קריעה על ירושלים ומקום המקדש

א. חיוב קריעת הבגדים בראית חורבן ירושלים ומקום המקדש, מפורש בדברי הגמרא במסכת מועד קטן (1) "א"ר חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, הרואה ירושלים בחורבנה אומר (ישעיהו סד, ט) צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה, וקורע. בית המקדש בחורבנו אומר (שם פסוק י) בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה, וקורע". ויסוד הלכה זו מפורש כבר בברייתא במסכת שמחות (1) "ואלו קרעין שאין מתאחים, ועל המקדש ועל ירושלים".

הבית יוסף (2) דן בהגדרת ה"חורבן" האמור בגמרא. בראשית דבריו ביאר, שהחורבן האמור לגבי ערי יהודה היינו שאין בהם ישוב כלל, אך אם ישראל יושבים במקום, אין זה חורבן למרות שהערים בידי גויים. אך לאחר מכן כתב כי יתכן ואדרבה, הענין תלוי דווקא בשלטון, ומכיון שהם בידי גויים, אף על פי שיש בהם ישוב, חרבים הם.

הב"ח (2) הוכיח כפירושו השני של ה"בית יוסף", מהמקור המסופר בנביא ירמיה ומובא בסוגיא במועד קטן (1) על האנשים שבאו משכם וקרעו בגדיהם. הבית יוסף הסביר שהקריעה של אותם אנשים היתה בראותם את "מצפה",  אחת מערי יהודה. ולכאורה הרי הם לא ידעו על החורבן הנורא שהיה, ואם כך כיצד ידעו מרחוק שאין עוד יהודים היושבים במקום זה. על כרחנו, שדווקא אם הקריעה תלויה בשלטון זר, אפשר לראות ממרחק את הצבא וכוחות הבבליים, ועל כך קרעו, למרות שאכן היה ישוב יהודי באותה העת במצפה. ומסיק הב"ח שהאנשים קרעו בגדיהם למרות הישוב היהודי במצפה "מפני שהיתה נכבשת תחת יד מלך בבל".

להלכה פסקו הרמב"ם (8א) והשו"ע (3א) את חיוב הקריעה על ירושלים ומקום המקדש בחרבנן. והפוסקים נקטו כפירושו השני של הבית יוסף שכתב עליו "כן עיקר" – שהחורבן תלוי בשלטון ולא בישוב. וכלשון המשנה ברורה (3א) "אפילו יושבין בהן ישראל, כיון שהישמעאלים מושלים עליהם מקרי בחרבנן".

"חורבן" ירושלים ומקום המקדש בזן הזה

ב. שאלת "חורבן ירושלים והמקדש" מתעצמת אף יותר, לאחר שבחסדי ה' יתברך, אוחדה ירושלים, ויהודים יושבים ואף שולטים בה – האם בזמנינו צריך לקרוע על חורבנה.

לדעת האגרות משה (3ב) כיום אין לקרוע על חורבן ירושלים "שהיא בחסד השי"ת בנויה לתפארת", אך בראיית הכותל המערבי אף בזמננו יש לקרוע. מאידך, לדעת הגרש"ז אויערבך (4א) "שכיון שרואין עדיין בעיר הקודש והמקדש כנסיות של נכרים וכו' ואין אנו יכולים למעקר פולחנא נוכראה, עדיין היא בחורבנה". וכן כתב מובא בספר ארחות רבינו (4ב) שהגרי"י קנייבסקי [הסטייפלער] אמר בשם רבי דוד יונגרייז, גאב"ד ירושלים, "שכיון שהאמריקאים שולטים ועל פיהם ישק הכל", אין זה נחשב שלטון ישראל. ולפיכך לדעתם עדיין צריך לקרוע אף על ירושלים.

ובשבט הלוי (4ד) הסתפק, האם כשהשלטון ביד "מנאצי ה'" חשיב "ירושלים בחורבנה", ובפרט על פי דברי החסיד רבי גרשון מקיטוב המובאים בפרי מגדים (4ג) שסוף סוף עדיין "עיר האלוקים – ירושלים של מעלה – מושפלת עד שאול תחתיה", ולכן ירושלים נחשבת חרבה כל זמן שלא נתנב "ירושלים של מעלה" מחורבנה.

למעשה, בשבט הלוי נטה לומר ש"חורבן" זה נאמר כלפי הגויים שרצו להצר ולמנוע את התרחבות ישובם, אך היום עכ"פ הפוקרים האלה רוצים שיהיה ישוב ישראל, ומבחינה זו נתמעט החורבן.

ועיין בספר "שונה הלכות" (5א) בשם הגר"ח קנייבסקי, שנהג לעצום עיניו מהכניסה לעיר העתיקה עד שמגיע לכותל, כדי שלא יצטרך לקרוע פעמיים.

"כיון שהגיע לצופים, קורע" –  בירור המקום בו חל חיוב הקריעה

ג. המקום בו נאמר בגמרא שמתחייב אדם המגיע אליו, לקרוע על ירושלים, נקרא "צופים". מקום זה נזכר גם במשנה בפסחים (5 ב) "וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר צופים שורפו במקומו". ונראה שנחלקו רש"י ותוספות בסוגיא שם, מהו אותו מקום הקרוי "צופים" בו מתחייבים בקריעה על ראיית ירושלים בחורבנה. האם זהו שם מקום מסוים, או שיעור זמן כעין שיעור זמן ההליכה בין צופים לירושלים. ועיין בזה במשנ"ב (3א) ס"ק ז'.

