פרשת במדבר

שבט לוי

שבט לוי התמעט מכל השבטים – כי הארון היה מכלה בהם

א. במניין בני ישראל במדבר, היה מספרם של בני שבט לוי מועט ביותר ביחס לשאר שבטי ישראל.

בטעם הדבר פירש רש"י (1א), כי מיעוטם היה בגלל ארון הברית שהיה "מכלה בהם".

ענין ה"כילוי" של בני שבט לוי, בגלל ארון הברית, מפורש בדברי המדרש (במדבר רבה ג, יא) "לפי שהיה הארון מכלה בבני קהת והיה ממעטם, שהיה מקצר ימיהם, ואע"פ כן מחיבת הקדש היו רצים בני קהת אחריו".

על פי זה פירש האור החיים הקדוש (1ב) את לשון הכתוב "וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ", כי "בהתעסקם בארון שבו , שהוא "מקור החיים" יאריכו ימים, ולחשש ההיזק שיכול להיות מהנגיעה והראות בו אמר ולא ימותו".

בדברי הרמב"ן בפרשת וזאת הברכה (1ג) מבואר טעם נוסף למיעוט בני שבט בני לוי: בגלל שהיו נכנסים למקדש ומשתמשים בקטורת שהיא "במידת הדין", כדבריו בביאור הפסוקים "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ, בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה", וזה לשונו: "וטעם ברך ה' חילו, שיהיו חיל גדול. והטעם שירבו ולא ימעטו בבואם אל הקודש, כטעם אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי (במדבר ד, יח), וכן נאמר באזהרות שלהן (שם פסוק יט) ולא ימותו".

שבט לוי – צדיקים מועטים שהקב"ה שותל בכל דור ודור

ב. דברי רש"י בטעם מיעוט מספרם של בני לוי, כי הארון היה מכלה בהם, תמוהים כפי שהקשה הרמב"ן (1ד), כי "עדיין לא נשאו הארון שהיתה הקדושה מכלה בהם".

בספר סוכת דוד (2א) ביאר את דברי רש"י, בהקדם ייחודם של בני שבט לוי, שהיו צדיקים, ואף במצרים זכו לשבת בישיבה וללמוד תורה במנוחה, כמבואר בדברי הרמב"ם (2ב) שיעקב אבינו הבדיל את לוי מכל בניו "והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלימוד". ואף לאחר "שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד כוכבים כמותם", מכל מקום "שבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים".

לאור זאת, יתכן לומר שהטעם למיעוט בני לוי עוד קודם שנשאו את הארון [והקטירו קטורת], נבע מכך ש"היו צריכים להיות צדיקים ביותר, ומפני זה גם כן נתמעטו מקודם, משום שצדיקים המה מועטים בעולם. וזה כבר נקרא שהארון מכלה בהם מלמפרע, שהיותם מועטים מפני שהיו צריכים להיות צדיקים ביותר לשאת הארון, וזהו לא מצוי ברוב עם. והיינו שהיה הארון מכלה בהם אחר כך, אם לא נהגו בכבוד הראוי בו. וזהו גרם שלא יהיו בהם רק נשמות שראויות לכך. וזהו כבר התחיל מכלה למפרע, שלא יוולדו להם סתם נשמות שאינן ראויות לכך".

מיעוט בני שבט לוי – כי לא היו בשעבוד ובעינוי במצרים או בגלל כעסו של יעקב אבינו

ג. הרמב"ן (3א) ביאר בשני דרכים אחרות, מדוע התמעט מספרם של בני שבט לוי.

• מכיון שלא היו בגזירת העינוי במצרים – "ואני חושב, שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו) כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים, כמו שאמר (שמות א, יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו (שם פסוק כ) וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום, ממני או מהם. אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים".

על טעם זה כתב האור החיים הקדוש (4) "וטעם העינוי הוא טעם נכון, אבל לא יוצדק לפי מאמר חז"ל (ב"ר עט א) שאמרו לא מת יעקב עד שהגיעו ישראל לכלל מספר ששים ריבוא". ונמצא אם כן, שכבר השלימו למנין ששים ריבוא עוד בחייו של יעקב אבינו. והרי העינוי לא התחיל אלא לאחר פטירת יוסף הצדיק וכל הדור ההוא, כמובא במדרש (שמות רבה א, ח) על הפסוק (שמות א, ו) "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא", שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותם שירדו למצרים לא נשתעבדו המצרים בבני ישראל [וראה במה שביאר שם בהמשך דבריו].

