גידול כלבים בראי ההלכה

א. הכלב מוזכר בדרך כלל במקרא ובדברי חז"ל בביטויי שלילה ובוז. לדוגמא: "וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ, לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁו" (שמואל ב טז, ט); "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת"  (שמואל א יז, מג).  ובין איסורי תורה נמנה גם האיסור להביא לבית המקדש דברים שיש בהם גנאי, ובהם: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דברים כג, יט).  והמקובלים טבעו לשון "כַּלְבִּין דַחֲצִיפִין" (זמירות לסעודה שלישית).

לעומת זאת, מצאנו גם ביטויי הערכה ומעלה בכלבים, כאמור ביציאת מצרים (1) "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ", ורש"י בפרשת משפטים (1) הביא את דברי הגמרא בפסחים (כב, א) שאין הקב"ה מקפח שכרם של בריותיו, ובשל כך זכו הכלבים לשכר האמור בפסוק "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (1).

ובמסכת הוריות (1) אמרו כי "הכלב מכיר את קונו". וביאר המהר"ל בחידושי אגדות (1) כי "הכלב מכיר קונו, כי הכלב הוא בעל נפש. ולכך יש בו הכרה, ונקרא בשביל זה כלב – שהוא כולו לב". והבן איש חי הביא בספרו בן יהוידע (1) סיפורים על נאמנות הכלבים לבעליהם [ראה מקורות נוספים במאמרו הרב שלמה אבינר  בקובץ נועם (1)].

בעולם במודרני של ימינו, הכלבים נמצאים בכל מקום, והרבה. הם חיים במחיצת בני אדם בזמנינו, ברובם "חיות מחמד" שנועדו לבידור ושעשעוע, אך חלק לא מבוטל גם מסייע לבני אדם עוורים או לשהיה עם חולים כדי להרגיעם, וכן מסייעים לשירותי הבטחון והמשטרה בפעילות מונעת טרור ופשע.

מציאות זו מעוררת מחדש את הדיון – מה עמדת ההלכה בנדון גידול כלבים בכלל, ובנדונים מעשיים המתעוררים אצל שומרי התורה והמצוות המגדלים כלבים, בפרט.

גידול כלבים – בתנאים והגבלות

ב. במשנה במסכת בבא קמא (1) הותר לגדל כלב בתנאי שהוא קשור: "לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת". ופירש רש"י (1) בבא קמא עט, ב) "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו". וכפי שמסופר במסכת שבת (2) על אשה הרה שנכנסה לבית כדי לאפות בתנור שהיה בו, והפילה את וולדה כתוצאה מהנביחות שנבח עליה כלבו של בעל הבית. בהמשך הסוגיא בבבא קמא (2) פ, ב; פג, א) הובאו היתרים נוספים: "אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר, וקושרו ביום ומתירו בלילה. רבי שמעון בן אלעזר אומר, מגדלין [בארץ ישראל] כלבים כוּפרין".

במסכת בבא קמא (2) טו, ב) הובא דברי רבי נתן: "מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר (דברים כב, ח) לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ". ובמסכת שבת (1) מובא: "כל המגדל כלב רע בתוך ביתו, מונע חסד מתוך ביתו [שאין הכלב נותן לעניים להתקרב לפתח ביתו], שנאמר (איוב ו, יד) לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד, שכן בלשון יוונית קורין לכלב למס". ורב נחמן בר יצחק הוסיף: "אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר (בהמשך הפסוק שם) וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב".

אך כמובן, ניתן לדייק מלשון הגמרא, שיש כלב "רע" וכלב שאינו רע, ולא אסרו לגדל אלא "כלב רע".

עוד מובא במסכת בבא קמא (2) פג, א) "תניא רבי אליעזר הגדול אומר, המגדל כלבים כמגדל חזירים. למאי נפקא מינה, למיקם עליה בארור". והיינו שנכלל בקללת חכמים (ב"ק פב, ב) "ארור האיש שיגדל חזירים".