אמנם מדברי התוספות יום טוב (6א) נראה ששניהם סוברים ש"צופים" הוא שם כולל לכל צדדי ירושלים, שמהם רואים אותה, והביא שם מבעל "כפתור ופרח" שכתב שהוא שיעור זמן של חצי שעה מירושלים.

ובכף החיים (6ב) כתב, שעתה שאין אנו יודעים איזה מקום נקרא צופים, הכל תלוי בראיה, ואין לקרוע עד שיראה חומת העיר העתיקה, ובדיעבד, כל שקרע סמוך לה ונתכוין לה, יצא.

"ירושלים" ו"מקום המקדש" שעליהם צריך לקרוע

ד. מלשון הב"ח (6ג) שכתב כשאדם בא לירושלים ורואה את הקובה של בית המקדש שהיא עזרה, אז חייב לקרוע את בגדיו", נראה שסבר שבראיית כיפת המסגד שעל הר הבית צריך לקרוע מדין "רואה מקום המקדש בחורבנו".

אך הגר"מ שטרנבוך (7א) דן בדברי הב"ח, ולדעתו אפשר שדין הקריעה רק כאשר רואה את רצפת העזרה.

ואף לענין "ירושלים בחורבנה" כתבו בשבט הלוי (6ד) והגר"ח קנייבסקי (7ב) דהיינו דווקא ירושלים העתיקה, ואף ברובע היהודי יש מקומות חדשים שאינם בכלל זה.

דיני קריעה על ירושלים והמקדש בהשוואה לדיני הקריעה על מיתת אביו ואמו

ה. הרמב"ם והראב"ד (8א) חלקו האם הקריעה על ירושלים והמקדש שווה לדין קריעה בפטירת אביו ואמו.  למחלוקת זו יש השלכות מעשיות על צורת וגודל הקריעה.

לדעת הרמב"ם – וכן פסק השו"ע (3א) – חומרתו כחומרת קריעה על אב ואם, וצריך לקרוע כל בגדיו ובכל בגד בשמאלו עד מקום הלב.

אך המנהג בזמן הזה להורות כדברי הראב"ד ושאר ראשונים, שאין דינו אלא כדין קריעה על שאר קרובים, וקורע רק טפח בבגד עליון, בימין כנגד החזה, וכן כתב הגרש"ז אויערבך (8ב) שהמנהג כהראב"ד.

וראה פרטים נוספים בדין זה, בדברי רבי שריה דבליצקי, בקונטרס 'אחר כתלנו' (8ג).

לימוד זכות על תושבי ירושלים שאינם נוהגים לקרוע

ו. מלבד הפוסקים [שהובאו לעיל] המצדדים שאין לקרוע אלא כשרואה את רצפת העזרה בלבד, ובכך לכאורה מיישבים את המנהג המקובל שאין הבאים אל הכותל המערבי קורעין בגדיהם, יש אחרונים המלמדים זכות על תושבי ירושלים שלא קורעים בגדיהם בהגיעם אל הכותל המערבי.

מקור "לימוד הזכות" בדברי הרדב"ז וה"ברכי יוסף" שהובאו ב"שערי תשובה" (9א) שהדרים בירושלים לא נהגו כן. ובשו"ת דברי יציב (9ב) כתב טעם לדבריהם, שמא מרוב הדחקות והעניות ששררו, חשש חכמי הזמן שאם יצטרכו לקרוע, לא יוכלו רוב הציבור לעמוד בה, ויחרב ח"ו הישוב של ירושלים.

ובשו"ת "משנה הלכות" (9 ג) כתב טעם אחר, שכיון שסיבת הקריעה משום עגמת נפש, שמא מפני אריכות הגלות הורגלו בכך ואינם מתרגשים מחורבנה, לכך אין זהירים בקריעה. וכעין זה מובא בהליכות שלמה (9ד) בשם הגרש"ז אויערבך.

ז. פרטים נוספים בדיני הקריעה

• המנהג להקנות בגדיו לאחר על מנת שיחזיר כדי להיפטר מן הקריעה – הפוסקים נקטו להלכה כי המנהג להקנות את בגדיהם לאחר ב'מתנה על מנת להחזיר' קודם שרואים את מקום המקדש, כדי להיפטר מחובת הקריעה, אינו ראוי ראוי על פי ההלכה, ראה באור לציון (10ב), ובמועדים וזמנים (10א) שאין זה אלא הערמה בעלמא.
• חיוב נשים וקטנים בקריעה – המגן אברהם" (10ג) כתב: "מי שנולד בירושלים, אפילו הגדיל, אין צריך לקרוע, דבקטנותו פטור, וכשהגדיל אין צריך לקרוע, דהא ראה אותן תוך ל' יום". ויש שדייקו שקטנים אינם מחוייבים בקריעה. וראה בספר ארחות רבינו (10ה) ובפסקי תשובות" (10ו) דעת הסטייפעלר בדין קריעה לנשים וקטנים.
• סיכום דיני קריעה על ירושלים והמקדש – רבי שריה דבליצקי, בקונטרס 'אחר כתלנו' (11), ובפרטי דיני חיוב קריעה על ירושלים ומקום המקדש בזמנים מיוחדים.
• קריעה על ראיית מקום המקדש כשקודם לכן ראה את המקום דרך מצלמות האינטרנט – רבי שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים, בשו"ת שערי ציון (12)-(13).
• סדר הקריעה על המקדש – קונטרס 'אחר כתלנו' (13).