב"י לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת, מטעם שמא יזדווגו זה לזה, ונמצא אח נושא את אחותו, אף שיודעים שם אביהם. משום דאפשר לא ידעו בשביל זה שהם מאב אחד, אלא יסמכו על מה שכמה אינשי איכא בעולם בשם זה. כל שכן דיש לאסור להשכיח מהם שם האם שיודעים ודאי, וגם אם יודעים שם האב, אסור להשכיח מהם. אבל אם כוונתם הוא לגלות כשיגדלו, ליכא איסור זה. אבל יש להם לגלות כל מה שיודעים גם שם אמן והיכן היא נמצאת, ואם יודעים שם האב יש להם לגלות". ומבואר בדבריו שיש חובה להורים מאמצים לגלות לילדיהם המאומצים על האימוץ, ומי האב והאם, כדי שלא ישאו את קרוביהם האסורים להם. ואף שאין חיוב להודיע לילדים בהיותם קטנים, אך כאשר יגדלו, הרי זו חובה גמורה.

על פי זה לכאורה נראה כי גם בפונדקאות חובה על ההורים [האב בעל הזרע, והאם בעלת הביצית] לגלות לילד מי הפונדקאית שילדה אותו. וזאת משום שאף שלהלכה אין וודאות האם הפונדקאית היא האם, והדבר תלוי ועומד במחלוקת הפוסקים, ברם היות ומחמת הספק למעשה הוא אסור בקרובותיה, הרי שיש חובה להודיע לו מי הפונדקאית כדי שיוכל להיזהר מלהינשא לקרוביו מאשה זו.

ואכן, בתשובה אחרת כתב האגרות משה (אבן העזר ח"ב סימן יא) בנדון הזרעה מלאכותית, כי גזרו "גזירת הבחנה" רק במקום שלא ידוע לאף אחד מי אביו או אמו של הוולד, אולם כאשר ההורים שילד זה גדל אצלם, יודעים מי האב ומי האם, לא גזרו, כי נוכל לסמוך עליהם שישגיחו שלא תצא תקלה שישא את קרובותיו: "אבל נראה ברור שלא נאסר מחשש זה אלא להנשא בתוך ג' חודשים ממיתת וגירושי בעלה ששום אדם אינו יודע, אבל לא מצינו שאסרו לגדל יתום מחשש זה שמא יאמרו שהוא בנם. וכן מותר להינשא אשה עם בנים ובנות קטנים, ואשה מותרת להינשא למי שיש לו בנים קטנים ומגדלים אותם כאב ואם, ולא חששו לשמא יאמרו שהוא בנם ויבוא לישא בת של אביו ממש שהיא אחותו. ואין לומר דהוא משום דקלא אית להו, דהא ר' יצחק א"ר יוחנן משום ראב"י בסוטה דף מ"ג לית ליה טעמא דקלא, ומכל מקום אינו אוסר לגדל חורגתא משום שלא ידעו מאביה ותנשא לאחיה מאביה. והטעם דכיון דידוע להמגדלים לא יניחום שיודיעום כשיצטרכו להינשא, ולשמא ימותו פתאום ולא יודיעום אין חוששין, לכן גם לענין חליצה כאן כיון שידוע להם שאינו בנו של בעלה אלא שלה תדע שצריכה חליצה ולא תנשא לשוק בלא חליצה אם ח"ו ימות". 

ולפי זה גם בפונדקאות, כאשר ההורים מודעים לכך שיש פוסקים הסבורים כי הפונדקאית היא האם, נוכל לסמוך על כך שהם יודיעו לילד לכשיגדל כי הוא אסור מספק בקרובותיה של הפונדקאית, ומשום כך לכאורה אין לאסור את הפונדקאות משום "גזירת הבחנה". 

•   •   •

ואם כנים הדברים, יתכן ויש להעדיף פונדקאות מיהודיה, היות וניתן להתגבר על החשש שמא ישא אח את אחותו, במידה וההורים יודיעו לילד בבוא העת מי הפונדקאית, כמבואר לעיל.

 

•   •   •

לסיום, הנני חוזר ומדגיש שכל הדברים שנכתבו לעיל, ללא יוצא מן הכלל, לא נועדו לקביעה הלכתית כלשהי, הן ביחס להיתר לבצע תרומת ביצית או פונדקאות, והן להכריע בשאלה שבה מתחבטים המתירים תרומת ביצית או פונדקאות, האם להעדיף מיהודיה או מנכריה, אלא ללימוד הסוגיא ובירור צדדיה, בראיות ובסברא. 

אם למקרא הדברים, יתעוררו הפוסקים והיושבים על מדין, לברר דבר ה' זו הלכה, ולהכריע בשאלות שטרם נמצא להם מענה, והיה זה לי לזכות ולכבוד, להגדיל תורה ולהאדירה.