א. בפרשת מסעי מתואר גבולה הדרומי של ארץ ישראל: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה, וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיו תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה, וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה". ועי' ברש"י (שם), ובאנציקלופדיה תלמודית (1) תיאור הגבול, היורד מעט מים המלח ופונה באלכסון מערבה למעלה העקרבים, משם לצין עד דרומה של קדש ברנע, ומשם לנחל מצרים [שנחלקו הפוסקים האם הוא ואדי אל עריש או הנילוס] היורד אל הים הגדול.

אמנם בזמן הזה, רבו הדעות בין פוסקי ההלכה היכן הם המקומות המוזכרים בתורה [מדבר צין, מעלה העקרבים, נחל מצרים] והמסתעף מכך לקביעת תחום גבולה הדרומי של ארץ ישראל בימינו. ראה מפה ((1); מתוך ספר  'תורת הדרך' של רבי מרדכי גרוס, אב"ד חניכי הישיבות בבני ברק) המתארת את הגבול הדרומי לפי השיטות העיקריות [דעת רבי יהוסף שווארץ [נפטר בשנת תר"ה] בספרו 'תבואות הארץ', ורבי ניסים חיים מזרחי [הראשון לציון לפני כמאתיים וחמישי שנה] בספרו 'אדמת קודש']. ועל פי שיטות אלו, הערים דימונה וירוחם וכן צומת הערבה, נמצאים בתוך תחומה של ארץ ישראל. מיקומה של מצפה רמון שנוי במחלוקת. אולם לכל הדעות, העיר אילת נמצאת מחוץ לגבולות ארץ ישראל. [יחד עם זאת, להלן תובא שיטתו המחודשת של רבי משה מרדכי קארפ, דיין בעיר קרית ספר, בספרו משמרת שביעית (8) בענין זה].

כמובן, הנפקא מינה בשאלת קביעת תחום גבולה הדרומי של ארץ ישראל היא לענין חיוב תרומות ומעשרות, קדושת שביעית, איסור יציאה לחו"ל ודיני יום טוב שני של גלויות.

ב. עתה נתמקד יותר בדינה של העיר אילת. כאמור, לענין חיוב תרומות ומעשרות וקדושת שביעית, לדעת רוב הפוסקים, איזור הערבה והעיר אילת נמצאים מחוץ לגבולותיה של של ארץ ישראל [נרחיב על כך להלן]. אולם בשאלה האם צריך לנהוג בעיר אילת יום טוב שני, נחלקו הפוסקים. ובראש ובראשונה צריך להבין כיצד יתכן שהעיר אילת תֵחשב מחד גיסא כחו"ל לענין תרו"מ ושביעית, ומאידך יתכן שאין צריך לנהוג בה יום טוב שני – ועל כך להלן.

בדברי הגמרא במסכת ביצה (2) מבואר שבזמן הזה לוח השנה היהודי קבוע מראש, ואף על פי כן נוהגים בחו"ל ביום טוב שני [למרות שעיקרו נבע מהספק במקומות שאליהם לא הגיעו שלוחי בית הדין שהעידו על עיבור החודש בזמן בית המקדש שקידשו על פי הראיה, וכעת הרי אין כל ספק] – משום תקנת חכמים שאמרו "הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם".

והנה שיטת הרמב"ם בענין יום טוב שני בזמן הזה מבוארת בדבריו בהלכות קידוש החודש (2), שיש לבחון את התנאים הבאים: [א] האם היה במקום ההוא ישוב בזמן שקידשו את החודש על פי הראיה. [ב] האם הגיעו למקום שלוחי בין דין. ולכן לדעת הרמב"ם: "כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים, עושים שני ימים לעולם כמנהגם מקודם". וכמו כן: "עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושים שני ימים כמנהג רוב העולם".

