נשים בשמיעת מגילה משונא
א. בשו"ע בהלכות ברכות (או"ח סימן נג סע' יט) כתב המחבר: "אפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה". וברמ"א: "ודווקא שיהיה לאותו יחיד טעם הגון על פי טובי העיר אבל בלאו הכי אין היחיד יכול למחות בשליח ציבור. ואם הוא שונאו יכול למחות בו קודם שהסכים עליו. ומי שהוא שונא לשליח ציבור לא יעלה לספר תורה כשקורא התוכחה".
הבית יוסף מביא את הטעם מדוע יכולים לעכב שונא מלהיות ש"ץ בשם המהרי"ק באומרו: "שהתפילה הוא של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל ציבור, ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם. ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפילו יחיד יכול לעכב את החזנות ולומר איני חפץ שיהיה פלוני חזן".
טעם נוסף מדוע יכולים להתנגד למינוי ש"ץ כתב המהרי"ל בתשובה הנ"ל: "ורואה אני כי בדינא דאורייתא הוא, ואומר אני שכל המתמנה שליח ציבור שלא מתוך אגודה אחת אין רוח חכמים נוחה הימנו, דתניא רבן גמליאל אומר (ראש השנה לג, ב) שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם. וכן אמר להם רבן גמליאל (שם לד, ב) לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה, אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי, אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי, והואיל ועומד ומתפלל שלא מתוך אגודה אחת והשאר לא עשאוהו שליח ציבור איך יוצאין ידי חובתן והם אינן מסכימים לתפילתו. ותנו רבנן (תענית טז, א) עמדו בתפילה אע"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידים לפני התיבה אלא אדם הרגיל, רב יהודה אומר מטופל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם וזקן ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם, ופירש רש"י ז"ל, מרוצה לעם שמסכימים לתפילתו. אלמא בעינן ש"ץ שיהא העם מסכימים לתפילתו, ואם רובם מסכימים והמעט אין מסכימים האיך תתקבל תפילתו עבורם אפילו הוא מתכון עליהם הואיל והם אינם מסכימים לתפילתו, אף על פי שיש בו כל המידות הטובות שהוזכרו בברייתא אפ"ה בענין שיהיו העם מסכימים"
ומבואר בדברי המהרי"ל טעם נוסף מדוע יכול היחיד להתנגד למינוי ש"ץ, משום שהוא "שליח ציבור", דהיינו שמהותו היא להיות "שליח" של הציבור להוציאם ידי חובתם ולכן "הואיל ועומד להתפלל שלא מתוך אגודה אחת והשאר לא עשאוהו שליח, אם כן איך יוציאם ידי חובתם והם אינם מסכימים לתפילתו". וטעם זה מועיל לדעתו של המהרי"ל אף מדאורייתא, כדבריו "ורואה אני כי דינא דאורייתא הוא".
נמצאנו למדים ב' טעמים לזכותו של יחיד להתנגד למינוי ש"ץ שהוא שונא לו: [א] התפילה היא במקום הקרבת קרבן תמיד, ומאחר ואין להקריב קרבנו של אדם שלא מדעתו, כך גם לא יכול להיות ש"ץ שלא מדעתו. [ב] הש"ץ הוא "שלוחם" של הציבור להוציאם ידי חובתם, ולא שייך מינוי שליחות שלא על דעת המשלח.
וכתב הלבוש (סימן נג סע' כ) שבזמנינו אין היחיד יכול למחות נגד מינוי ש"ץ, משום "תקנת הקהילות" להפקיע כח היחידים למחות כדי שלא תרבה המחלוקת, וז"ל: "אבל אומר אני שזה היה בימיהם, אבל בדורות הללו שבעוונותינו הרבים הרבה מחזיקים במחלוקת בלי טעם ולא ריח וכל כוונתם לא לשם שמים, אם היו צריכין לשאול כל יחיד ויחיד בפרט בקהילות הגדולות, לא היו מסכימים לעולם על חזן אחד ואפילו יחיד ומומחה בדורו וכל הדרכים האלו בו, אפילו הכי היו מטילין מום בקודשים, והיו הבתי כנסיות ח"ו בטלות מתוך זה, כאשר הוא מצוי תמיד וראיתי כמה פעמים. לכך טוב וישר הוא שבוררין ברורים למנות שליח ציבור על פי רוב פורעי המס שביניהם אפילו פסולים עמהם, ואפילו אם יהיו הרבה יחידים כנגדו הולכים אחר הרוב משום תקנת הקהילות".