יצויין כי במסכת בבא מציעא (3) מבואר טעם נוסף לאסור גידול כלבים: "תני רב יוסף, ארמלתא לא תרבי כלבא". ובטעם האיסור על אלמנה לגדל כלב, פירש רש"י (ב"מ שם) "שמא תקלקל עמו". ומשמע שהחשש שמא תבוא לידי עבירה, וכדבריו במסכת ע"ז (שם) "שמא תתאוה ותרביענו עליה". אך התוספות פירשו (שם ד"ה לא) "משום לזות שפתים בעלמא, לפי שהולך אחריה, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה וגם אין איסור להתייחד".

ג. הרמב"ם כתב בהלכות נזקי ממון (3) "וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו, ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי". בהלכה זו לא חילק הרמב"ם בין "כלב רע" לשאינו כזה.

עוד כתב הרמב"ם בהלכות רוצח (3) "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר (דברים ד, ט) הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים". הרמב"ם לא הזכיר בדבריו את האיסור לגדל כלב רע המובא בגמרא בדין זה. אמנם בהגהות מיימוניות (3) כתב: "רבי נתן אומר מנין שלא יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו ולא יגדל כלב רע בתוך ביתו, ת"ל לא תשים דמים בביתך". והוסיף: "אבל כלב שאינו רע, מותר לגדל, כדאמרינן בעבודה זרה ארמלתא לא תרבי כלבא באושפיזא מפני החשד, משמע הא אחר מותר".

השו"ע (3) סע' ג) הביא את דברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון והדגיש "אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו, וקושרו ביום ומתירו בלילה". והרמ"א (שם) הביא דברי הגהת אלפסי: "ויש אומרים דהשתא שאנו שרויים בין העכו"ם ואומות בכל ענין שרי, ופוק חזי מאי עמא דבר. מיהו נראה אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, אסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל".

מכל מקום משמע כי דווקא "כלב רע" אסור לגדלו אלא אם כן קשרו בשלשלת, אך כלב שאינו "רע", אין איסור לגדלו גם כאשר אינו קשור בשלשלת.

להלכה: בדברי המהרש"ל בספרו ים של שלמה (4) מבואר שאין היתר לגדל כלב נובח, אלא אם כן הוא קשור, מחשש שהנביחות עלולות לגרום לנשים בהריון להפיל, והתיר לגדל רק כלבים מסוגים מסויימים שאין חשש שיפחידו נשים בהריון. אולם בשו"ת שאילת יעבץ (4) אסר לחלוטין לגדל כלבים אלא אם כן קשרם בשלשלת. וממה שכתב בסוף דבריו: "וכל סכנתא לחומרא", נראה כי מאחר וטעם האיסור לגדל כלבים הוא בגלל שיש בזה סכנה, וכידוע "חמירא סכנתא מאיסורא", לכן אין לגדל כלבים מכל סוג שהוא מחשש לסכנה, אלא אם כן הם קשורים. וראה עוד בתשובת שבט הלוי (5) "שעש צדדים שאסור להחזיקו בלי שלשלת".

'כלב נחיה' – נדונים להלכה

ד. למרות היחס השלילי המבואר במקרא ובדברי חז"ל והפוסקים לכלב, ולמרות האיסור לגדל "כלב רע", לא נוכל להתעלם ממעלותיו של הכלב, שיש בהם תועלת לבני אדם [כפי שנכתב לעיל בפתיחה].

במאמרו של צבי רייזמן (12) הביא מדברי רבי יצחק עראמה, שהזכיר בספרו "עקדת יצחק" (שער צ, פרשת ואתחנן) את השימוש בכלב להדריך את בעליו הסומא בדרכו: "הָרְאֵיתָ שהזקן כשחלשה ראותו, הלא יבקש לו המראות הזכוכיות להיטיב ראותו, ובאין עיניים יקשור כלב בידו ומקלו יגיד לו". וראה שם סיכום קצר של הנדונים הלכתיים בשימוש בכלבי נחיה בשבת [איסור הוצאה; איסור מחמר; איסור מוקצה, ויבואר להלן בהרחבה]

• 'כלב נחיה' בבית הכנסת – פוסקי הדורות האחרונים דנו בשאלה, האם מותר לסומא להיכנס לבית הכנסת עם 'כלב נחיה'. בשו"ת אגרות משה (6) הביא את דברי הירושלמי (5) שרבי אימי ציווה על מלמד התינוקות, שאם יבוא לבית המדרש "בר נש מלכלך באורייתא", דהיינו אדם המעוניין ללמוד תורה, אזי "תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי". ופירש קרבן העדה: "תקבלוהו עם חמורו וכליו בבית המדרש, ולא תאמרו שאסור לנהוג מנהג בזיון בבית המדרש, דכיון שיש בו קצת תורה, הרי הוא כתלמיד חכם". ומדברי הירושלמי למד האגרות משה "להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד להיכנס לבית הכנסת, להתפלל ולשמוע קריאת התורה וכדומה. אך טוב שישב סמוך לפתח שלא לבלבל את הצבור" [וראה בסוף דבריו בראייתו מדברי הגמרא בברכות].

