א. אחד המנהגים הידועים אשר נתפשטו אצל רבים מישראל, ובעיקר בכל קהילות החסידים, הוא הזהירות שלא לא לאכול מצה 'שרויה' [דהיינו מצה שנאפתה כל צורכה והשרו אותה או שנפלו עליה מים, ומכונה בשפת האידיש "געבראקס"] בפסח, וצ"ב טעם חומרא זו על פי ההלכה. ומאידך יש לברר טעמיהם של אלו שלא חששו לחומרא זו.

והנה מדינא דגמרא ודאי אין כל איסור בדבר, ואדרבה מפורש בדברי הגמרא בפסחים (1) לט, ב) "אלו דברים שאין באין לידי חימוץ, האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין". ופרש"י: "כלומר, אפוי אפילו הוא מבשלו לאחר אפיה אינו מחמיץ". ומשמע אין כל איסור לאכול מצה שנאפתה כדבעי, ולאחר מכן נתבשלה [או הושרתה במים], מכיון שלאחר אפיית המצה, היא איננה מחמיצה. ולא עוד, אלא ש"יוצאין [ידי חובת מצה] ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח", כדברי הגמרא (1) פסחים מא, א), וכפי שנפסק בשו"ע (2) סי' תסא סע' ד) "יוצא אדם המצה שרויה". ופשוט איפוא, שכמובן אין מעיקר הדין איסור חמץ באכילת מצה שרויה, ואשר על כן יש לברר מהו הטעם לחומרא זו.

חומרת 'שרויה' מחשש שיטעו להתיר לשרות קמח שלא נאפה

ב. המנהג להחמיר שלא לאכול מצה שרויה היה כבר בזמן רבותינו הראשונים, כפי שהזכיר רבי אליעזר ב"ר נתן (הראב"ן (1), וביסודו עמד החשש, שהרואים לא ידעו כי שרו קמח של מצה אפויה [שאין בו איסור] ויטעו לחשוב שמותר להשרות קמח רגיל שלא נאפה במים ויבואו לידי איסור חמץ, כדבריו: "ומיהו אינו טוב לעשות פרפיל [מאכל העשוי מקמח שכבר נאפה, כדי] שלא יעשו גם מקמח  [שלא נאפה], וטוב הוא לאסור זה מפני זה".

אמנם הראבי"ה, שאף הוא היה מרבותינו הראושנים, כתב על אכילת פרפיל: "ויש שמחמירים, דלא ליתי למיטעי [ולעשות מקמח שלא נאפה], וחומרא של הבל הוא" [וראה במה שציין המהדיר, כי יש נוסחאות שהגירסא היא "וחומרא של בעל נפש הוא", וכן מובא במאמרו של רבי גדליה אבערלאנדער, בקובץ אור ישראל (10)].

טעם זה הוזכר מאוחר יותר, בדברי שו"ת מהרשד"ם בשם כנסת הגדולה שהובא בשערי תשובה (3) שכתב על מנהג העולם לעשות סופגנין ממצה אפויה, כי "גזרו בטיגון, משום שאשה אחת טעתה לפי שראתה לאשת חבר שלקחה קמח ממצה אפויה, והיא סברה שהוא קמח סתם, ועשתה כן" [וכפי שציין בהערות אבן שלמה על הראב"ן (1) פלא שנעלם מדברי האחרונים הנ"ל, שכבר קדמם בזה הראב"ן].

ברם על חשש זה האריך לחלוק הפרי חדש (5) וכתב: "ואני אומר, שהכל מותר מן הדין ואין לגזור גזירות מדעתינו, ומה בכך אם אשה אחת טעתה בדין", יעו"ש בדבריו ובמה שסיים: "דכל שמותר מעיקר הדין, עבדינן בפסחא ולא חיישינן למראית העין".

ג. לטעם הנ"ל, שאין לאכול מצה 'שרויה' מהחשש שיטעו להתיר שריית קמח שלא נאפה במים, הביא רבי שלמה קלוגר בהגהות חכמת שלמה על השו"ע (2) מקור נוסף, ולביאורו יש להקדים כדלהלן.

במסכת פסחים (1) לט, ב) אמרו: "אמר מר זוטרא, לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבשונא [קמח שנתייבש ונקלה בתנור], דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ". ופרש"י שאין לשים בתבשיל "קמחא דאבשונא", מחשש שמא "לא נעשית קלי כל צרכה בתנור ומחמצת בתבשיל".