ב. מלבד דיני שונא לענין שליחות הציבור והיחיד בתפילה, יש לברר מה דין שונא בשליחות הציבור בקיום מצוות נוספות, כגון תקיעת שופר וקריאת התורה והמגילה, האם יכולים למנוע משונא מלהיות בעל תוקע או מלהיות בעל קורא כפי שאפשר לעכבו מלהיות ש"ץ לענין תפילה, או שמא שונה דין תפילה משאר המצוות.
ובפשטות נראה שדין שונא בתקיעת שופר וקריאת התורה ומגילה תלוי במבואר לעיל [פרק א] אם כוחו של היחיד למחות במינוי ש"ץ הוא בגלל שהש"ץ הוא שלוחו של כל אחד ואחד מהציבור להוציאו ידי חובתו בתפילה, ולכן יכול לעכב מינוי שונא לש"ץ מחשש שלא יוצאנו ידי חובה בגלל שנאתו אליו – הוא הדין בשאר מצוות, זכותו של היחיד לעכב מינוי של שונא כדי שלא יהיה שליח ציבור ויתקע או יקרא בתורה ובמגילה, בגלל החשש שלא יוציאנו ידי חובה בגלל שנאתו אליו, וכפי שנתבארו מטעם זה לעיל [פרק א אות ה] דברי המג"א שיכול למחות בכל המנויים.
אולם אם הטעם שהיחיד יכול למחות בש"ץ הוא משום שהתפילות במקום התמידים תקנום, וכשם שאי אפשר להקריב קרבן ללא דעתו כך אי אפשר להתפלל בלי דעתו של כל אחד ואחד מהקהל. טעם זה שייך רק בתפילה שהיא כנגד הקרבנות, משא"כ בשאר קיום המצוות כמו קריאת התורה ומגילת אסתר או תקיעת שופר, שכמובן לא שייך הטעם שאין מקריבים קרבנו של אדם שלא מדעתו, ודאי שלא יוכל היחיד למחות במינוי שונא לש"ץ.
ג. ברם, האשל אברהם [בוטשאטש] בהלכות תפילה (או"ח סימן נג סע' יט) דן בענין זה, וכתב: "אולי טעם הלבוש ע"ה שכתב שעתה אין אחד יכול לעכב על חזן להתמנות, אפשר כוונתו (לא עיינתי עתה רק המובא באליה רבה ס"ק כד) מצד שהכל בקיאין עתה ואין צריכים לצאת ידי חובתם מהחזן. והברכות הנהוגות שהחזן לבד מברכם כמו דמגילה ודשופר ודכוותיה יכול כל אחד ואחד לומר בעצמו הברכה וגם לסיים קודם ולומר אמן אחר החזן ואין החזן יכול לגרום טובה למי בשנאה או בשום אופן. ולפי זה קורא המגילה וכן בתורה הקדושה והתוקע בשופר, גם עתה יכול אחד לעכב שעל ידי שנאה חשש גרעון מלצאת ידי חובת המצוה".
ומתבאר בדבריו, שלמרות שאת הברכות על תקיעת שופר ומקרא מגילה יכול השונא לברך, מטעם שהוא יכול לברך לבד ואין הוא חייב לצאת בברכתו של הש"ץ – ברם, בעצם מעשה הקריאה או התקיעה, כיון שהש"ץ מוציא בזה ידי חובה אחרים, יכולים לעכב בעד השונא מלהיות ש"ץ מחשש שיתכוין שלא להוציא ידי חובה את מי ששונא. ונמצא לפי דבריו, ששונה דין תקיעת שופר וקריאת מגילה מדין תפילה בזמנינו, שהרי כפי שנתבאר לעיל, בזמנינו אין היחיד יכול לעכב מינוי של שונא לש"ץ בתפילה, ולעומת זאת יש ביכולתו לעכב מינוי של שונא לבעל תוקע או בעל קורא.
גם הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (סימן שנו) סובר כדעת האשל אברהם לחלק בין תפילה לשאר המצוות, וז"ל: "שאלתו ע"ד התוקע אם יחיד יכול למחות. הנה מבואר בט"ז ומג"א דעכשיו אין יכול למחות דהוי הכל אחר רוב פורעי המס, וכן הסכים הט"ז וכן הפמ"ג בשם הלבוש. אך יש לומר דהמנהג הוי רק בש"ץ או ברב דאין מוציאין את הרבים ידי חובתן, אבל בשופר שמוציא הרבים איך יוציאנו בעל כרחו. וספק בתקנה אם הוי התקנה גם על זה אוקמוהו אדינא ויש לומר דיחיד יכול למחות".
