השחתת זרע שנשאר מטיפול פוריות
לצורך טיפולי פוריות נדרש הגבר להוציא זרע, שבו משתמשים להפריה עם הביצית.
בדרך כלל נשאר במעבדה זרע שלא נעשה בו שימוש, והשאלה היא, האם מותר להשחיתו, או שצריך לוודא שהזרע יוחדר לרחם האשה, כדי שהוצאתו לא תחשב "לבטלה".
ובתוך כך יש לברר, האם עדיף לבקש מאשה שתשחית את הזרע הנשאר.
האם לנשים יש איסור להשחית זרע
א. בסוגיית הגמרא ביבמות (יב, ב) "תני רב ביבי קמיה דרב נחמן, שלש נשים משמשות במוך, קטנה, מעוברת, ומניקה. קטנה – שמא תתעבר ושמא תמות, מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה – שמא תגמול בנה וימות". רבותינו הראשונים (שם) נחלקו מה חידוש רב ביבי.
לדעת רש"י, רב ביבי חידש כי נשים אלו, שהעיבור עלול לגרום להן לסכנת חיים, מותרות לתת מוך במקום התשמיש קודם ביאה בכדי שלא יתעברו, כדבריו: "מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו". וביארו התוספות (שם ד"ה שלוש) כי הסיבה לכך ששאר נשים אסורות לתת מוך קודם תשמיש היא משום איסור השחתת זרע שגם נשים מוזהרות עליו: "פי' הקונטרס מותר לשמש במוך, אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע, אף על גב דלא מיפקדה אפריה ורביה".
אולם רבינו תם (הובא בתוספות שם) פירש "דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך, דאין דרך תשמיש בכך, והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים, כשמטיל על המוך. אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור, דהאי גברא כי אורחיה משמש, מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש, משום דלאו בנות בנים נינהו. והאשה שנותנת אחר כך מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע, כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה". לדעת רבינו תם, איסור השחתת זרע הוא חלק ממצוות פרו ורבו, וממילא על נשים שאינן מחוייבות במצות פרו ורבו, אין איסור להשחית זרע. ולכן, קודם ביאה ודאי אסור ליתן מוך במקום תשמיש, משום שיש בכך איסור על הבעל "שהוא כמטיל זרעו על העצים ועל האבנים", ורב ביבי דיבר על נתינת מוך לאחר תשמיש, ונשים אינן מצוות על פרו ורבו ומותר להן להשחית את הזרע לאחר תשמיש והחידוש הוא שג' נשים אלו "צריכות לשמש במוך", כדי לא להסתכן.
נמצא לפי זה, כי לדעת רש"י, נשים מצוות בהשחתת זרע, אולם לדעת רבינו תם, נשים אינן מצוות בהשחתת זרע, ולכן יתכן שיש להעדיף שאשה העובדת במעבדות בהן מתבצעים טיפולי הפוריות, תשמיד את עודפי הזרע הנשארים לאחר הטיפולים.
