א. דינא דמלכותא דינא  – מקור הדין והטעם 

במשנה במסכת נדרים )1א) מובא: "נודרים לההרגין ולחרמין ולמוכסין להיפטר מן המכס" [מותר לאדם לנדור נדר כאשר באים לפניו "הרגין" [רוצחים] "חרמין" [גזלנים שאינם הורגים] ו"מוכסין" [הגובים מכס] ולאסור עצמו על דבר זה, כדי להטעותם שהממון אינו שלו]. בסוגיית הגמרא הקשו על דברי המשנה: "והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא" [ר"ן: "והיכי שרינן למידרא הכי כדי להיפטר, כיון דמן הדין חייב ליתן לו את המכס"]. ותירצו: "אמר רב חנינא א"ר כהנא אמר שמואל, במוכס שאין לו קצבה [ר"ן: וכיון שכן לאו דינא הוא אלא חמסנותא, וחמסנותא דמוכס לא דינא הוא]. דבי רבי ינאי אמר במוכס העומד מאליו" [ר"ן: "שלא במצות המלך"].

בהסבר דברי שמואל "דינא דמלכותא דינא", כתב הר"ן: "דדווקא במלכי אומות העולם אמר דינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ". וכן כתב גם הרא"ש (1ב) "שהארץ שלו היא, ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו, שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ובקצבתו".

אולם בדברי הרשב"ם במסכת בבא בתרא (1ג) מבואר טעם אחר לדין זה: "שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, הלכך דין גמור הוא".

בתשובות הגאונים (2א) מובא טעם נוסף: כי כן היה מאמר שמואל, כי כאשר השליט הקב"ה את המלכויות בעולמו, השליטן על ממון בני אדם לשלוט בו כרצונם".

בשו"ת דבר אברהם (2ב) ביאר את יסוד מחלוקת ראשונים בטעם דינא דמלכותא דינא: לדעת הריטב"א והרשב"א (הובאו בדברוי שם) עניינו מחמת כיבוש המלך, שקונה הכל ולכן הרשות בידו לעשות בו כרצונו. לדעת רבינו יונה, דינא דמלכותא דינא נובע מחמת הכוח הנמצא ביד המלך להפקיר נכסי העם, כדין "הפקר בית דין הפקר" [נפקא מינה, לדעת הסוברים כי דין הפקר בית דין הפקר הוא רק הפקעה ולא הקנאה]. והרשב"ם (1ג) גם סבר כי יסוד הוא כיבוש, אלא שהוצרך להוסיף כי "בני המלכות מקבלים עליהם", למי שבא לגור אחר הכיבוש.

רבותינו הפוסקים חלקו האם "דינא דמלכותא דינא" הוא דין מהתורה או תקנת חז"ל, ולכאורה יש לדון בזה על פי הטעמים המבוארים לעיל לדין זה.

בשולחן ערוך (3א) נפסק: "המקדש את האשה בגזל אם נתייאשו הבעלים, ונודע שקנה ביאוש הרי זו מקודשת". וכתב הבית שמואל (ס"ק ג) "ובזמן הזה מחמת דינא דמלכותא, צריכה להחזיר, מכל מקום מדאורייתא קנתה החפץ ודמי החפץ צריך הנגזל ליתן לה, והוי קידושין דאורייתא". ומשמע מדבריו כי דינא דמלכותא דינא הוא תקנת חז"ל ולא דין דאורייתא. אבל האבני מלואים (שם) נקט כי דינא דמלכותא הוא דין דאורייתא.

במנחת שלמה (3ב) כתב, כי גם הבית שמואל מודה שבכל ענייני המכס, דינא דמלכותא דינא מדאורייתא וכדברי הר"ן. אלא שבדינים שבין אדם לחברו [וכגון מה שתיקנו שלא יקנו ביאוש ושינוי רשות], הטעם לדינא דמלכותא דינא הוא מטעם הרשב"ם, וזו הלכה מדין הפקר בית דין הפקר "והכי נמי דינא דמלכותא במה שאין נוגע ישר למלכות, אין זה עדיף מתיקון שתיקנו חכמים, ומשום הכי שפיר כתב הבית שמואל דמקודשת מיהת מהתורה".

ב. חמסנותא דמלכא

הרמב"ם כתב (4א) בהלכות גזילה: "וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו, אינה גזל, ומותר ליהנות בה. אבל  מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס, שלא כדינים שחקק, הרי זה גזלן, והלוקח ממנו מוציאים הבעלים מידו. וביאר המגיד משנה: "דדינא דמלכותא דינא, אבל גזלנותא דמלכותא לאו דינא, והרי זה גזל גמור". ובהמשך דבריו כתב: "ועוד הוסיף הרמב"ן ז"ל ואמר שאם בא מלך לעשות דין חדש, אע"פ שחקק אותו לכל, אם לא היה כן מחוקי המלכים הראשונים, לאו דיניה דינא. ואין כן דעת רבינו ז"ל ורבותינו ז"ל, אלא הרי הוא יכול לעשות דין חדש ולומר כל העושה כך יענש כך, ועונשו עונש מן הדין".

וכן הוא בדברי הרמב"ן (4ב) שכתב: "שנראים הדברים דכי אמרינן דינא דמלכותא דינא, כגון הדינים הידועים למלך בכל מלכותו, שהוא וכל המלכים אשר היו לפניו הנהיגו הדברים, והם כתובים בדברי הימים ובחוקי המלכים. אבל מה שהמלך עושה לפי שעה, או חוק חדש שהוא עושה לקנוס העם במה שלא נהגו בימי האבות, חמסנותא דמלכא, הוא ואין אנו דנין באותו הדין. והרי ר' יהוסף הלוי ז"ל הורה שאם גזל המלך לאחד מבני עמו, ממונו שבא עליו בעלילה, דחמסנותא דמלכותא מיקרי. אבל במאי דעבד בכל ארעיה, הורמנותא דמלכא הוא ודינא הוא. והוראה נכונה היא אלא שיש להוסיף עליה מה שכתבתי. ודייקנא לה מדאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינא, אלמא דינא דידיע לכולהו מלכי קאמרינן ולא מה שהמלכים עושים מעצמם באונס".

