זמן חירותנו

ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו

א. חג הפסח מוזכר בתפילה בשם "זְמַן חֵירוּתֵנוּ" (1), וצ"ב מהי "חרות", ובפרט יש לבאר הוראת שם זה בהווה לומר שעכשיו אנו יוצאים לחירות [תמיהת האדמו"ר מסלונים בספרו נתיבות שלום (4) יעו"ש].

• ידועה התמיהה בדברי בעל ההגדה (1) "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הקב"ה אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם", מה המעלה שאין אנו משועבדים לפרעה, והרי עדיין אנו משועבדים בגלות.

• וגם צ"ב בלשון "מְשֻׁעְבָּדִים" – מדוע לא נאמר "עֲבָדִים" [כפי שנאמר מקודם לכן "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם"].

• ובעיקר לשון התפילה "מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ", יש לבאר מה ההבדל בין "גאולה" ל"פדיון", ומדוע ממצרים "נגאלו" ואילו מבית עבדים "נפדו".

• בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (1) נחלקו רב ושמואל מהו "מתחיל בגנות", ולהלכה נפסק כדברי שניהם שאומרים "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם", וכן "מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ", ויש לבאר את פשר הכרעה זו לומר כדברי שניהם [תמיהת מו"ר הגר"ד כהן, ראש ישיבת חברון, בספרו מזמור לדוד (6) אות ד].

• בליל פסח נאמר לאחר הסעודה חציו השני של ההלל, המדבר על הגלות והגאולה העתידה, כמבואר בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (1). וצ"ב מדוע יש להזכיר ענין זה בליל הסדר [מזמור לדוד (6) אות א].

• רעק"א הביא את דברי המדרש, שללא הזכרת מכת בכורות לא יוצאים ידי חובת מצות סיפור יצאת מצרים, ויש לבאר את פשר ייחודה של מכת בכורות במצות סיפור יציאת מצרים [דברי הגר"ד כהן בקובץ אור ישראל (8) אות א].

•  •  •

גאולת מצרים – מגלות הנפש וגלות הגוף

ב. וביאור הדברים, בהקדם דברי הגר"א [הובא בספר מזמור לדוד (6) אות ד] שבמצרים היו שתי ענייני גלות – גלות הנפש וגלות הגוף, ונגאלו מב' עניינים אלו. שעבוד הנפש – שהיו משוקעים במ"ט שערי הטומאה במצרים וזוהמתם, ושיעבוד הגוף – שהיו עבדים לפרעה בעבודת פרך.  וביאר הגרי"ז [מובא במאמרו של הגר"ד כהן בקובץ אור ישראל (8) אות ג] שהדברים מדוקדקים בלשון התפילה "מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ" – "דלשון גאולה הוא לשון של העברת רשות בעלמא, משא"כ לשון פדיה הוא חלות בחפצא דבעצמותה. ולפי זה נראה דזהו הביאור הכא דביציאת מצרים הרי היו ב' הדברים: [א] עצם זה שהקב"ה הוציאנו שלא נעבוד לפרעה בפועל. [ב] שביציאת מצרים נאמר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים מארץ מצרים, ודרשו ולא עבדים לעבדים, דנאמר בזה דכלל ישראל בעצמותם נעשו לבני חורין". והיינו מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ – גאולת הגוף, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ – גאולת הנפש.

ועל שני עניינים אלו נחלקו רב ושמואל, במה צריך לפתוח בסדר ההגדה: רב מיירי בגלות הנפש, שהיו עובדי עבודה זרה, ולפיכך אמר להתחיל בגנות "מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ", ואילו שמואל מיירי על גלות הגוף, ולפיכך אמר להתחיל בגנות "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". ולהלכה הוכרע לומר את שניהם, כי תיקנו לספר על ב' ענייני הגלות שהיו במצרים והגאולה מהם [ועי' בספר מזמור לדוד (6) אות ד) שדקדק כן בלשון הרמב"ם].