ובבית יוסף (2) הובאה מחלוקת רבותינו הראשונים האם מותר לבשל [או להשרות במים] קמח שנקלה בתנור. הרמב"ם כתב שמבשלים את הקמח הקלוי [ומה שנאסר בגמרא "קמחא דאבשונא" זהו קמח העשוי מקליות [דהיינו חיטים] שנתייבשו בתנור. אבל קמח קלוי מותר לבשל בגלל ש"האש שולטת בקמח יותר ממה שעשוי בחיטים"]. אולם לדעת רבנו ירוחם והסמ"ק, מדברי הגמרא "לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבשונא", יש ללמוד כי "נשים שמשימות קמח בתנור להתייבש כדי לעשות תבשיל לתינוקות, אסור, דילמא לא בשיל שפיר".

והנה במסכת פסחים (1) מ, ב) מסופר על רב פפא שהתיר לבורדקי [נחתומים] דבי ריש גלותא "לממחה קדירה בחסיסי". ופרש"י: "בחסיסי, קמחא דאבשונא". כלומר, רב פפא התיר לנחתומים אלו לבשל "חסיסי", דהיינו קמח העשוי ממצה אפויה [לפי רש"י הנ"ל]. ועל כך אמר לו רבא: "איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי". והיינו, שלכאורה לא היה ראוי להתיר זאת במקום "שעבדים מזלזלים בדבר איסור יותר ויותר" [רש"י שם]. ומובא שם: "איכא דאמרי, רבא גופא מחי קידרא בחסיסי".

להלכה נפסק בשו"ע (2) סי' תסג סע' ג) שמותר לבשל מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה. וזהו כדעת הרמב"ם הנ"ל, שמותר לבשל קמח קלוי. והביא הט"ז (שם ס"ק ג) את קושיית הטור, מדוע סתמו הפוסקים להיתר "והתעלמו" מדברי הגמרא, שמקום ששכיח אנשים שיבואו לטעות ["דוכתא דשכיחי עבדי ריש גלותא"] יש לאסור זאת. ואמנם הבית יוסף תירץ, שהכריעו הפוסקים כדעת ה"איכא דאמרי", שרבא לא חשש לכך.

אולם רבי שלמה קלוגר, ביאר את דעת הטור בקושייתו, שה"איכא דאמרי" לא חולק, ולכולי עלמא כאשר יש חשש לטעות, אין לבשל מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה, אלא אם כן כאשר הדבר נעשה ע"י גדולי ישראל [כרבא שעשה כן בעצמו] שאז יש היכר בדבר ולא יבואו לטעות.

ומכאן הוא מסיק, שבזמנינו שיש מקום לטעות, זהו המקור למחמירים שלא לאכול 'שרויה', לחשוש לדעת הטור.

חומרת 'שרויה' מחשש שמא נשאר במצה מעט קמח שיתחמץ על ידי השריה

ד. טעם נוסף לחומרת 'שרויה', כתב השערי תשובה בהמשך דבריו, וז"ל: "שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש, ויתחמץ עכשיו על ידי השריה או הבישול, כדלקמן סימן תס"ג שכתב מג"א סק"ד (2), שלא מהני בזה מה שנקלה באור, דהמצה מפסקת בין האור ובין הקמח".

וכוונתו למש"כ המג"א על דברי השו"ע שהוזכרו לעיל, שהתיר לבשל מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה. וכתב המג"א שכאשר יש קמח בתוך המצה, יש לחשוש ש"המצה מפסקת בין האור ובין הקמח". דהיינו, שבתהליך האפיה יש חשש שהקמח לא נקלה כראוי בגלל שהמצה הפסיקה בינו לבין חום התנור, וממילא דינו כחיטים קלויות, שאין סומכים על הקליה [כמתבאר לעיל בדברי הבית יוסף (2)]. ויש לחשוש איפא, שבשעת הבישול או השריה במים, קמח זה יחמיץ.

טעם זה מובא גם בדברי מחצית השקל (2) סי' תנח סק"א) שכתב כי "יש להחמיר לבעל נפש שלא לעשות תבשיל ממצות בפסח, דלפעמים אין כל הקמח נילש ומתגבל, ונשאר מעט קמח על גבי עיסה. ואם היה נשאר על גבי מצה למעלה לא היה חשש כל כך [כי יש לקמח זה דין קליות]. אבל לפעמים אותו קמח הוא באמצע המצה מבפנים, וכהאי גוונא כתב המג"א לאסור ליתן לתוך התבשיל, לכן אין מזהירים למאן דנוהג בחומרא זו".

