א. אמרו חז"ל במסכת ברכות (1) יב, ב) "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה, מפני טורח ציבור". ועוד אמרו במסכת ברכות (1) ל, ב) שאם טעה ש"ץ כשהתפלל בלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שנית "מפני טורח הציבור" [פירוש הגמרא ע"פ בה"ג המובא ברש"י, וכן נפסק בשו"ע (3) או"ח סי' קכו סע' ד].

כמו כן מצינו בדברי חז"ל בכמה מקומות שהזכירו כמה הלכות שטעמם בענין "כבוד הציבור":

• אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור, כדברי הגמרא במסכת מגילה (1) כג, א). ובגליון הש"ס ציין רעק"א לדבריו בהמשך מסכת מגילה שציין למקומות האחרים בהם הוזכר ענין "כבוד הציבור".
• קטן פוחח לא יקרא בתורה משום כבוד הציבור, יעו' במסכת מגילה (1) כד, ב). ומבואר שאין לקרוא בתורה בלבוש בלתי הולם משום כבוד הציבור. ושם ציין רעק"א לכל יתר המקומות בהם מוזכר ענין "כבוד הציבור".
• אין קוראים בחומשים בבית הכנסת משום כבוד הציבור, כמבואר במסכת גיטין (1) ס, א). ופרש"י: "שיש שכותבין להם חמשה חומשים כל חומש אחד שלם לעצמו". כלומר, אין לקרוא בציבור מתוך ספר הכתוב על קלף שהוא חומש אחד בלבד, משום שאין זה כבוד הציבור. דין זה נפסק בשו"ע (5) או"ח סי' קמג סע' ב). גם במסכת גיטין ציין רעק"א לכל המקומות הנ"ל בהם מוזכר ענין "כבוד הציבור".

ובמושכל ראשון נראה כי "כבוד הציבור" ו"טורח הציבור" הם מושגים שונים, כמדוייק בלשון הגמרא שהזכירה במסכת ברכות (1) את הנימוק "טורח ציבור", בעוד שבמקומות האחרים נזכר ענין "כבוד הציבור".

ב. אך מצינו בדברי רש"י שפירש בשני מקומות את דברי הגמרא "מפני כבוד הציבור", שהכוונה ל"טירחא דציבורא".

• אין גוללים ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור

במשנה ביומא (1) סח, ב) נאמר שהכהן הגדול היה קורא ביום הכיפורים בפרשת אחרי מות ופרשת "אך בעשור" שבפרשת אמור, ואחר כך היה קורא בעל פה את פרשת "ובעשור" שבפרשת פנחס [שם מוזכר קרבן המוסף של יום הכיפורים]. ומקשה הגמרא (1) שם ע, א) מדוע פרשת "ובעשור" שבחומש הפקודים היתה נקראת בעל פה, ולא גללו את ספר התורה לפרשת פנחס כדי לקוראה. ותירצה הגמרא: "לפי שאין גוללים ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור". ופירש רש"י: "מפני כבוד ציבור, שיהו מצפין ודוממין לכך". ומשמע שהכוונה ל"טרחא דציבורא" שימתינו עד שיסיימו את גלילת ספר התורה. וגם הרמב"ם (2) פסק את דברי הגמרא ביומא בלשון "אין גוללים ספר תורה בציבור מפני טורח הציבור, שלא יטריח עליהם להיותם עומדים עד שיגלול ספר תורה" – ואף שבלשון הגמרא נאמר "כבוד הציבור" [גם ביומא, ציין רעק"א על המילים "מפני כבוד הציבור", לעיין במקומות נוספים בהם הוזכר ענין זה בגמרא].

ועי' בדברי התוספות ישנים ביומא (1) שהקשו היאך הותר לכהן גדול לקרוא בתורה בעל פה, והרי בגמרא בגיטין אמרו "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה". ותירצו, כי דין "דברים שבכתב" הוא מצוה מן המובחר "ומשום כבוד הציבור לא הטריחוהו לגלול". ועל פי זה פסק המשנה ברורה (2) סי' מט ס"ק ג) "מי שדורש ברבים בהרבה פסוקים שבתורה, וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש, מפני כבוד הצבור אפשר שיש להקל".