אולם רבי יעקב ברייש, אב"ד ציריך בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן לד) ופוסקים אחרים חלקו על האגרות משה, ודבריהם קובצו בספר פתיחת האגרות [אשר יצא לאור לאחרונה בניו יורק, תשע"ז; ליקוטי הערות על ספר אגרות משה]. ונסכם את עיקרי הטענות נגד פסקו של האגרות משה המובאים בתמצות שם (6)-(7). וזה לשון החלקת יעקב:

• מה שהביא מדברי הירושלמי יש לדחות, כי חילוק רב יש בין בית הכנסת לבית המדרש, כמבואר במגילה (כח, ב). אם כן ממילא אין ראיה מירושלמי זה לבתי כנסיות שלנו שנוהגין בהם קדושת בית הכנסת – שלא לאכול ולשתות ושלא לעשן וכיוצא בזה, לא כן בתי מדרשיות שלומדים שם כל היום או מקצת יום, שכבר נשתרבב המנהג להקל.
• הירושלמי מיירי לענין להתאכסן, וכלשון הרמב"ן הנ"ל, כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום, מותר בתלמיד חכם, משמעות שלא בזמן התפילה. אבל בזמן שהציבור מתפללין ודאי אסור, מפני שמתבלבלת הכוונה של המתפללים, כדברי הרמ"א (סימן צ' סע' כג) שאין נכון להתפלל נגד בגדים המצויירים מפני שמבלבל הכוונה. ואין לך בלבול כוונה יותר מזה כשרואין באמצע בית הכנסת ובית המדרש חמור או כלב עומד שם, ועל המציאות אין להתווכח, וזה גרע הרבה יותר מבגדים מצויירים שנאמר עליהן רק הלשון שאין נכון להתפלל.

מלבד זאת, לדעת החלקת יעקב, יתכן וכוונת דברי הירושלמי "תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי", לא לחמור אלא לבעליו: "אפשר כוונתו לאדם שנוהג את החמור, והוא נקרא חמר. כלומר החמר שלו אף שהוא אינו בן תורה כלל, אבל מפני שהוא מחמר את חמורו של הבן תורה מותר לאכסן גם לו ולמאניה. אבל על החמור גופיה אין לנו ראיה משם שמותר להכניסו בבית המדרש, ובפרט ללון שם".

החלקת יעקב סיים את תשובתו: "ועוד, וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצויה ויהדות כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות וכו', והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושים כן". והוסיף: "וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול, שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לבית הכנסת מותר".

ראה עוד בנדון הכנסת כלב נחיה לבית הכנסת, בדברי רבי מנחם מנדל כשר, ומה שכתב לו האדמו"ר מליובאויטש בספר שערי הלכה ומנהג (7); בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק המובאים בספר פניני הרב; בפסק הגר"ע יוסף המובא בספר ילקוט יוסף (8). סיכום דברי הפוסקים בנדון – מאמרו של צבי רייזמן (13) את ד).

• הכנסת כלב נחיה לרחבת הכותל המערבי – תשובת רבי שמואל רבינוביץ, רב המקומות הקדושים והכותל המערבי, בספרו שו"ת שערי ציון (8), ובמה שהביא שם את תשובת רבי אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה בירושלים (9).

האם כלבי שעשוע הם מוקצה בשבת

ה. כל דבר שאין בו שימוש בשבת הרי הוא 'מוקצה' ואסור לטלטל אותו בשבת, ובכלל זה גם בעלי חיים נחשבים 'מוקצה' ואסור לטלטל אותם בשבת, כמפורש במשנה (10) "כופין את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו". ופירש רש"י (10) שבת קכח, ב) כי אפרוחים הם "דבר שאינו ניטל". אמנם התוספות במסכת שבת (10) מה, ב ד"ה הכא) הביאו את שיטתו של הר"ר יוסף שאפרוח חי אינו מוקצה "משום דחזי לשתק בו תינוק כשבוכה", ודחו את שיטתו.