ה. כטעם זה, כתב רבי שניאור זלמן מלאדי "בעל התניא", בשו"ת שנדפס בסוף שו"ע הרב (4). חשיבות יתרה נודעת לתשובה זו, בהיותה המקור הראשון המתעד ומבאר את מנהג זה בקרב קהילות החסידים. כפי שמצויין בהערות לתשובה [הערה ב] "חומרא זו היא מרבותינו במעזריטש", והרב אבערלאנדער במאמרו בקובץ אור ישראל (11) הוסיף פרטים בנושא [הערה 21], וכתב כי הבעש"ט עצמו לא נהג בחומרת שרויה, ורק מזמן המגיד ממעזריטש נהגו החסידים בחומרא זו [וכנראה רמז לכך בתשובת השו"ע הרב שהטעים מדוע ב"דורות ראשונים" לא החמירו בזה].

ותוכן דבריו, לחשוש שמא לא נילושה המצה יפה, ונשאר על המצה מעט קמח שלא נאפה, ועל ידי השרויה תבוא לידי חימוץ, שכן לשיטת רבנו ירוחם והסמ"ק המובאים בבבית יוסף (2) גם בקמח שנקלה, חוששים שמא יחמיץ כאשר יבוא במגע עם מים פעם נוספת. והוא מוסיף: "ואף דהמג"א הנ"ל (2) מסיק להחמיר משום הפסקת המצה בין הקמח והאור, והכא לא שייך האי טעמא בקמח שעל גבי המצה, מ"מ כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפייה, אי אפשר להכחיש החוש", יעו"ש בכל דבריו.

ומסיים: "ומגודל טרדתי לא אוכל להאריך בזה, ומכל מקום אין למחות בהמון עם המקילים כיון שיש להם על מה שיסמוכו, והעיקר על דעת רש"י והרמב"ם. אבל לפי מה שכתב האריז"ל (4) הובא בבאר היטב סימן תמז ס"ק א) להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר כהרשד"ם שבפרי חדש (5)"

וראה במה שהרחיב בביאור טעמי המחמירים בחומרת שרויה, בקובץ אור ישראל (10), ובמה שציין כי בשו"ע הרב חשש לחימוץ הקמח שנשאר על המצות לאחר האפיה, ואילו בשערי תשובה ובמחצית השקל מבואר החשש  לקמח שנשאר בתוך העיסה שלא נתגבל כראוי.

ו. ובטעם הנוהגים שלא להחמיר באכילת 'שרויה', מובא בספר מעשה רב (5) מהגר"א: "מותר לאכול מאכלים ותבשילים העשויים מקמח מצות ["קניידלאך"], ואין לחוש שמא נשאר מקום שלא נאפה יפה וכשיבוא במים יחמיץ, דאף שלא נאפה כל צרכו, על כל פנים לא גרע מקליות שאינו מחמיץ". ובהערות ציין, שנקט הגר"א להלכה כשיטת רש"י והרמב"ם שקמח קלוי דינו כאפוי, ואינו מחמיץ, וסבר הגר"א שאין לחשוש שהקמח הקלוי לא נאפה. וגם אין לחשוש לסברת המג"א (2) שהמצה מפסקת בין הקמח והאור ולכן אין דינו כקמח קלוי אלא כחיטים קלויות, אלא סבר הגר"א שהקמח הקלוי הוא אפוי, וממילא אין כל חשש לחימוצו [ועי' בדברי החזון איש (6) שכתב שעיקר טעם המקילים באכילת שרויה הוא, משום שלא חוששים לקמח שלא נאפה, ודלא כמבואר במעשה רב שטעם ההיתר הוא בגלל שגם אם יש קמח דינם כקליות שאינן מחמיצות].

וכן מבואר בדברי השערי תשובה (3) בהגה"ה: "רבים ושלימים שאוכלים מצה שרויה ומבושלת, על כרחך טעמייהו דלא מחזקינן איסורא שמא יש קמח בעין שנשאר בשעת הלישה. ויש להם על מי שיסמוכו, על עמוד העולם הגאון חכם צבי ז"ל, כאשר העיד עליו בנו הגאון ז"ל על דבר מצה שרויה שהמחמירים פורשים מהם, והוא ז"ל [החכם צבי] סתר כל דבריהם, וסיים: "שאין למנוע שמחת יו"ט [שיש באכילת מאכלי 'שרויה'] בגלל חומרא זו".