ובתוספת ביאור ענין "גאולת הנפש" מטומאת מצרים, כתב בעל נתיבות המשפט בהגדה של פסח מעשה נסים (2) לבאר את דברי בעל ההגדה, שהם הלכה פסוקה בדברי הרמב"ם (2) "בכל דור ודור חייב אדם לראות [ולשון הרמב"ם: להראות] עצמו כאילו יצא ממצרים" – שמיוסד על גאולת הנפש שזכו לה ישראל ביציאת מצרים, והוא ענין ה"גאולה" ולא ה"יציאה", שנגאלנו מטומאת הנפש וזוהמת מצרים להיות עבדים לו יתברך.

וכפי שהרחיב בביאור הדברים הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (3) כי "גלות מצרים הינה בחינה מיוחדת בגלות הנפש, שהיא שליטת היצר. ומצרים נגזר משורש "מיצר", ומובנו דוחק, וגם גבול. וידוע שמצרים כפו שלטונם גם על רוחם ונפשם של ישראל, כמו שאמרו חז"ל שהגיעו שם למ"ט שערי טומאה, ולו שהו שם עוד מעט לא היה לבם תיקון ח"ו. וזה ביאור "אליו לא הוציאנו הקב"ה ממצרים, הרי אנו משועבדים לפרעה, כי לצאת משעבוד טומאת בחינת מצרים, לא היה אפשר בלי חסדו של הקב"ה".

והאדמו"ר מסלונים ביאר בספרו נתיבות שלום (4) על פי יסוד הדברים הנ"ל את שורש ההבדל בין גלות מצרים לכל הגלויות האחרות – כי במצרים לא רק שהיו משועבדים בגופם לאומות שהיו יותר חזקות מישראל, אלא גם היו משועבדים בנפשם. וזהו גם הביאור שנגאלו ממצרים על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו ולא על ידי שליח, כי מלאך ושרף יכול היה להוציא את גופם של ישראל, אך להוציאם משעבוד הנפש יכל רק הקב"ה בכבודו ובעצמו.

גאולת הנפש ממצרים – בזכות הקרבת קרבן פסח שנבדלו מכל האומות

ג. ומעתה יש לברר אימתי היה הזמן שנגאלו מגלות הגוף ואימתי הזמן שנגאלו בגאולת הנפש.

ובדברי המהר"ל מפראג בספרו גבורות השם (2) מבואר שעיקר גאולת הנפש מהיותם עובדי עבודה זרה נעשתה על ידי הקרבת קרבן הפסח שהוא "עבודתו של מקום", כלשון הפסוקים (שמות יב, כה-כז) "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם,  וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'". ובעבודה זו נעשתה כל ההבדלה המהותית בין ישראל לטומאת מצרים ואומות העולם, וכפי שהרחיב לבאר הרמח"ל במאמר החכמה: "יציאת מצרים הוא תיקון גדול שנתקנו בו ישראל ונשאר הדבר לנצח… והנה כשהגיע הזמן הראוי חיזק האדון ב"ה את השפעתו והארתו על ישראל, וכפה את הרע לפניהם והבדילו אותם ממנו, ונמצאו גאולים מן הרע גאולת עולם, ומשם והלאה הוקמו לאומה שלימה דבוקה בו יתברך ומתעטרת בו… ואולם כשהגיע הזמן שיגאלו הוצרך שיגלה להם מאור קדושתו יתברך ובו יתדבקו נשמותיהם של ישראל ויתעלו משפלותם ויתפרדו מן הטומאה… וזה נעשה על ידי קרבן הפסח".

ועל פי דברי המהר"ל והרמח"ל כתב הגר"ד כהן [מזמור לדוד (7) אות ז] "נמצא לפי זה סדר הגאולה של גאולת הנפש ביציאת מצרים, התחיל בקרבן פסח, שבזה משכו ידיהם מן העבודה זרה, ונגמר ענין זה בחצות הלילה, שאז נגלה עליהם אור גילוי השכינה לטהר אותם מטומאתם ולהתדבק נשמותיהם בשכינה". ואילו גאולת הגוף התחילה בחצות הלילה כפי שהובטח על ידי הקב"ה, עד שיצאו לאחר מכן "בעצם היום הזה".