איסור הוצאת זרע לאחר שיצא מהגוף או על ידי אחרים
ב. אמנם גם לשיטת רש"י שנשים מצוות על השחתת זרע [ורק לג' נשים הותר לשמש במוך מפני הסכנה] חידש החזון איש (אבן העזר סימן לו ס"ק ב) שאיסור השחתת זרע אינו על פעולת ההוצאה אלא על איבוד הזרע, והאיסור הוא רק בזרעו שלו, ולא בזרע של אחר, אשר המאבדו אינו עובר על איסור השחתת זרע: "ונראה דהמוציא לחברו, אין האיסור על המוציא, אלא על מי שיצא ממנו, אם היה ברצונו. ואם לאנסו, שניהם פטורים, כתוחב לחברו חלב בגרונו לאונסו, רק התוחב חייב משום לפני עיור ושאר לאוין ועשין שבין אדם לחברו". והוסיף: "ויש לעיין אם האיסור הוא בפעולת ההוצאה לבטלה או האיסור הוא באיבוד הזרע. ולכאורה במעשה ער דדש בפנים וזורה בחוץ, ההוצאה היה בהיתר, דעיקר הוצאה הוא העקירה, ואם כן עיקר האיסור באיבודן. ומכל מקום אין חייב אלא מי שיצא ממנו ולא חברו עליו. ולפי זה נראה דאם תתן מוך לאחר תשמיש אין שייך עליה איסור דהשחתת זרע דידיה, ואף הוא אינו חייב בהשחתתן לאחר שיצאו ממנו דהוי כאחר". ומבואר בדבריו כי האיסור הוא רק על האדם אם הוציא זרעו מהגוף לשם איבוד והשחתה. אך אין איסור כאשר מוציא זרע מחברו, ולאחר שנעקר הזרע מהגוף, אפילו בעליו אינו חייב מכאן ואילך על השחתתו, משום שהוא נחשב לגביו כאדם אחר.
ומאחר ולאשה אין איסור להשחית את זרע הבעל, נצרך החזון איש להסביר מדוע אסור לה לתת מוך לאחר תשמיש, וביאר שזהו משום השחתת הזרע שלה שנתערב עם זרע בעלה, אך על זרע בעלה לחוד אין עליה איסור להשחיתו: "מיהו היא אסורה משום זרע דידה שיצא מהעליה ונתערבו בפרוזדור ובאו למקור יחד עם דידיה, כמו שכתבו חכמי הניתוח, דאף על גב דכבר נעקרו, מכל מקום כל שלא יצאו היא מוזהרת בהשחתתן. ועיין שו"ת רעק"א סי' עא-עב".
הנה כי כן, למדנו מדברי החזון איש, שהאיסור הוא הוצאת זרעו בדרך השחתה ואיבוד, ואין איסור על השחתת זרע של אחרים. ולאחר שהזרע פרש מהגוף, בעליו של הזרע נחשב כאדם אחר לגבי זרע זה, וגם לו מותר להשחית זרע זה.
והנה בדברי תוספות הרא"ש (יבמות יב, ב ד"ה שלש נשים) מבואר, שלאחר שנעקר הזרע מהגוף, אין בו איסור השחתה כלל, וגם לאיש מותר להשחיתו: "דלא מיקרי השחתת זרע אלא במי שגורם על ידי חימום שמוציא זרע לבטלה בין האיש בין האשה, אבל לאחר שנעקר הזרע מן הגוף לא שייך ביה השחתה". תוספות רא"ש אינו מחלק בין האדם עצמו לבין אדם אחר, אלא בכל זרע שנעקר מן הגוף אין איסור השחתה. נמצא שגם בדעת תוספות הרא"ש מפורש, שלאחר הוצאת זרע בהיתר לצורך טיפולי פוריות, אין בו כבר איסור השחתה, ואין צורך להחזירו לרחם האשה. אלא שדברי התוספות רא"ש הם חידוש גדול, וכפי שהעיר עליהם רבי עקיבא איגר (שו"ת, מהדורה קמא, סימן עב) "אבל מדברי כל הראשונים לא נראה כן".
איסור השחתת זרע רק בזרע הראוי להריון
ג. רבי עקיבא אייגר בתשובותיו (מהדורה קמא סימן עב) הביא את קושיית השואל שרצה להוכיח כי מוך אחר תשמיש מותר "דאם לא כן יקשה מכל בדיקות אחר תשמיש בעסוקה בטהרות בריש נדה, הא אסורה לעשות כן משום השחתת זרעו". כלומר, לכאורה קשה כיצד מותר לאשה לבדוק בדיקת טהרה לאחר תשמיש, הרי היא משחיתה את זרע הבעל שנמצא בגופה. ובשלמא לדעת רבנו תם שנשים אינן מצווות על השחתת זרע אין קושיא, אולם לדעת ר"י בתוספות יש איסור בכך.
