תפילה בציבור

א. חז"ל הפליגו בגודל מעלת התפילה בציבור ואמרו (1) ברכות ח, א) "אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים".

ובזוהר הקדוש [הובא בספר יסוד ושורש העבודה (2)] מבואר שכאשר מתפללים ביחידות, הקב"ה בוחן ובודק את המתפלל ואת תפילתו, ואם ח"ו יש לו עוונות והתפילה "אינה יפה", היא נדחית. ואילו לתפילת רבים יש פתח מיוחד בשמים, אשר דרכו נכנסות תפילות הרבים [וראה גם בדברי ספר הכוזרי (2) אודות מעלת התפילה בציבור].

ועוד הפליגו חז"ל בגודל מעלת התפילה בבית כנסת "שהקב"ה מצוי" שם (1) ברכות ו, א). וכן אמרו (שם ע"ב) "כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד הקב"ה משאיל בו", ו"כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע" (1) שם ח, א).

הראשונים והאחרונים ישבו על המדוכה לברר האם תפילה בציבור היא חובה, או רק זכות – שהתפילה מקובלת יותר מתפילה ביחידות, ונפקא מינה רבתא בזה לכמה וכמה עניינים כפי שיבואר בהרחבה להלן.

תפילה בציבור – חובה

ב. במסכת ברכות (3) מסופר על רבי אליעזר ששחרר את עבדו להשלים מנין, והקשו עליו היאך לא חשש לעבור על איסור "לעולם בהם תעבודו", ותירצו: "מצוה דרבים שאני". ולכאורה משמע מדין זה שתפילה בציבור היא חובה גמורה, שהרי לא יעלה על הדעת שמותר לעבור על איסור כדי לקיים "זכות" או "מידת חסידות" בלבד.

ברם בשו"ת חות יאיר (5) שאין ללמוד ממעשה זה לענין תפילה בציבור, כי אילולא שחרר רבי אליעזר את עבדו "היה בטלה המצוה [מהתורה, של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", באמירת קדיש, קדושה וברכו] מכל הרבים ההם שהיו נאספים ביחד". נמצא, שרבי אליעזר שחרר את עבדו בגלל קיום מצות "ונקדשתי" ולא משום חיוב תפילה בציבור.

ראיה נוספת שיש חיוב להתפלל בציבור, הביאו הפוסקים מדברי הגמרא בפסחים (3) שהמהלך בדרך צריך ללכת "ארבעהה מילין לתפילה לפניו, אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר".

ואמנם חלקו הפוסקים האם הלכה זו נאמרה על חיוב תפילה בציבור או על חיוב נטילת ידים לתפילה. רש"י פירש: "אם מהלך בדרך ובא עת ללון ולהתפלל, אם יש בית כנסת לפניו בריחוק ארבעה מילין, הולך ומתפלל שם ולן שם". ואילו תוספות (ד"ה לפתילה) הביא את פירוש הערוך "לתפילה היינו לרחוץ ידיו להתפלל". וכן נראה בדעת הרמב"ם שהביא דין זה בהלכות תפילה (3) בנדון "טהרת ידים" לתפילה.

אולם להלכה נפסק בשו"ע (6) סי' צ סע' טז) כשיטת רש"י: "ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ארבעה מילין מקום שמתפללים בעשרה, צריך לילך שם. ולאחריו, צריך לחזור עד מיל, כדי להתפלל בעשרה" [וראה בדברי הרב ברוך אובערלנדר (9) שכתב כי שיעור "ארבעהה מילין" נמדד במרחק ולא בזמן. אולם בתשובות והנהגות (10) כתב כי "חיוב הנסיעה בשיעור הילוך מיל היינו בזמן"]. וכתב המשנה ברורה (ס"ק נב) "והיושב בביתו דינו כמלאחריו. וזה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותם האנשים שהם בעיר, ומתעצלים לילך לבית הכנסת להתפלל מנחה ומעריב".

ובפשטות יש ללמוד מהלכה זו שיש חיוב לטרוח ללכת מרחק של ארבעה מילין כדי להתפלל בציבור, כי יש מצוה להתפלל בציבור ואין זו רק "זכות" ו"מעלה" בתפילה שהיא מקובלת. וכפי שהסביר ערוך השלחן (7) סע' כא) את טעם החיוב לטרוח ארבעה מילין [או מיל אחד] כדי להתפלל בציבור "דתפילה בציבור אף על פי שהיא דרבנן, מצוה גדולה היא, דלבד תפילה בציבור עוד יש בה קדיש וקדושה וברכו" וכדברי ערוך השלחן שתפילה בציבור היא מצוה מדרבנן, בגלל שבזכותה מקיימים את מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל", נקט להלכה בשו"ע הרב (7) יעו"ש בדבריו.