אך לא כן דעת הריטב"א בחידושיו על מסכת ראש השנה (3), הסבור כי בכל תחומה של ארץ ישראל, גם במקומות המרוחקים יותר מעשרה ימי הליכה מירושלים [שלא הגיעו בהם השלוחים], נוהגים רק יום אחד, כפי שסיים: "כשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו, ואבותינו היו להם מנהגות משונים, שהרי מקומות מקומות יש, ויש שעושין שני ימים ויש שעושין יום אחד, ויש לנו לילך אחר הרוב, ובחו"ל רובא לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים, ולפיכך אנו עושין כאן ב' ימים, אבל ברוב ארץ ישראל היו עושין יום אחד ועושין היום גם כן יום אחד". ומפורש בדבריו, שתקנת יו"ט שני היתה לחו"ל בלבד, ואילו בא"י, אפילו במקום שידוע שלא הגיעו אליו השלוחים, נוהגים יום טוב יום אחד בלבד.

ג. כפי שמצויין בהערות על חידושי הריטב"א [הערה (357)] דנו הפוסקים לפי דברי הרמב"ם והריטב"א, האם במושבות החדשות בארץ ישראל חייבים לעשות שני ימים טובים. השאלה התחזקה ביתר שאת, לאחר כיבוש הנגב, איזור הערבה והעיר אילת, בשנת תש"ח, והתפתחות היישוב היהודי במקומות אלו. באותם הימים ישב על מדוכה זו הגאון הירושלמי רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, שגם העלה את הדברים על הכתב בספרו 'ארץ ישראל' (4) (3).

ראשית הוא מסתפק על איזו 'ארץ ישראל' דיברו הרמב"ם והריטב"א – לפי הגבול של עולי מצרים המתואר בפרשת מסעי (1), או בכיבוש עולי בבל. לאחר שדן בנושא זה, סיכם את החששות שיש לכאורה, לנהוג יום טוב שני באילת ובאיזור הערבה, לפי הרמב"ם,  ומאידך, העלה פתח להקל על פי הריטב"א, ועל פי מה שהביא בספר תבואות הארץ כי רבנו סעדיה גאון תירגם 'מעלה עקרבים' [המוזכר בפרשת מסעי כגבול א"י בדרום] – 'עקבה', דהיינו העיר עקבה שעל יד מפרץ אילת, ולפי דעה זו נמצא שהעיר אילת נמצאת בתחום ארץ ישראל [יצויין כי בשנת תשס"ב יצא לאור ספר 'מישור הערבה' ע"י חברי ורבני מדרש 'מנחת ירושלים', ושם [פרק ג] דן בהרחבה לדחות דברים אלו].

הרב טיקוצ'ינסקי שלח את השאלה באמצעות הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג [שהיה הרב הראשי לארץ ישראל] לשמונה עשרה מרבני ארץ ישראל, ורובם השיבו להקל ולנהוג רק יום טוב אחד. והוא מביא בקיצור את דעותיהם של הרב הרצוג, החזון איש והרב עוזיאל [הראשון לציון באותם הימים], שסמכו להקל על פי הריטב"א הנ"ל, ועל פי דבריהם ועדויותיהם של הגאונים שמאז ומעולם נהגו יום טוב אחד בלבד בכל ארץ ישראל.

ד. גם הגרש"ז אויערבך קבע בספרו מנחת שלמה (4) שיש לנהוג באילת יום טוב אחד בלבד. ראשית, מכיון "שבכל ספיקא דמנהגא, מוקימנן אדין תורה", ובפרט שלא שייך להחמיר מספק לנהוג יום טוב שני מאחר ויש בכך חשש של כמה ברכות ותפילות לבטלה, וגם מבטל מצות תפילין דאורייתא. שנית, מאחר שהמנהג הוא על פי הריטב"א דלא כהרמב"ם. ועוד כתב הגרש"ז סברא מחודשת ש"בזמנינו אנו שהשלטון הוא אחד [וכוונתו לשלטון מדינת ישראל] אפשר דבכהאי גוונא לא שייך לומר שני אילת אינם נגררים אחר ארץ ישראל כיון שעל כרחם יש להם להגרר בכל דבר אחר השלטון", עי' היטב בכל דבריו שם [יצויין כי בספר פסקי תשובות (7) הביא בהערה 37 מדברי ספר 'יום טוב שני כהלכתו' בשם הגרש"ז, שיש לנהוג באילת יוט שני לחומרא, וצ"ע].