להלכה נפסק בשו"ע בהלכות שבת (10) או"ח סי' שח סע' לט-מ) "אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף", משום "דהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים דהא לא חזו" (משנ"ב שם ס"ק קמו).

והנה בשו"ת מהר"ח אור זרוע (10) סי' פא) פסק להתיר לטלטל כלוב שבתוכו צפורים המצפצפים בקול נאה, מאחר שהם ראויים לשימוש מסויים בשבת, היות ונהנים לשמוע את קול שירתם, ולכן הן אינן מוקצה. אולם הרא"ש, שדבריו הובא בשו"ת מהר"ח אור זרוע בסימן הסמוך (שם סי' פב) נקט שמוקצה מחמת גופו אסור בטלטול גם אם הוא ראוי להשתמש בו בשבת. ומה גם שבבעלי חיים יש חומרא נוספת, שאסור לטלטלם מדין השתמשות בבעלי חיים בשבת, ועל כן הסיק שאסור לטלטל את כלוב הצפורים.

ובאגרות משה (10) או"ח ח"ד סימן טז) אסר לטלטל "הכלי עם דגים קטנים שנעשו לנוי ולקשט הבית [אקווריום], דבעלי חיים מוקצין הם אף בכהאי גוונא, דהם כגרוגרות וצימוקים". וכן הכריע להלכה בשו"ת יביע אומר (12) "שיש לאסור לטלטל דגי זהב שבתוך צנצנת זכוכית מלאה מים, דהכי נמי הו"ל מוקצה דבעלי חיים שאסור לכולי עלמא".  ולכאורה כך הדין גם לגבי חיות מחמד, כחתולים וכלבים, שאסור לטלטלם.

אולם בספר שלחן שלמה (11) הובא בשם הגרש"ז אויערבך לחלק בין בעלי חיים שאין רגילים לשחק עמם, שהם מוקצה, לבין חיות מחמד שבעליהם רגילים להרים אותן ולהשתעשע בהן בכל השבוע, שאינן מוקצה, ומותר לבעליהן לנגוע בהן ולהרים אותן. והדברים עולים בקנה אחד עם המובא בספר שמירת שבת כהלכתה (11) בשם הגרש"ז אויערבך "דאף דאפרוח חי חשיב מוקצה אע"ג דחזי לשתק בו תינוק, כמו שכתבו התוספות מכל מקום בכהאי גוונא שהוא עומד ומיוחד לשימוש כזה שצריכים לטלטלו, מסתבר דלא חשיב מוקצה".

ולכאורה אין סיבה לחלק בין כלב נחיה, העומד ומיוחד לשימוש בני אדם, לבין חיות מחמד העומדות ומיוחדות לשימוש בני האדם – למשחק ולשעשוע, אשר לא נחשבים כמוקצה, ומותר לטלטלם. וכן מבואר בשו"ת אגרות משה (10) או"ח ח"ה סימן כב אות כא) בתוספת שבסוף התשובה באותיות קטנות יותר [ראה במכתבו של הרב שבתי הכהן רפפורט (11), מעורכי הכרך הנ"ל של האגרות משה, שתוספת זו היא הוראה מפורשת של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל].

• • •

האם ראוי לגדל כלבים

ו. ראה בסיום מאמרו של צבי רייזמן (13) שליקט מדברי הפוסקים בנדון, ובמה שכתב לדון על פי דברי הפוסקים שהתירו להכניס לבית הכנסת כלבי נחיה המסייעים לעוורים, ובנדון איסור מוקצה בבעלי חיים – שהשתנה להיתר בחיות מחמד המשמשות למשחק ולשעשוע, כי כאשר גידול הכלבים יעשה על פי כל גדרי ההלכה, בשמירה על הכלב כראוי שלא יזיק, ובמטרה למשחק ולשעשוע כשר בלבד, ככל חפץ אחר המיועד למשחק ולשעשוע – יתכן ואין לראות בזה מעשה שאינו ראוי.