פרשת כי תצא

שמירת הלשון

א. מהות האדם – כח הדיבור

עיקר מהות האדם היא "הנפש המדברת" כתרגומו של אונקלוס (1א) על הפסוק "נפש חיה" – "רוח ממללא".

ומכאן גודל כוחו של הדיבור, כמאמרו של החכם מכל אדם (1ב) "מות וחיים ביד לשון", וכדברי רבנו בחיי בפתיחת פרשת ויגש (1ג) "דבר ידוע כי הדיבור יש לו כח גדול, הן לטוב הן להפכו, והוא עיקר הוית האדם, כפרי הזה שהוא עיקר האילן. ומזה אמר הכתוב ויהי האדם לנפש חיה. באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא. ויש בדיבור שני דרכים – דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב מות וחיים ביד לשון". וראה גם בדבריו בפתיחה לפרשת מצורע (1ד).

ב. זכור את עשה ה' אלוקיך למרים – מצות עשה להיזהר מלדבר לשון הרע

שיטת הרמב"ן בפירושו על התורה (2ב) ובהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ן (3א), מבוססת על דברי הספרי, כי יש למנות את זכירת מעשה מרים כמצות עשה – להיזהר מלדבר לשון הרע: "אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג, ג), זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כה, יז), כולם מצוה. אם כן גם זה כמותם, והיא אזהרה מלדבר לשון הרע". ובהמשך דבריו הביא את דברי חז"ל "וזכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים, שתהא מזכיר זה בפה תמיד", וסיים: "ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא סיפור ועצה בלבד להינצל מן הנגעים, ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה. אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להימנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוון להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל, וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו".

הרמב"ן חזר על יסודות הדברים גם בביאור הפסוק (2ג) "זכור את אשר עשה לך עמלק".

החפץ חיים הוסיף וביאר בספרו שמירת הלשון (3ב), כי התורה פירשה לנו במצות הזכירה ד' עניינים:

[א] זכור את אשר עשה ה' אלקיך – היינו מה שעשה.  גודל העונש.  [ב]  למרים – למי עשה, למרים. שהיתה צדקת ושדברה באחיה שאהבתו וכו'. [ג] בדרך – באיזה מקום, בדרך.  לא הועילו זכויותיה ונענשה מיד בכלימה גדולה. [ד] בצאתכם ממצרים – באיזה זמן.  וכפי שמדוקדק בדברי הרמב"ן (2ב) עניינים אלו: "יצוה במצות עשה שנזכור [א]  העונש הגדול שעשה ה' [ב] לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, [ג] וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל.

ג. שיטת הרמב"ם בגזר זכירת מעשה מרים

כאמור, הרמב"ם לא מנה במנין המצוות שלו את זכירת מעשה מרים, עם זאת הזכיר את הענין בסוף הלכות טומאת צרעת (4א), וצ"ע בביאור שיטתו.

החפץ חיים (4ב) כתב, כי למרות שהרמב"ם לא מנאה למצות עשה, אולם מדבריו הנ"ל בסוף הלכות טומאת צרעת נראה "שמפרש פשטיה דקרא דזכור כהרמב"ן. ואם כן מי שמדבר לשון הרע או רכילות, בוודאי שוכח בשעת מעשה ענין עונשה של מרים הנביאה, ועובר לרמב"ן על זה".

בספר רצונך חפצתי (5א) הביא בשם  מו"ר רבי הלל זקס זצ"ל, ראש ישיבת חברון, שאמר כי נראה מאריכות לשון הרמב"ם "דענין הזכירה הוא לא מיוחד רק ללשון הרע בדווקא, אלא ענין כללי של שכר ועונש, וללמדנו שיש דין ויש דיין. וממילא לא מנאה הרמב"ם לפי מה שביאר בשורשיו שלא מונה אלא דברים פרטיים במנין המצוות ולא לעניינים כלליים ושורשיים".

ד. גדרי מצות זכירת מעשה מרים – הלכה למעשה

האחרונים דנו בגדרי זכירת מעשה מרים, האם די באמירת דברים המזכירים לו את המעשה [או לימוד הלכות לשון הרע], או שצריך להזכיר בפיו דווקא את מעשה מרים.

האגרות משה (5ב) הביא את דברי המגן אברהם בשם האריז"ל, שבאמירת ברכת אהבה רבה בשחרית יכוון במילים "להודות לך", לזכור שהפה נברא להודות ולא לדבר לשון הרע. וכתב האגרות משה: "לכאורה פשוט שבלימוד האיסור דלשון הרע לא יצא [ידי חובת] הזכירה". אולם החפץ חיים הביא בספרו חובת השמירה (5ד) בשם רבי בצלאל כהן, מו"ץ וילנא, שלימוד ענייני לשון הרע נכלל במצות זכירת מעשה מרים.