על פי האמור, ראה בדברי הגר"ד כהן במאמרו בקובץ אור ישראל (8) בביאור ייחודה של מכת בכורות במצות סיפור יציאת מצרים – כי קנין מעלתם של ישראל להבדילם מטומאת האומות נעשה בשעת מכת בכורות, לאחר שהקריבו את קרבן הפסח והתקרבו לעבודתו ית"ש, או אז פסח הקב"ה על הבתים כדי להבדיל את שורש הקדושה מהטומאה.

ה"תיקונים" וה"הארה" שיש בכל שנה בליל הסדר – גאולת מצרים שורש הגאולה העתידה

ד. בדברי הרמח"ל במאמר החכמה (2) מבואר כי "בלילה הזה כל זה [דהיינו מה שהיה בלילה שיצאו ממצרים] מתחדש ומתעורר מה שנעשה בראשונה, וזה עצמו סיוע אל הגאולה האחרונה שתֵעשה". ועי"ש בדבריו שהגאולה לא נגמרה ונשלמה ביציאת מצרים, אלא גאולת מצרים היא "אתחלתא דגאולה" אשר לא תושלם עד לעתיד לבוא בגאולה השלימה [וראה בדברי המכתב מאליהו (3) במה שהוסיף בזה]. וכתב הגר"ד כהן [מזמור לדוד (7) אות טז] כי לפי זה "נמצא דגם הגאולה העתידה לא תתקיים אלא מתוך עבודתינו בכל שנה בביעור הרע וליקוט כל האורות בכל שנה ושנה, שבכל ליל הסדר מתחדש ומתעורר האור שנעשה בראשונה, וכמו שהאיר הקב"ה אז ביציאתם ממצרים, כן נמשך האור ההוא בכל שנה ושנה בכל ליל הסדר בכל הדורות אפילו בזמן הזה. וזהו התוכן שלאחר אמירת ההלל וההודאה בחצות לילה [על יציאת מצרים] אנו משלימים את החצי השני של ההלל שהוא בא על הגאולה העתידה".

• • •

זמן חירותנו – הכנה לקראת חג מתן תורה

ה. ממוצא הדברים מבואר היטב שמו של חג הפסח "זמן חירותנו" – הזמן שבו נקבעה נצחיות היציאה משעבוד לגאולה רוחנית, וכפי שביארו בהרחבה הנתיבות שלום (5) והמכתב מאליהו (3) "ענין זמן חירותנו הוא השפעה מיוחדת של חירות הניתנת לכל נפש מישראל בזמן ההוא. שכאשר מגיע היום שבו יצאנו לחירות, ניתנה לנו הזדמנות לצייר היטב בלבנו איך יצאנו לחירות ממשלת הטומאה יתירה כזאת, והרי זה מחזק אותנו לעמוד נגד יצרינו ולהשתחרר מתחת עולו בסייעתא דשמיא. נמצא כי הזמן הזה אינו תאריך היסטורי גרידא לחוג בו חגיגת שמחה שעברה, אלא שמידי שנה בשנה הנו זמן בו מסוגלים אנו ללחום למען חירות נפשנו". וראה בהרחבה בדברי הראי"ה קוק המובאים בשיעורו של הרב יצחק נריה (12)-(13) בענין "זמן חירותנו – חירות הדעת".

ומכאן ההמשך המתבקש לביאור ימי ההכנה לחג מתן תורה המתחילים "בזמן חירותנו", ולביאורה של המשנה במסכת אבות (10)  "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" – ותמוה שהרי העוסק בתורה משועבד לקיימה. וביארו מו"ר הגרש"ז ברוידא, ראש ישיבת חברון (4) והאדמו"ר מליובאויטש (11) כי החירות האמיתית יסודה בתורה הקדושה, וההתעמקות בהשקפה יסודית זו היא ההכנה לקבלת התורה, וכדברי הנתיבות שלום (5) "ע"כ הקדים השי"ת ונתן לנו את פסח, כי כדי להיות עם נבחר צריכים להיות תחילה לזמן חירותנו".