ותירץ החיד"א בספרו פני דוד (7ב) "ומה שטען על זה [האור החיים הקדוש] ממה שאמרו חז"ל שיעקב אבינו ראה ששים ריבוא והאריך בזה, אפשר שדברי חז"ל בזה יש להם פתרון נסתר ואינו כפשוטן של דברים".

[וראה במה שהוסיף ביאור בטעם זה, מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, בספרו שם דרך (3ב) "ובפרשת שמות (שמות ה, ד) פירש הרמב"ן את הטעם לכך ששעבוד מצרים לא היה על שבטו של לוי (עי' שמו"ר ה, טז) ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם, והכל סיבה מאת ה'. ומבואר שאפילו פרעה הרשע הבין שחיותו של העם וקיומו הוא כאשר יהיו בו חכמים ומורי הוראה וכן "המנהג בכל עם", ולכן לא הטיל על שבט לוי שעבוד והניח אותם מלעבוד. הרי כי אפילו לגדל אומה של עבדים יש צורך בחכמים ומורי הוראה. וכך הבין והכיר בשכלו אפילו פרעה האכזר והרשע. ומה נאמר ומה נדבר לבושתנו ולחרפתנו שבתקופתנו אנשי השלטון ותומכיהם לא יודעים ואינם מבינים וטחו עיניהם מראות והשמין לבבם מלהכיר גודל ערך הישיבות ולומדי התורה, ועד כמה שאלו דרושים ונחוצים לקיום עם ישראל].

• בגלל כעסו של יעקב אבינו על לוי – "ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם, כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסים נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף, ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה".

וכתב האור החיים הקדוש (4) "ובעיני טעם הב' רחוק, כי לא נמצא רושם המעטת הזרע בכעס אביהם ע"ה. ועוד תמצא במספר הבא בדברי הימים (א כג, ג) היו הלוויים שמונה ושלשים אלף מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה, ובמספרם בפרשת נשא באו לכלל חשבון שמונת אלפים וחמש מאות ושמנים. נמצאו שהוסיפו ד' חלקים בקירוב על מספר זה, ובמספר בני ישראל הבא שם לא באו לכפל מספר האמור כאן, ובאומד מספר זה לכשיהיו נמנים מבן עשרים עד בן מאה ומעלה, כדרך שנמנים ישראל, יכול להיות מספרם כגדול שבטי ישראל ומעלה, ואיה כעס אביהם".

על דברים אלו כתב החיד"א בספרו פני דוד (7ב) "והתירוץ שני שתירץ הרמב"ן, שהיה מפני כעס יעקב, והקשה הרב [אור החיים הקדוש] ממנין דברי הימים, אפשר דכעס יעקב לא עשה רושם כי אם עד שהופרשו הלוויים לעבודת המלך בפועל כשהוקם המשכן".

קושיא נוספת על טעם זה, הקשה בספר סוכת דוד (3ג), שלכאורה הסיבה למיעוט בני שמעון היתה מיתתם במגיפה על דבר חטא בעל פעור ומעשה זמרי נשיאם, ומהו השייכות של כעס הזקן לזה. ותירץ: "יש לומר דעכשיו שחטאו ופגמו בזנות של בנות מואב ומדין, נתעורר עליהם הכעס של הזקן במה שאמרו לו הכזונה יעשה את אחותנו וכו', והלא עכשיו שבט שמעון בעצמו חטאו בזה החטא של הכזונה וכו'. ולכן נתעורר עכשיו עליהם כעס הזקן על מעשיהם של אז, והיינו דעל ידי  כעס הזקן גרם זה שימותו ויענשו עונש קשה כל כך עבור חטא זה".