רבי עקיבא אייגר תירץ כי איסור השחתת זרע הוא הוא רק על זרע הראוי להריון ואשר האשה אינה מגיעה אליו בבדיקות, ולא בזרע שנפלט מהאשה ל'בית החיצון', למקום הבדיקות, שבו הוא נשחת ואינו ראוי להריון, שמותר להשחיתו: "ובעיקר הקושיא נלענ"ד דהא הבדיקה עד מקום שהשמש דש, וגם זה בקושי גדול כמו שכתב הבית יוסף (יו"ד סי' קצו) והיינו בית החיצון, אם כן אפשר דבזרע שיצא מבפנים לבית החיצון נשחת, ואינה ראויה להתעבר מזה רק ממה שנשאר בפנים, שהטיפה הברורה נכנס בפנים במקום צר בגיד הדק, ושם נתבשל הזרע ונקלט תוך ג' ימים. ואם כן אינה משחתת בבדיקה במוך, דאין המוך מגיע לזרע ההריון בפנים".
ובביאור דברי תוספות שמלבד ג' נשים המשמשות במוך, אשה אסורה לתת מוך אחר תשמיש, כתב רבי עקיבא אייגר: "ומה שאסר במוך לאחר תשמיש, היינו דרך תיקון שלא תתעבר, דבזה צריכה באמת לדחוק הרבה, ועל ידי פסיקת הרגליים הרבה ועל ידי זה יוצא גם הזרע שמבפנים, וכן על ידי ההיפוך תיכף בשעת תשמיש בשעת החימום בעוד שלא נסגר, יוצא הזרע שמבפנים לחוץ. אבל בלא היפוך על ידי בדיקה במוך עד מקום שהשמש דש, יש לומר דאין המוך פוגע רק בזרע שנפלט לחוץ, ומאותה הזרע אינה ראויה להתעבר, ואין בזה משום השחתת זרע".
לפי זה, נראה לומר, שאם שאריות הזרע שלא נעשה בו שימוש בטיפולי פוריות נשארו ג' ימים בחוץ ושוב אינם ראויים לעיבור, מותר להשחיתם, היות ואין איסור השחתה בזרע שאינו ראוי להריון.
סיכום
למיטב ידיעתי, המנהג המקובל כיום על פי הוראת הפוסקים הוא, להתיר את השמדת עודפי הזרע, כמפורש בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן נא, פרק ב אות טו) "וזאת ראינו גם דבדברי כל המתירים, אין אף אחד שיזכיר שיש להדר להחזיר הנותר מבדיקת הזרע לרחם האשה (כפי ששאל מזה הרופא – השואל). ובאמת אין מקום להידור כזה, ואדרבא הדבר יכול להביא לידי מכשולים של תערובות זרע בחילוף צלוחית בצלוחית, וכדומה, וד"ל".
מכל מקום ממוצא הדברים שנתבארו לעיל נראה שהרוצה להחמיר, יבקש מאשה שתשמיד את עודפי הזרע ולא איש, היות ולדעת חלק מהפוסקים היא לא מצווה על השחתת זרע.
והנה בספר היכל הוראה (ח"ג סימן קלד) מובאת תשובתו של רבי משה בראנדסדורפר, בנדון היתר הוצאת זרע לצורך טיפול פוריות, ובתוך הדברים כתב: "צריכים לדעת שכל ההיתר הוא בתנאי שאחרי הטיפולים, גם אם יהיה לו כח גברא, ישתמשו עם הזרע, ויזריקו אותו לרחם האשה, וכל שכן אם לא יהיה לו כח גברא. וסמכתי על זה שדעת אבי היה שהבעל מקיים פרו ורבו אפילו בהפריה חוץ גופית, כמו שהבאתי בספרי היכל הוראה (ח"א סימן רכב)". אולם כפי שנתבאר, דבריו הם חומרא יתירה, ולא נהגו כן.