וכן מבואר באגרות משה (8) ח"ב סימן כז) כי "להתפלל בעשרה הוא חיוב מצוה על האדם, ולא רק הידור ומעלה בעלמא", כיון "שחזינן שצריך לטרוח הרבה [דהיינו ללכת למרחק ארבעה מילין או מיל אחד כדי להתפלל בציבור], מוכרחים לומר שהוא חיוב מצוה על האדם להתפלל בעשרה".

האגרות משה חיזק את שיטתו מההלכה שהמתפלל ומצא צואה, כיון שחטא בתפילתו שהיא תועבה, עליו לחזור ולהתפלל "ואם כן שמעינן מזה, דבתפילה שברור שלא תקובל, לא יוצא. משום דתפילה להשי"ת לא שייך להחשיב אלא לתפילה כזו שאפשר שתתקבל. ותפילה כשליכא אפשרויות שתתקבל אינה תפילה כלל. ולכן כיון שבציבור נשמעת תמיד, ותפילת יחיד אף של אדם גדול וצדיק אינו ברור שתתקבל, יש חיוב על כל אדם שיתפלל בציבור".

ועל פי זה שלל האגרות משה מכל וכל, את האפשרות ללמוד עד מאוחר ועל ידי כך להתבטל למחרת מתפילה בציבור.

תפילה בציבור – זכות ומעלה

ג. אולם מן העבר השני, המהרי"ל (4) כתב: "אמר מהר"י סג"ל דלא ראה בשום פוסק שמותר לערב תחומין לילך לבית הכנסת כדי להתפלל בעשרה", היות ו"להתפלל בעשרה אינה כל כך מצוה, דיכול לכוון תפילתו בביתו".

וכיוצא בזה מפורש בדברי הרשב"ש (4) שאין מצוה להתפלל בציבור בבית כנסת, ולכן הנשבע שלא יכנס לבית הכנסת "אינו כנשבע לבטל את המצוה. חדא, שאינה מצוה דאורייתא. ותו, דהא יכול להתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללים, והיו כמתפלל עם הציבור".

מדברי המהרי"ל למד החות יאיר (5) הלכה למעשה, שאין לעבור על איסור דרבנן לצורך תפילה בציבור. ולכן לא התיר לבעל בית עשיר שרצה לשכור בערב שבת ספינה שתעביר אותו בשבת ממקומו אל מקום שבו יוכל להתפלל במנין ולשמוע קריאת התורה ש"הרי גם להתפלל בעשרה אינו מצוה כולי האי".

והוסיף החות יאיר, שאף שעל ידי התפילה בציבור מקיימים מצות עשה מהתורה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", באמירת דברים שבקדושה "עם כל זה אינו מצוה עשה דרמיא [המוטלת] עליה", ולכן אין זו סיבה להיתר.

ובספר עמק ברכה (5) הוכיח שאין חיוב להתפלל בציבור מדברי הגמרא במסכת ברכות (1) ח, א) שרב יצחק שאל את רב נחמן מדוע לא בא לבית הכנסת להתפלל, ורב נחמן השיב לו "לא יכילנא", ופירש רש"י: "תש כוחי" [ופירש המגן אברהם (5) סי' צ ס"ק טז) "שתש כוחו אע"פ שאינו חולה, דאם היה רב נחמן חולה, אם כן מאי שאל לו [רב יצחק] מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא, אלא על כרחך שלא היה חולה ממש"]. חזר רב יצחק ושאל את רב נחמן מדוע לא קיבץ עשרה להתפלל עמהם במנין, ורב נחמן השיב לו: "טריחא לי מילתא". ומכאן הוכיח העמק ברכה: "ואם נימא דהוי [תפילה בציבור] חיוב מצוה ככל המצוות המחוייבות, מה טענה היא זו טריחא ליה מילתא, הא חייב אדם להשתדל ולטרוח במצוה אפילו אם קשה לו הדבר. ועל כרחך מוכח מזה דתפילה בציבור מצד עצמה אינה מצוה".

ואמנם יש לכאורה סיוע לשיטתם, מלשון מרן השו"ע בהלכות תפילה (5) "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור". וכפי שנראה שדייק העמק ברכה, בהמשך דבריו הנ"ל: "ולפיכך אין שום חיוב להתפלל עם הצבור, אלא כיון שאין תפילת היחיד נשמעת בכל עת אלא בציבור, לפיכך צריך האדם להשתדל להתפלל עם הצבור כדי שתקובל תפלתו וזהו כל הענין של תפילה בציבור". העמק ברכה רצה לדייק שאין חיוב להתפלל בציבור מדברי הרמב"ם שכתב הלכות תפילה (4) פ"ח ה"א) "ולא יתפלל יחיד כל זמן שיכול להתפלל", שאין חיוב "אלא השתדלות שתקובל תפילתו".