מיעוט בני שבט לוי – כי לא נפלו ממדרגתם שהיה אחד מהם שקול כנגד הרבה

ד. בתפארת שלמה (5א) ביאר את תירוצו של הרמב"ן, על פי היסוד ש"צדיק יסוד עולם" שקול כנגד רבים. וכאשר התחיל השעבוד, כל השבטים שהיו בו "נפלו ממדרגתם הראשונה שהיה אחד שקול כנגד הרבה. לכן היו צריכים לפרו ורבו להיות הרבה שקולים כנגד צדיק אחד יסוד עולם, שיהיה קיום העולם. לכן שבט לוי שלא היו באותו הגזירה כאשר יענו, הם עמדו במעלתם להיות אחד שקול כנגד הרבה. לזאת לא היו בבחינת פרו וישרצו, כי מספרם היה עולה לכמה וכמה מבני ישראל. ויכול להיות שזה כוונת הרמב"ן ז"ל, מחמת שלא היו באותה הגזירה וכו', מחמת שלא חטאו ולא נפלו ממדרגתם היה אחד שקול כנגד הרבה".

מיעוט בני שבט לוי – כי גירשו את נשותיהם בגלל שלא יכלו לראות את בניהם מושלכים ביאור

ה. האור החיים הקדוש (5ב) ביאר באופן נוסף את טעם מיעוט מספרם של בני שבט לוי: "והנכון בעיני הוא, כי שבט לוי מעשה אחד להם, כמעשה עמרם אשר שלח את אשתו (סוטה יב, ב; 7א) בשביל גזירת הבן הילוד. והטעם לצד שהיו מעונגים ולא נשתעבדו, לא נמס לבבם כל כך לראות נטעיהם מושלכים ביאור, כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועול העבודה, הוזל והוקל בעיניהם ובלבם לראות ילדיהם מושלכים ביאור. גם שהיו מזלזלים בעצמן לילד ולעזוב בשדות ובמחילות הארץ, אשר אין אדם נכבד שנפשו מכובדת עליו כשבט לוי עושה כן. וזו היא סיבת מיעוטם, כי אם אין גדיים אין תיישים. והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמוד ממנו שכולם החזירו, כי הוא זה אשר בא אליו הדבר בנבואה כמאמר חז"ל באגדה". בני לוי היו "מעונגים" מחמת שלא היו משועבדים במצרים, ולכן לא יכלו לראות בניהם מושלכים ביאור, ומסיבה זו עמדו וגירשו את נשותיהם כדי לא לקיים מצות פריה ורביה". וראה במה שביאר האור החיים (6א) בהמשך דבריו, ובמה שכתב הכלי יקר (7ג) כעין דבריו.

בביאור הדברים כתב מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל (6ב)  "הרי בוודאי יש ממידת האכזריות להעמיד וולדות שיושלכו ליאור, ובעל כרחך מסירות נפשם המופלאה של נשי ישראל להעמיד צבאות רבות במצרים למרות הגזירה – נטבעה בהם על ידי קושי השיעבוד שצירף וזיקק אותם לאפשרות לנהוג שלא כמידותיהם ובכלל זה שלא לחוס על בניהם ולעשות את רצון הקב"ה לפרות ולרבות. כלומר, צירוף נפשם בכור הגלות וקושי השיעבוד הוא זה שיצר בהם את שלמות הנפש, שיקל בעינהם לראות את עולליהם מושלכים ליאור, ויבטחו בה' ויתגברו לעשות את המוטל עליהם לקיים רצון השי"ת לפרות ולרבות כדי שלא יכלה עם ישראל . ולכן מידת מסירות הנפש שנבעה משלימותם וגודל מעלתם, היתה חביבה ויקרה לפני הקב"ה. אך לעומתם, עמרם ושבט לוי בדרגתם המופלאה, וכפי שכתב הרמב"ן בפרשת וארא (שמות ו, יד) על עמרם ואביו קהת וזקנו לוי: "הם בעצמם חסידי עליון ראויים לספר בהן כאבות העולם"  – לא נהגו כשאר ישראל שמסרו נפשם להעמיד צבאות רבות במצרים, כי הם בגלל נכבדות נפשם שלא נשתעבדה בקושי השעבוד, לא היה בכוחם מעצמם לנהוג ככל ישראל. ומאחר ולא נצטוו במפורש לנהוג כך, נמנע הדבר בעיניהם מחמת שחסו על הנולדים, ונמנעו מפריה ורביה. ורק בבני ישראל שהיו שקועים בעומק השיעבוד נוצר הכח להתגבר על הרחמנות הטבעית על עולליהם הנולדים ולמסור את נפשם להמשך קיום כלל ישראל בלי חשבונות".