אמנם מלשון הרמב"ן (2ב) נראה שחיוב הזכירה הוא לומר בפה את מעשה מרים, וכפי שכתב החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (3ב) בהערה. וראה במה שכתב החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (5ג) ביאור דברי האריז"ל.

כמו כן דנו הפוסקים, מה זמן חיוב מצות זכירת מעשה מרים: פעם ביום, בכל יום, או שהחיוב כלל לא תלוי בזמן אלא רק כשרצונו לדבר לשון הרע. ראה בדברי המנחת חנוך (5ה) שהסתפק, ובמה שכתב בספר דברי יואל (6ב).

סיכום – חפץ חיים, מהדורת 'דרשו' (6א)

ה. שמירת הלשון – כדי שלא תסתלק השכינה

ביציאה למלחמה, הזהירה התורה על שתי עבירות חמורות, הגורמות לסילוק השכינה –  גילוי עריות ולשון הרע, כמבואר בדברי הרמב"ן (6ג). ומכאן נלמד כי ההקפדה על שמירת הלשון, נצרכת להשראת השכינה בישראל.

ו. שמירת הלשון – בכלל מצות קדושים תהיו

מעלה זו של של שמירת הלשון מבוארת בדברי הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים (7א). ומה שכתב הרמב"ן בתוך דבריו: "וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס", מבואר בדברי הרמב"ם (7ב).

ז. חובת שמירת הלשון – אפילו מדיבור לשון הרע שלא בכוונה

מדברי הרמב"ן (2א) שכלל בזכירת מעשה מרים, ציווי להיזהר מלדבר לשון הרע גם "כשאין מתכוון להזיק כלל", למד רבי אייזיק שר, בספרו לקט שיחות מוסר (7ג) כי הנכשל ב'אבק' לשון הרע עבר על מצות עשה מדאורייתא.

ח. חומר החטא בדיבור שאינו הגון ומדוקדק

ממוצא ההכרה בכוחו המופלא של הדיבור, ובגודל החובה להיזהר בשמירת הלשון, נתבונן בדברי חז"ל והרמב"ן, המגלים לנו את עומק התביעה שנתבעו גדולי עולם על דיבור שאינו הגון ומדוקדק.

• החטא במי מריבה בדיבור "נוציא לכם מים" – הרמב"ן (8א) הביא את דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות טז, ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו', וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב, נא)".
• חטאם של המלאכים שאמרו לאברהם אבינו "משחיתים אנחנו" – בספר שם דרך (8ב) כתב על דברי רבנו חננאל בביאור חטא מי מריבה: "וחטא זה של דיבור שאינו מדוקדק הוא כעין חטאם של המלאכים שגילו לאברהם אבינו שעתיד ה' להפוך את סדום ועמורה ו"נדחו ממחיצתן קל"ח שנה" (ילקוט שמעוני רמז קיט), בגלל "שנתגאו ואמרו (בראשית יט, יג) כי משחיתים אנחנו את המקום הזה" – בביטוי שלא כהוגן, שהשתמע כאילו הם המשחיתים.
• כעסו של יעקב אבינו על רחל אמנו ש"דברה שלא כהוגן" – כמבואר בדברי הרמב"ן (8ג), ובספר שם דרך (9א).
• חטאו של יוסף הצדיק בדבריו לשר המשקים "זכרתני והזכרתני" – ספר שם דרך (9ד).
• חטאו של משה רבנו בדיבור "הדבר אשר תקרבון אלי ושמעתיו" – כדברי רבנו בחיי (9ב) בביאור דרשת חז"ל (סנהדרין ח, א) כי דיבור זה "נחשב למשה לעונש, ועליו נתעלם ממנו דין בנות צלפחד. ויש לתמוה מה חטא בדבור זה משה להקב"ה, ומה ראה על ככה להענישו. אבל נראה לומר כי מפני שהזכיר משה כבר כי המשפט לאלקים הוא, וחזר ואמר תקריבון אלי כאילו לא דקדק משה בלשונו וכמעט שהשוה עצמו לקונו, ומפני זה חשבוהו רז"ל לעונש".
• חטא המרגלים במלת "אפס" – כדברי הרמב"ן (9ג) "אבל רשעם במלת "אפס", שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין, כלשון האפס לנצח חסדו (תהלים עז, ט)".

ט. ההכרה בערך הדיבור – הכנה ליום הדין

יום הדין של ראש השנה מקורו ביום הדין של אדם הראשון, ועל כן יש ללמוד לקח מחטאו של אדם הראשון בדיבור, להתבונן בערכו של הדיבור כהכנה ליום הדין – ראה בדברי הסבא מסלבודקה בספר אור הצפון (10א).