• אין שליח ציבור רשאי להפשיט את התיבה בציבור מפני כבוד הציבור

במסכת סוטה (2) לט, ב) אמרו: "אין שליח ציבור רשאי להפשיט את התיבה בציבור מפני כבוד הציבור". ופרש"י: "לא יפשיטו הבגדים מן התיבה בפני הציבור שטורח ציבור לעכב שם עם הספר תורה, אלא מוליך הספר תורה לביתו ומניחו והעם יוצאים אחריו, ואחר כך הוא בא ומפשיט את התיבה". גם כאן יש לדייק בדברי רש"י שהטעם לכך שאין להפשיט את התיבה בציבור הוא משום טרחא דציבורא, אף שבלשון הגמרא נאמר "כבוד הציבור" [כמו כן, גם בגליון הש"ס במסכת סוטה ציין רעק"א את אותם מקומות שנזכר בגמרא ענין כבוד הציבור].

• האם צריך להמתין לכהן העסוק בתפילה כדי להעלותו לתורה

בשו"ת הרשב"א (2) נשאל בשאלה זו, והשיב: "מסתברא שאין ממתינים לו, שלא בכל מקום אמרו שיקדים כהן, שהרי במקום תלמיד חכם ואפילו גר קודם לו. ולא יהא כבוד הציבור קל מצורבא מרבנן. וכל האמצעיות שבתפילה קיצרו בשבת משום טירחא דצבורא, וכן חששו בכמה מקומות לטרחא דצבורא. וכל שכן כאן דאיכא יקרא דספר תורה, שלא יהא פתוח וממתין, ואיכא טרחא דצבורא וזילותא דצבורא, שהוא עסוק בתפילתו והן ממתינים לו". וכן נפסק בשו"ע (4) סי' קלה סע' ה). ומשמע מהרשב"א כי יסוד ההלכה של "טרחא דציבורא" הוא משום "כבוד הציבור".

ג. לאור המובא לעיל, יש לברר האם "כבוד הציבור" ו"טירחא דצבורא" הם שני טעמים שונים, או לא. ומהו גדר זה של "כבוד הציבור" בכל הדינים הנ"ל [ונפקא מינה האם הציבור רשאי למחול על כבודו, כדלהלן].

עוד יש לדון מהו המקור לדין "טרחא דציבורא" ו"כבוד הציבור", והאם יש בזה איסור מדאורייתא או מדרבנן.

וכמו כן צ"ע מה ראה רעק"א לציין בכל מקום ומקום בש"ס שמוזכר ענין "כבוד הציבור", לכל המקומות האחרים שמוזכר ענין זה. וכידוע רשימותיו של רעק"א בגליון הש"ס לציין ממקום למקום טומנים בחובם משמעות, ואינם "מראי מקום" בעלמא, וצריך ביאור מה רצה להשמיענו בכך.

המתנה לרב או לאדם חשוב שיסיים תפילת שמונה עשרה

ד. הרמ"א (3) סי' קכד סע' ג) פסק את דברי שו"ת בנימין זאב (3) שחיברו רבי בנימין בן מתתיה, דיין הדין בארטא (צפון מערב יוון) לפני כארבע מאות וחמשים שנה) "אם יש יחידים בקהל שמאריכים בתפילתם, אין לש"צ להמתין עליהם, אפילו היו חשובי העיר. וכן אם היה מנין בבית הכנסת, אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא". וטעמו "דמענישים אותו על שמטריח הציבור, וכבוד הציבור גדול הוא". ובמשנה ברורה (ס"ק יג) הביא את המנהג "שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב"ד את תפילתו", יעו' בדבריו מדוע אין בזה "טרחא דציבורא".