וראה במה שכתב בספר סוכת דוד (8א) מדוע מיאן הרמב"ן בפירושו של האור החיים הקדוש.

והנה החיד"א (7ב) הקשה על מה שכתב האור החיים הקדוש "והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמוד ממנו שכולם החזירו", מדברי הגמרא במסכת סוטה (7א) "תנא, עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר, לשוא אנו עמלים. עמד וגירש את אשתו, עמדו כולם וגירשו את נשותיהם".  משמע "דעמרם גדול הדור היה, ואותם שגירשו כשגירש, החזירו כשהזיר, לפי שהסכים לדברי מרים שגזירתו קשה משל פרעה", וראה במה שכתב החיד"א בהמשך דבריו, ובספר כל הכתוב לחיים (8ב) שליקט מדברי המפרשים בנדון.

מידת ה"נכבדות" – כלי עזר להינצל מהחטא

ו. בדברי האור החיים הקדוש (5ב) נתבארה מעלת נכבדותם של בני שבט לוי שהיו "מעונגים" ולכן "לא נמס לבבם כל כך לראות נטעיהם מושלכים ביאור".

מעלת ה"נכבדות" נתבארה בדברי האור החיים הקדוש בפרשת שמות (9ב), בביאור סדר השתלשלות התחלת השעבוד וארבע סיבותיו: "[א] מיתת יוסף, שאם היה יוסף קיים יספיק שלא ימשלו בהם המצריים, הא למדת שכל זמן שיוסף קיים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומעונגים. [ב] מיתת האחים, שכל זמן שאחד מן האחים קיים היו המצריים מכבדים אותם. [ג]  מיתת כל הדור (שמו"ר א ח), פירוש כל השבעים נפש, שכולם היו חשובים בעיניהם, ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד בהם. [ד] ובני ישראל פרו וישרצו, כי אם לא היתה ההרגשה הגדולה שפרו וישרצו במאד וגו' ותמלא הארץ וגו', לא היו נותנים לב לבקש תחבולה". ומבואר כי בזמן שאחד מהאחים וכן בני אותו הדור היו בחיים, המצרים היו מכבדים את בני ישראל, ומחמת שהיו חשובים בעיניהם לא שעבדום.

עוד כתב האור החיים הקדוש שם: "כי במיתת יוסף ירדו מגדולתם שהיו מעולים יותר ממצריים ונעשו שוום להם. ובמיתת האחים ירדו למטה ממדרגתם שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם. ובמיתת כל הדור התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבוים של ישראל שנתמלאת ארץ מצרים בהם".

וכתב רבי חיים שמואלביץ, בספרו שיחות מוסר (9ג) "למדנו מדבריו, שאע"פ שהמצרים רשעים היו מעולם, מכל מקום לא היו יכולים להשתעבד בישראל כל זמן שהיו ישראל נכבדים וחשובים בעיניהם. ורק כשירדו ממדרגתם ונעשו מבוזים בעיניהם, התחילו לשעבדם. ונראה כי שתי פנים בדבר. האחד מצד המצרים, שלא היו מסוגלים לשעבד בני אדם שהם נכבדי וחשובים. והשני, מצד בני ישראל עצמם, שכל זמן שהיו חשובים ונכבדים בעיני עצמם, לא היו המצרים יכולים לשעבדם, ורק כשהושפלו מחשיבותם בעיני עצמם, נעשו בני שעבוד".

ומכאן המסקנה, כי אחד מכלי הנשק במלחמת האדם מול היצר הרע, הוא ההכרה בערך עצמו "להתעלות ולהיות נכבד וחשוב, ועל ידי כך הוא נשמר מהחטא, שמכיון שמכיר במעלתו, הרי הוא נמנע מלחטוא כדי שלא ירד מדרגתו".

מעלת הלויים – מסירות ללא סייג לעבודת השי"ת

ז. להשלמת היריעה אודות מעלת בני שבט לוי, נעיין בדברי רבי אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה, בספרו לקט שיחות מוסר (10ב), בביאור הנהגתם בשעת עבודתם, ונלמד על מסירותם ללא סייג בעבודת השי"ת ולחינוך בניהם.