תמצית מדברי השערי תשובה הובאה בדברי המשנה ברורה (5) שכתב: "עי' בשערי תשובה דמצד הדין אין לחוש לזה [חומרת 'שרויה'] דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ובפרט בימינו שנוהגין לעשות רקיקין דקים. ומכל מקום מי שנוהג בחומרא זו אין מזניחין אותו, וע"ש שהאריך בזה" [וראה בקובץ אור ישראל (11) שהביא כי החפץ חיים עצמו לא אכל 'שרויה' בפסח, וכששאלוהו: "הרי הגר"א לא הקפיד כך". השיב: "מי יתן לי ממצותיו של הגר"א ואוכל גם אני שרויה". אמנם על ביתו צוה שלא ימנעו מלאכול שרויה כדי שלא לפגוע בשמחת יום טוב].

מנהג החתם סופר באכילת שרויה – המהרש"ג (6) כתב שהחתם סופר "הקיל בקיינדליך ממצות אפויות", וכן מובא במנהגי החתם סופר. מאידך בשו"ת חתם סופר כתב "דמצוה היא ופרישות שלא לאכול מצה שרוייה בפסח", וראה במה שביאר את שיטת החתם סופר בשו"ת בצל החכמה (6).

סיכום דעות ומנהגי המקילים והמחמירים באכילת 'שרויה' – פסקי תשובה (9) וקובץ אור ישראל (10)-(11).

ז. אכילת 'שרויה' לאחר חליטה ברותחים – קובץ אור ישראל (10)-(11) שציין למובא בשמו של הגר"א בליקוטים שעל ספר מעשה רב (5) ולדברי החזון איש המובאים בספר אורחות רבנו הקהילות יעקב (7) אות נה).

ח. לדעת המחמירים באכילת 'שרויה', האם יש לאסור גם את עצם השריה, ודין כלים שנשתמשו בהם לאכילת מצה 'שרויה' בפסח – פסקי תשובה (9) בשם שו"ת קנין תורה (8).

ט. חומרת 'שרויה' במי פירות – בשו"ת הרב בעל התניא הנ"ל (4) כתב בתוך דבריו: "ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח". וכן מובא בשערי תשובה (3) שאין להחמיר באכילת מצה השרויה בשומן או מי פירות. וכן נקט הגרצ"פ פרנק, במקראי קודש (7) בנדון אכילת מצה מטוגנת בשומן "שכל האיסור של מצה שרויה הוא רק חומרא, ולכן אין להחמיר בזה". וראה סיכום נדון זה בפסקי תשובה (9), ובספר מועדים לשמחה (12) רבי טוביה פריינד, ירושלים תשס"ו). ובמש"כ שם בענין קיום מצות "כורך" בטיבול המצה בחרוסת לנוהגים בחומרת 'שרויה'.

י. מצה 'שרויה' לקטנים, חולים וזקנים, שקשה להם לאכול מצה רגילה – בשו"ת קנין תורה (8) כתב הגרא"ד הורביץ [גאב"ד שטרסבורג] כי בפולין לא החמירו על הילדים ונשים באכילת 'שרויה'. וראה במועדים לשמחה (12).

יא. המקפיד מלאכול 'שרויה', האם צריך התרת נדרים כאשר רוצה להפסיק מנהגו – בספר אורחות רבנו הקהילות יעקב (7) ובשו"ת יחוה דעת (7).

יב. טעם הנוהגים בחומרת 'שרויה', שאינם מקפידים על כך באחרון של פסח – פסקי תשובות (9), ומועדים לשמחה (13). וראה במש"כ בשו"ת קנין תורה (8) בנדון הכנת כופתאות בשביעי של פסח לקראת אחרון של פסח.

יג. מנהג אשה בבית בעלה האוכל שרויה – יעו' בדברי הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (8).

יד. האם יש מקור לחומרא לא לאכול 'שרויה' גם לאחר הפסח – אגרות משה (8).

טו. הנהגות צדיקים שהפליגו בחומרת שרויה – מועדים לשמחה (13).

"בין המחמירים ובין המקילים, אלו ואלו עושים לשם שמים. אלו דעתם לפרוש משימצא דשימצא חימצא ובר חימצא, בכדי להיזהר מחמץ כל שהוא בכל חומר האפשר. ואלו משום מניעת שמחת יום טוב, שלא ערב להם לחם מצה חריבה. ועל אלו ועל אלו שלבם לשמים קורא אני ועמך כולם צדיקים" (שערי תשובה סוף סי' תס)