וראה בדברי האגרות משה (8) ח"ב סי' כז ד"ה ואין) שנקט שיש חיוב להתפלל בציבור, במה שכתב בביאור לשון השו"ע.

ספקות בדיני תפילה בציבור

ד. ממוצא הדברים שנתבארו, נבוא ללבן ספקות הלכתיים שונים בנדון תפילה בציבור.

• תפילה בציבור ללא כוונה או תפילה ביחידות בכוונה – לאור שיטתו שיש חיוב להתפלל בציבור, האגרות משה (9) פסק שאפילו אם מכוון יותר בתפילה ביחידות [כי תפילה בבית כנסת מפריעה לריכוזו], עליו להעדיף תפילה בציבור ללא כוונה על פני תפילה ביחידות בכוונה. אולם בשו"ת אור לציון (9) פסק: "תפילה בכוונה וביחידות עדיפה מתפילה בציבור שלא בכוונה, אולם אין לנהוג כן אלא באקראי. ואין לאדם להרגיל עצמו להתפלל ביחידות מטעם זה".
• לימוד קבוע בחברותא או מסירת שיעור לרבים – על חשבון תפילה בציבור, ראה בספר חשוקי חמד (10) שהביא בשם הגרי"ש אלישיב, שחולה שיכול לבוא לבית כנסת לשיעור גמרא או לתפלה בציבור, יעדיף את השיעור. ובספר הליכות שלמה (16) סע' טז) פסק שיתפלל ביחידות ולא יבטל שיעור תורה לרבים. אולם הרב זילברשטיין פסק בחשוקי חמד (10) שעדיף להתפלל בציבור, אפילו אם בשל כך יבטל את לימודו הקבוע עם חברותא לפני תפילת שחרית.
• תפילת ותיקין ביחידות או תפילה בציבור יותר מאוחר – רבי שלמה קלוגר פסק בשו"ת האלף לך שלמה (12) שעדיף להתפלל בציבור מאשר להקדים ולהתפלל ותיקין ביחידות, אולם בילקוט יוסף (12) סע' ד) הביא את החולקים עליו, וכן נקט בספר הליכות שלמה (16) סע' יז) שעדיף להתפלל ותיקין ביחידות, כהוראת הביאור הלכה (סי' נח ד"ה ומצוה).
• תפילה קודם הנץ החמה בציבור או לאחר מכן ביחידות – בילקוט יוסף (12) סע' ד) פסק שעדיף להתפלל ביחידות תפילה "לכתחילה" מאשר תפילה בציבור "בדיעבד".
• תפילה בציבור או קריאת התורה – חולה שהורשה לצאת מביתו בשבת לזמן קצר, וצ"ע האם יצא לתפילה בציבור או לשמוע קריאת התורה, ראה במנחת יצחק (11) שהכריע שיתפלל בביתו בכוונה וילך לקריאת התורה בציבור.
• ילך למקום עבודתו או לתפילה בציבור – בספר הליכות שלמה (16) בסוף הערה 52) הובאה הוראה בשם הגרש"ז אויערבך, שעדיף שיצא למקום עבודתו, כי על ידי שיבוא בין הבריות תיטב הרגשתו, וכמאמר הכתוב (משלי יח, יד) "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ". ולענ"ד יש להתעורר, שהיה פשיטא אצל הגרש"ז שבואו לבית הכנסת נועד אך ורק למטרת תפילה ולא ישיג בזה את הנצרך לבריאותו להיות מעורב בדעתו עם הבריות, ודו"ק בזה היטב היטב!
• • •

תפילת תלמיד חכם במקום תלמודו

ה. במסכת ברכות (1) ז, ב) מסופר על רב אמי ורב אסי שהקפידו להתפלל "ביני עמודי היכא דהוו גרסי", למרות שהיו במקום מגוריהם [טבריה] שלוש עשרה בתי כנסיות. ובדברי תלמידי רבנו יונה (3) הובאה שיטתם של "רבני צרפת", שלמדו ממעשה זה להתיר לתלמיד חכם להעדיף להתפלל ביחידות במקום לימודו מאשר להתבטל מלימודו כדי ללכת לבית הכנסת להתפלל בציבור. וזאת בניגוד לשיטת הרמב"ם (4) פ"ח ה"ג) שפירש כי רב אמי ורב אסי התפללו בעשרה אלא שהעדיפו את בית המדרש על בית הכנסת. ואילו רבנו יונה נקט להלכה, שאפילו לדעת הרמב"ם, החיוב להתפלל במנין נאמר רק למי שדרכו להתבטל מלימודו ללכת למקום אחר ללמוד, ולא למי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע, ותורתו אומנותו, שאין לו ללכת לבית הכנסת ואף שיתפלל בביתו ביחידות.

