החורבן ולימוד התורה[*]

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך

א. ג' הערות בסוגיות הש"ס בענייני החורבן ובית ומקדש

• בסוגיית הגמרא במסכת בבא קמא (1א) מסופר על אליעזר זעירא שנעל מנעלים שחורים [במקום לבנים] ברשות הרבים, וכששאלוהו מבית הריש גלותא מדוע שינה במנעליו, השיב כי עושה זאת מחמת אבלות החורבן. לשאלה האם רואה הוא את עצמו ראוי לנהוג כן, השיב שאכן אדם גדול בתורה הוא. ומבואר בגמרא, שלאחר שנוכחו לדעת כי באמת תלמיד חכם הוא, הניחוהו לנפשו. ויש להבין מדוע האבלות על חורבן בית המקדש בפרהסיא, מסורה לתלמידי החכמים החשובים בלבד, וצריך ביאור בטעם הדבר.
• באגדתא על קמצא ובר קמצא (1ב), מסופר על הקרבן [בעל מום] ששלח בר קמצא להקריב, ועל "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס" אשר "החריבה את ביתינו". ויש להבין מה סבר רבי זכריה ובמה טעה.
• במסכת בבא בתרא (2א-2ב) מסופר שלאחר שהמית הורדוס את כל חכמי התורה, חוץ מבבא בן בוטא, ביקש לחזור בתשובה ולתקן את שעשה, ובבא בן בוטא יעץ לו שיכול לתקן ולשפץ את בית המקדש, כתשובת המשקל על שהרג את חכמי ישראל. סיפור אחר על בבא בוטא מובא במסכת נדרים (2ג) – ויש לבאר את הקשר בין הסיפורים.

ב. יהי רצון שיבנה בית המקדש ותן חלקנו בתורתך

ביאור הדברים נראה בהקדם מה שכתב הרמ"א (או"ח סי' קכ"ג) מביא את נוסח ה'יהי רצון' שנהגו לומר אחר תפילת שמונה עשרה "ונהגו לומר אחר כך, יה"ר שיבנה בית המקדש כו', כי התפילה במקום העבודה, ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש".

ונראה לבאר את מקומה של הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" בתוך התפילה "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", על פי דברי הגר"א במסכת אבות (3ג) שביאר את הפסוק האמור במגילת איכה (3ב) "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה" – כי "אין תורה בלא בית המקדש". היכולת והאפשרות להשיג שלימות בלימוד התורה, אינם קיימים מאז שחרב המקדש. ענין זה מבואר בכתבי הגר"א בעוד מקומות:

• אורות הגר"א (3ד) – "אין אנו מקבלים שום דבר חדש בתורה כמו בזמן בית המקדש אלא מה שאנו מוצאים כתוב בספרי הראשונים. ובזמן בית המקדש היו משקים לתורה, משא"כ עתה, מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, ואין לנו אלא ספיחי הראשונים, הלוואי שנוכל להבין דבריהם".
• הגר"א על התורה (3ה) – "בעוונותינו אין בית המקדש, ושני העמודים נחסרו, עבודה ותורה, כי מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה".
• ביאור הגר"א על משלי (3ו) – "עכשיו נגד חכמה אמר, כי אין האיש בביתו, שבית המקדש חרב, והקב"ה אינו שוכן בציון, שמשם בא החכמה… צרור הכסף לקח בידו, הוא נגד תורה… שהתורה חתומה עכשיו, ואף אם תיגע עצמך לא תדע, כי מלכה ושריה בגוים אין תורה".
• ביאור הגר"א על שיר השירים (4ה) – "אחר החורבן אין רשאים לגלות פנימיות התורה, והן הסודות, אך הש"ס והוא הפשוטים רשאים ללמוד".

מבואר בדבריו, שבעקבות חורבן בית המקדש, לא רק שחסרנו את מקום עבודת הקרבנות, אלא שגם חסרנו בלימוד התורה, ואינו דומה לימוד התורה כשבית המקדש עומד על תילו, ללימוד התורה בשעה שחרב.

ג. בית המקדש  – המרכז הרוחני שנחרב

יסוד זה כבר מבואר בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, שהעלו על נס את מעלת בית המקדש כמרכז התורה והחכמה, ובביטולו חסרנו זאת.

• בשו"ת הרשב"א (4א), כתב: "אף כי בעוון הדור נסתתמו מעינות חכמה, אחר שגרם החטא, ונחרב בית קדשנו ותפארתנו, שמשם היה משך הנבואה והחכמה נמשך לחכמים ולנביאים".
• התוספות במסכת בבא בתרא (4ב) הביאו את ביאורם של חז"ל לפסוק "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָים" – "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה".
• הר"ן כתב בדרשותיו (4ג) "בזמן שבית המקדש היה קיים, היה המעון ההוא המקודש, מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל".
• המהר"ל (4ד) כתב, שחורבן הבית השפיע על חלקי הנשמה שנחסרה מאז החורבן "שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה".