ד. ויש לדון בדברי האשל אברהם והגרש"ק שכתבו שהיחיד יכול למחות במינוי בעל קורא בקריאת המגילה, מכיון שהבעל קורא הוא שלוחם של הציבור, ולכן יכולים לעכב את מינוי השונא מאחר ויש חשש שהבעל קורא לא יוציא ידי חובה את מי ששנוא עליו, על פי שיטת בעל ההלכות גדולות המובא בתוספות (מגילה ד, א ד"ה נשים; ערכין ג, א ד"ה לאתויי) שחיוב נשים במצות מגילה הוא רק בחלק ה"שמיעה" ולא בחלק ה"קריאה" של המצוה [שיטת הבה"ג הובאה בשו"ע בהלכות מגילה (סי' תרפט סע' ב) מובא: "יש אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים. הגה: ויש אומרים אם האשה קראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה שאינה חייבת בקריאה". ודעת היש אומרים הוא שיטת הבה"ג].
נמצא שלפי שיטת הבה"ג, דברי האשל אברהם והמהרש"ק שהיחיד יכול למחות גם בזמנינו במינוי בעל קורא מפני שבקריאת המגילה גם היום הבעל קורא מוציא את הציבור ידי חובה – נכונים רק כלפי אנשים החייבים בקריאת המגילה, שמאחר והם חייבים את שליחותו של הבעל קורא שיוציאם בקריאת המגילה, יכולים הם למחות בעד מינוי שונא שיש חשש שלא יוציאם ידי חובה. ברם נשים שאינן חייבות בקריאה אלא רק בשמיעה, אינן צריכות את שליחותו של הבעל קורא, כי גם אם לא יהיה שליח להוציאן בקריאה, הרי יצאו ידי חובתן על ידי ששמעו קריאת מגילה, ואת השמיעה הרי עושים לבד בעצמן.
ולפי זה יוצא שגם אם שונא אינו יכול להוציא את האיש ידי חובה בקריאה שלו, מאחר וצריך התייחסות של הקריאה גם לשומע, אולם יוכל להוציא אשה שאינה צריכה לשמוע קריאה אלא מחוייבת בשמיעה בלבד.
* * *
שיעור זה ראה אור בספרנו רץ כצבי – ירח איתנים (סימן יא) ומובאת שם הערת בן אחי, הרב ישראל רייזמן:
אין מוכח כן מכל הפוסקים, דא"כ שיוצאים בשמיעה גרידא ואין צריך פעולה נוספת מצד המשמיע, מדוע אין חש"ו יכולים להוציא אחרים ידי חובתם. וצ"ע בזה.
וביתר חריפות כתב הרב נחמן פלונצ'ק:
אינו נכון, וכי אם יקרא גוי יצאו נשים ידי שמיעה.
וכפי שהרחיב בביאור טענה זו הרב יהושע סלומון:
נראה לענ"ד דגם לשיטת הבה"ג דנשים חייבות במגילה רק בשמיעה ולא בקריאה (ומשו"ה אינם יכולות להוציא אנשים שחייבים גם בקריאה), מיהו גם נשים אינם יוצאות אלא ע"י קריאה של בר חיובא, ולא על ידי קריאת חש"ו. ובהכרח דהגדר הוא שבעינן מעשה קריאה של חיוב שעל ידו יצאו הנשים בשמיעה. וא"כ דין קריאה בנשים הוא כדין תקיעה בשופר, שאע"ג שהמצוה בשופר הוא בשמיעה, מ"מ בעינן תקיעה ע"י בר חיובא, וצריך לשליחות להבעל תוקע כדי לצאת בשמיעת קול השופר כמש"נ, ה"ה בנשים צריך שיהיה הקורא בשליחותם כדי שיצאו בשמיעתם את קריאתו. ואם כן אפשר שיכולות לעכב על בעל הקורא אע"ג דאינן מחויבות אלא בשמיעה להבה"ג, וצ"ע בזה.
ומבואר בדעתם שהבינו את שיטת הבה"ג בדומה לשיטת הרמב"ם בתקיעת שופר, שהמצוה היא שמיעת השופר.
ברם לפי מה שהבאנו בספרנו שם את דברי מהר"ם חביב בספרו יום תרועה על מסכת ראש השנה (כט, א) שגם התקיעה היא חלק מהמצוה, והוכיח זאת מכך שאינו יוצא ידי חובה בתקיעת חש"ו, ומוכח שגם לפי הרמב"ם התקיעה היא חלק מהמצוה ולכן צריך שתהיה על ידי בר חיובא. ולפי זה כך היא גם שיטת הבה"ג בחיוב נשים בקריאת מגילה, ואף שאינן מחוייבות אלא בשמיעת המגילה, אבל ברור שהקריאה היא חלק מהמצוה ולכן היא צריכה להיות על ידי בר חיובא, והקורא צריך לקרוא בשליחותם, וממילא יכולות לעכב שונא שלא יהיה בעל קורא.