ברם הרא"ש כתב בתשובה (4) כי "טוב להתפלל עם הצבור בעשרה, זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. וגם אין תורתנו כל כך אומנותינו, והרבה שעות אנו מבטלים ביום, נבטל תורתנו בשעת תפילה, ונשלים אותה השעה משעות הבטלות ביום, ונצא ידי חובתינו בתורה ובתפילה. וגם אם אין תלמיד חכם מתפלל עם הצבור, ילמדו אחרים קל וחומר ממנו ולא יחושו על התפילה כלל, ונמצאו בתי כנסיות בטלות כי הם לא ידינוהו לכף זכות לומר שהוא עוסק בלימודו".

להלכה פסק מרן השו"ע (6) סי' צ סע' יח) כשיטת הרמב"ם, אבל הרמ"א הביא לדינא את דברי רבנו יונה: "ויש אומרים דאפילו בלא עשרה עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו, ודווקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי". אך סייג את דבריו על פי תשובת הרא"ש (4), וקבע: "ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת".

וראה במה שכתב בתשובות והנהגות (10) "ומה שמביאים ממקצת גדולים וצדיקים שלא התפללו בציבור, אמנם אין להרהר ח"ו אחריהם, אבל גם אין לעשות כמעשיהם, שאין למדים הלכה מפי מעשה. ואין לדעת טעמיהם ונימוקיהם, ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ומיהו אם מתפלל בדמעות הקב"ה מקבל גם כל השנה תפלת יחיד כציבור".

ביטול תפילה בציבור מחמת הפסד ממון או כשיש מניעת רווח

ו. משנה ברורה (5) ס"ק כט) כתב: "ואם הוא אונס ממון, שמחמת השתדלותו להתפלל עם הציבור יבוא לידי הפסד, יכול להתפלל בביתו ביחיד או בבית הכנסת בלא ציבור, אבל משום מניעת רווח, לא ימנע מלהתפלל עם הציבור, דחילוק יש בין מניעת רווח לבין הפסד מכיסו" [ועי"ש במה שהביא מעשה מהגאון רבי זלמן מירל"ש אב"ד המבורג].

ברם בערוך השלחן (7) סע' כ) כתב: "לא ישכים אדם לילך בדרך לדבר רשות מעיר שיש בה בית כנסת, וזה שאין אנו נזהרים הזה, משום שאנו הולכים בדרך לפרנסתינו, ונחשב זה לדבר מצוה, שהרי מצוה לפרנס אשתו וזרעו".

• הוצאת ממון לצורך תפילה בציבור – בתשובות והנהגות (10) עורר על כך בדבריו: "אף באופן שעולה לו כמה פרוטות הנסיעה [כדי להתפלל במנין] ואין מחויב להוציא ממון עבור זה, מכל מקום השי"ת יראה ללבב אם מוציא לצרכיו לדברים שאינם צורך ממש, כל שכן שיעשה כן לצורך גבוה, ובפרט בשביל התפילה שתתקבל".

נסיעה לעסקים ולחופשה במקום שאין מנין

ז. בשו"ת שבט הקהתי (10) הביא בשם שו"ת יד אליהו [אב"ד לובלין לפני שלוש מאות שנה] שכתב: "מעשים בכל יום שהולכים אפילו לטייל כמה פרסאות ומבטל מלהתפלל במנין כל ימי משך עיכוב בדרך בהכרח, ואין פוצה בזה לאסור. והטעם דהולך ונוסע בשעת היתר, ואין עליו שום חוב אז, ואחר כך ממילא בא הפטור ולא עושה שום עבירה אז, אך מניעת המצוה". וסיים בשבט הקהתי: "אבל בזמנינו ודאי דחכם עיניו בראשו ויכול לנסוע למקומות הנופש דיש שם מנין וכדומה".  וראה גם בדברי הגרז"נ גולדברג במה שנטה להיתר בזה (17).

אולם בשבט הלוי (13) כתב "פשוט בעיני דאם נוסעים רק לתענוג בעלמא דאיסור קעבדי, דאסור  להכניס עצמו למצב שאחר כך תדחה האיסור, וגם לבטל קדיש ועניית האמנים. הגם דמי שגר במקום שאין מנין מצורך פרנסתו, לא עביד איסור, אבל להכניס עצמו לזה, אסור. והצדיקים [שנסעו למקומות נופש ללא מנין] אולי היה להם איזה טעם הגון ע"פ הלכה, או לרפואה". וכן נקט לדינא לאיסור בספר הליכות שלמה (15) עי"ש בדבריו.

• נסיעת משגיחי כשרות ושליחים להפצת יהדות למקומות שלא מתקיימת תפילה בציבור – שו"ת רבני אירופה (13).
• סיכום דיני הפטורים מתפילה בציבור – הליכות שלמה (16).