נמצאנו למדים, שחורבן בית המקדש גרם לחסרון עצום בלימוד התורה, אשר לא נוכל כלל להבינו ולהשיגו.

• • •

כמובן, בפשוטם של הדברים, בית המקדש היה מקום מרכז מסירת התורה, בהיותו המקום שבו שכנו ספרי התורה שעל פי הם הכריעו ספקות בגירסאות שבתורה [אז ישיר 6א], ומקום קיבוץ גדולי החכמים והכרעת הספקות בהלכה ובמסורה בלשכת הגזית [ירושלים במועדיה 6ב].

וראה בתוספת טעם ותבלין לביאור מקומו של בית המקדש כחיוני למסירת התורה בטהרתה, ללא נגיעות וסילופים, במאמרו של רבי יצחק פנחס גולדווסר (5).

ד. אבלות בפרהסיא על חורבן בית המקדש – לחשובים בלבד

ממוצא הדברים מבואר המעשה עם אליעזר זעירא (1א) שרק תלמידי חכמים רשאים להתאבל על בית המקדש ברבים, כפי שכתב בשו"ת דברי יציב (5ג) "דעיקר הצער והאבל בחורבן עירנו ושממת בית מקדשינו הוא על שאין אנחנו יכולים לעלות וליראות ולהקריב הקרבנות, שבטלה העבודה ואין לנו כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו וישראל במעמדו, והתורה הולכת ומשתכחת מישראל, וכמ"ש בחגיגה (7ב) כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה, ואילו פשוטי ההמון גסי השכל, קצרה בינתם מלהתאבל על כך, וסבורים שהאבלות היא על שניטלה מלכות ושררה מישראל, ואיננו יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ואבל כזה אבל שוא הוא, ולכן הותר רק להחשובים להתאבל על ירושלים, כי הם משיגים את גודל האבידה והשממון הרוחני, ועל מה שיש להתאבל".

וסיים: "ומטעם זה לא היה נהוג במקומותינו לערוך תיקון חצות ברבים, כי לאו כל מוחא סביל דא".

ה. עקירת התורה וחורבן בית המקדש

לפי האמור ביאר הרב נבנצל בשם הגר"ח שמואלביץ את דעתו של רבי זכריה בן אבקולס,  שהתנגד להקרבת הקרבן ששלח הקיסר, ואע"פ שהיה סכנה בדבר, מפני שחשש שאם יקריבו את הקרבן עם המום יש חשש לעקירת התורה. ומה שהחכמים הטילו עליו אחריות מסוימת כשאמרו שענוותנותו של ר' זכריה החריבה את המקדש, הכוונה היא, שהוא לא לקח בחשבון את עקירת התורה העלולה לבוא על ידי חורבן בית המקדש, ואם היה שם את ליבו לכך, היה רואה שעקירה זו גדולה ורחבה יותר, מאשר החשש של עקירת איסור הקרבת קרבן בעל מום.

ו. בנין בית המקדש – תיקון לחטא רצח החכמים

עתה נשוב לביאור עצת בבא בן בוטא להורדוס, לבנות את בית המקדש כתיקון לחטא רצח החכמים. ולפי המבואר הדברים מוטעמים, שאכן העיסוק בבנין ושיפוץ בית המקדש, נחשב כתשובת המשקל וכתיקון לעוון הריגת חכמי התורה, שהרי כאשר בית המקדש עומד בתפארתו, גורם הוא לריבוי לימוד התורה. ברם בדברי החתם סופר (7ג) מבואר כי חז"ל (1ב) גילו שלא השיג בבא בן בוטא את מבוקשו, היות ולאחר שבנה ושיפץ הורדוס את המקדש, לא חלה עליה בלימוד התורה ובדרגתם הרוחנית של ישראל, אלא ההיפך, חלה ירידה כללית בלימוד התורה ובדרגה הרוחנית של עם ישראל, ונתרבו המחלוקות, וזאת משום שיד זרים התערבה בבנין הבית – ראה בהרחבה בספר אז ישיר (8א). ומעתה לא יפלא, כי באבלות על החורבן יש סגולה להצלחה בלימוד התורה, כדברי הבני יששכר (8ב).

ז. אין בכוחם של האמוראים לחלוק על תורת התנאים שנלמדה בזמן שבית המקדש היה קיים

הכסף משנה (9א) הקשה מדוע אין בכוחם של האמוראים לחלוק על תורת התנאים. וראה בדברי הגר"א וייס (9ב) שביאר על פי האמור לעיל, שבחורבן בית המקדש נסתתמו מעיינות החכמה, ועל כן אין בכוחם של האמוראים לחלוק על תורת התנאים שנלמדה בזמן שבית המקדש היה קיים. ויתכן שזהו גם הטעם שאין דנים דיני נפשות לאחר חורבן בית המקדש, כי משרבו הספקות בישראל, שוב אי אפשר לדון דיני נפשות ולאבד נפש מישראל.

 [*] שיעור זה נכתב על פי ספר אז ישיר (6) – טעמי המועדים, חלק ג, חורבן גלות וגאולה, מאת רבי משה שווערד, ניו יורק תשע"ט.