מאידך, נקט רבי משה שטרנבוך [ראב"ד בד"צ העדה החרדית בירושלים] בספרו תשובות והנהגות (5) שיש להחמיר ולנהוג באילת שני ימים טובים [וציין שכך גם נהג החזון איש בבני ברק שנבנתה מחדש, וכן נהגו הרב מבריסק ורבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, בשכונות החדשות שנבנו בירושלים]. ומאידך הביא את דעת המקילים לנהוג ביום טוב אחד בלבד, ובהם רבי פנחס עפשטיין [ראב"ד בד"צ העדה החרדית בירושלים]. וראה במה שכתב הרב שטרנבוך בסוף דבריו "והבל בפי אחד מבעלי הוראה בעיה"ק שפסק שאין חולקין מלכות, והיינו מדינת ישראל, וסברא זו בדה מלבו".

גם לדעת רבי בן ציון אבא שאול [ראש ישיבת פורת יוסף] בספרו אור לציון (7) "המתגורר בעיר אילת, יש לו לנהוג יום טוב שני של גלויות לכל דבר, כמו בחוץ לארץ, בין להקל ובין להחמיר" אך הוא מוסיף: "אולם הנוסע לביקור באילת ואין בדעתו להשתקע שם [וכן חיילים המשרתים באילת ואינם גרים שם], כל זמן שאין בני אילת עצמם נוהגים לעשות שני ימים, אף הוא לא יעשה אלא יום אחד, עי' בנימוקים שהביא לדבריו.

עוד בענין יום שני של גלויות בישובים החדשים בארץ ישראל, ראה בדבריו של רבי צבי פסח פרנק [רבה של ירושלים] בספרו מקראי קודש (7). סיכום הדעות בדינה של העיר אילת לענין יום טוב שני – ראה בספר פסקי תשובות (7). ובבירור דעת החזון איש בענין, עיין בספר משמרת שביעית (8).

גדרי החיוב בתרומות ומעשרות ודין קדושת שביעית באיזור הגבול הדרומי ושטחי הערבה

ה. הגרצ"פ פרנק כתב במקראי קדש (7) כי הנגב ואילת הם בכלל ארץ ישראל "ומחוייבים בהפרשת תרו"מ ובכל המצוות התלויות בארץ". אולם לדעת רוב הפוסקים, דין מקומות אלו כחו"ל לענין חיוב תרו"מ וקדושת שביעית, ראה על כך בהרחבה בספר משמרת שביעית (8), ובשו"ת עטרת פז ((9); הרב פנחס זביחי, רב ודיין בהר נוף, ירושלים).

שיטה מחודשת בענין זה, עיין בספר משמרת שביעית (8) שכתב כי בפסוק "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים" (שמות כג, לא), לא נאמרה הבטחה לעתיד לבוא, אלא על מלכות שלמה שהיתה מים סוף ועד ים פלישתים, וכמובא בתנ"ך ששלמה המלך כבש את עציון גבר ואת אילת, והמלך עוזיהו "בָּנָה אֶת אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה" (מלכים ב יד, כב). וכיבוש זה מחייב במצוות התלויות בארץ מכיון שנעשה כדין ולאחר חלוקת הארץ ובנין בית המקדש. ולכן יש להחמיר שכל שטח הערבה עד אילת הוא בכלל ארץ ישראל, לענין תרו"מ וקדושת שביעית. וראה בדבריו מה שהביא דעות הפוסקים לדינא בענין זה.

ו. בשו"ת עטרת פז (9) כתב שמעיקר הדין פירות א"י שיצאו לחו"ל, ובכלל זה אילת [שהיא כחו"ל] פטורים מחיוב תרו"מ. אך "מכל מקום טוב ונכון להחמיר בפירות היוצאים מא"י לחו"ל שנגמרה מלאכתם בא"י קודם יציאתם לחו"ל [דהיינו שנארזו והוכנסו לארגזים ורק לאחר מכן יצאו לחו"ל] להפריש מהם תרו"מ בלי ברכה. אמנם פירות שנתמרחו בא"י ויצאו לחו"ל [ובכך נפטרו מחיוב תרו"מ] צריך להיזהר שלא להכניסם שוב לתחום א"י, עיין בדבריו.