ועי' בשו"ת מכתב לחזקיה [רבי חזקיה מדיני, מחבר השדי חמד] בנדון רב המאריך בתפילתו ואינו מעוניין שימתינו לו, האם רשאי לרמוז לש"ץ שיתחיל להתפלל או לפסוע לאחוריו באמצע התפילה כאילו סיים להתפלל. והביא מדברי מהר"י אלגאזי בספר שלמי ציבור שיש ב"טרחא דציבורא" איסור מדאורייתא, והשדי חמד עצמו נקט שאסור מדרבנן. וראה במש"כ בזה במנחת אשר (7) שודאי לדין "כבוד הציבור" וטרחא דצבורא" יש עיקר מהתורה, אך פרטי התקנות הם דינים מדרבנן.

*   *   *

גדרי דין "כבוד הציבור" ו"טרחא דציבורא"

ה. בביאור הדברים כתב ברץ כצבי (8)-(9) כי למושג "כבוד הציבור" המוזכר בסוגיות הגמרא פירושים שונים, ובכל סוגיה יש למובן "כבוד הציבור" משמעות מיוחדת [ואולי לכך התכוון רבי עקיבא אייגר במה שציין על גליון הש"ס, בכל מקום שהוזכר "כבוד הציבור" ליתר המקומות בהם הוזכר ענין זה – ללמדנו שבכל מקום ומקום וההגדרה המיוחדת לו].

[א] כבוד הציבור במשמעות של "טרחא דציבורא", והיינו הגמרא ביומא (1) שאין גוללים את הספר תורה ממקום למקום משום כבוד הציבור, דהיינו בגלל "טרחא דציבורא". וכן במסכת סוטה (2) בהלכה שאין שליח ציבור רשאי להפשיט את התיבה בציבור מפני כבוד הציבור, שמובנו "טרחא דציבורא", שלא יטרחו להמתין עד להפשטת התיבה.

[ב] כבוד הציבור הוא כבוד השכינה וכבוד שמים, בגמרא במגילה (1) שאשה לא תעלה לתורה לקרוא בציבור, ושקטן פוחח לא יקרא בתורה משום כבוד הציבור. וכדברי העמק ברכה (6) בביאור דברי המהרי"ק המובא בבית יוסף (6), שכבוד הציבור הוא כבוד השכינה וכבוד שמים, שכן "כל בי עשרה שכינתא שריא".

[ג] שמירה על כבוד הציבור שלא יתגנו, במסכת גיטין (ס, א) בטעם ההלכה שאין קוראים בחומשים בבתי כנסיות.

נפקא מינה בהגדרות אלו  במחלוקת הפוסקים האם יכול הציבור למחול על כבודו [דעת הט"ז (3) סי' נג ס"ק ב) שאין ציבור יכולים למחול על כבודם, ברם רעק"א כתב בשם המרדכי (5) סי' קמג סע' ב) לענין קריאה בחומשים "דיוכלו הציבור למחול על כבודם. ועי' גם בדברי המג"א (5) סי' קמד ס"ק ז) בנדון זה]. אם כבוד הציבור הוא משום "טרחא דציבורא", וכן כאשר הענין הוא שמירה על כבוד הציבור שלא יתגנו – ודאי יכולים למחול על כבודם ועל טירחתם. אך כאשר כבוד הציבור הוא משום כבוד שמים ולכן אין לעשותם בפני ציבור משום כבודם, לא תועיל בזה מחילת הציבור, כי אין הדבר שייך להם, וגם אם על כבודם ימחלו, אך אין בסמכותם למחול על כבוד שמים.

• "טרחא דציבורא" ב"הוספות" בקריאת התורה ובעשיית "מי שבירך"- שו"ע ומשנה ברורה (6) ומנחת אשר (7).
• מהו שיעור הזמן שיש בו כבר "טרחא דציבורא" – מנחת אשר (7).
• הוציאו ספר תורה וראו שהוציאו בטעות ספר שאינו גלול במקום הקריאה – אגרות משה (6).
• בית כנסת שמתפללים בו שני מניינים, האם בעל קריאה המתפלל במנין הראשון רשאי לוותר על ברכת כהנים, אם בדיוק באותו הזמן רוצים לקרוא בתורה במנין השני, וממתינים לו שיבוא – רץ כצבי (8)-(9).