שיטות הראשונים בנדון הובאו בדברי הטור והבית יוסף (4ג).

ג. דינא דמלכותא דינא – הברחת המכס

לעיל נתבאר בדברי הגמרא (1א) כי על פי ההלכה יש לשלם את המיסים שהמלך מטיל מ"דינא דמלכותא דינא", ואף ממלך נכרי אסור "להבריח מיסים", כפי שפסק הרמב"ם (5א) "מכס שפסקו המלך, ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב, והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך, אינו בחזקת גזלן, לפי שדין המלך דין הוא. ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה, מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך נכרי בין שהיה מלך ישראל". ויש לברר, מדוע "הברחת המכס" לא דומה לדין "הפקעת הלוואתו" המותרת בנכרי.

הכסף משנה (שם) עמד בקושיה זו, ותירץ שבאמת רק כאשר גובה המלך בעצמו, יש בזה חשש פיקוח נפש, ולכן אסור להבריח. אבל המשנה למלך כתב, שכאשר המלך בעצמו מינה אפוטרופוס שיגבה מכס "אין כאן עסק להפקעת העכו"ם שהתירו בגמרא, כיון דדינא דמלכותא דינא, והרי גזר שלא יבריחו המכס, ודאי המבריח גוזל הוא".

בשולחן ערוך (5ב) נפסק: "מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב, והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך, אינו בחזקת גזלן, משום דדינא דמלכותא דינא. ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה (עובר על לא תגזול), מפני שהוא גוזל מנת המלך. בין שהיה מלך ישראל, בין שהיה מלך עובד כוכבים. וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך, המבריח עצמו הרי זה גוזל ישראל שקנאו. אבל אם קנאו עובד כוכבים, מותר, משום דהוי כהפקעת הלוואתו, דשרי במקום דליכא חילול השם" וכתב הרמ"א: "ויש אומרים דאפילו המוכס ישראל, אם לא קנאו לעצמו רק גובה למלך נכרי, אע"ג דאסור להבריח מכח דינא דמלכותא, מכל מקום אם אדם מבריח אין למוכס לכוף אותו ליתן, דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי. מיהו אם יש בזה משום יראת המלך, ודאי יכול לכוף אותו".

ד. דינא דמלכותא דינא – בדברים שאינם שייכים לענייני המלוכה

עד כה נתברר כוחו של המלך להטיל מסים ולחוקק חוקים הנוגעים למלכותו. עתה נבוא לברר, האם דינא דמלכותא דינא נאמר גם בדברים שאינם שייכים לענייני המלוכה.

במסכת גיטין (6א) מובא כי שטר מתנה שיצא בערכאות של נכרים, כשר. ודין זה נתבאר לפי דברי שמואל "דינא דמלכותא דינא". משמע לפי זה, כי מלך רשאי לדון גם בדברים שאינם שייכים לענייני המלוכה [דין זה נתבאר גם במסכת בבא בתרא (6ב)].

אולם בסוגיא בגיטין, נאמר תירוץ נוסף לבאר את דברי המשנה "כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים כשירים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים" – "ואי בעית אימא, תני חוץ מכגיטי נשים". כלומר, כל שטרות שהם כגיטין, דהיינו "שעל ידי השטר הדבר נגמר, דהיינו נמי שטר מתנה", פסולים.

הרמב"ם (6ג) פסק: "כל השטרות שחותמיהם עכו"ם הרי אלו פסולים, חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב". וכתב המגיד משנה: "והנה דעת רוב הגאונים ז"ל ורבינו, לפסוק כלשון האחרון שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים, שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושיעבוד אינו מועיל כלל. ויש לפרש לפי דעתם ז"ל, דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא כמבואר בפ"ה מהלכות גזילה ואבידה, הני מילי במה שהוא תועלת למלך בענייני המסים שלו ומה שהוא מחוקיו. אבל בדברים שבין אדם לחברו אין דינו בהם דין. והכי קאמר האיבעית אימא לא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא, ותני חוץ מכגיטי נשים".

וראה בירור השיטות בהרחבה בדברי ספר התרומות (7) בנדון מלך שגזר שכל מלוה לחברו ייפרע במטבע חדש אף ששוויו פחות מהישן, והביא דעת הצרפתים שאין בכוחו של המלך בעניינים שבינו לבין חברו, והקשה עליהם מהגמרא בגיטין (6א), וכתב ליישב שאין זה למסקנא, כמתבאר לעיל. ובתוך דבריו נשא ונתן בסוגיא במסכת בבא בתרא ל (1ב), ואף התכתב עם הרמב"ן שהשיב לו בעניינים אלו.

ה. דינא דמלכותא דינא – הכרעת הפוסקים

בספר אור זרוע (8א) הביא מחלוקת רבותינו ראשונים, האם דינא דמלכותא דינא נאמר בכל העניינים, או רק בעסקי קרקעות. כמו כן כתב "דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשהמלך "משווה מדותיו על כל בני מלכותו".

בשולחן ערוך (8ב) נפסק: "כללו של דבר, כל דין שיחקוק אותו השר לכל ולא יהיה לאדם אחד מפני עצמו, אינו גזל. וכל שיקח מאיש זה בלבד, שלא כדת הידוע לכל, אלא חמס את זה, הרי זה גזל". וכתב הרמ"א: "יש אומרים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלויים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים, לא. ויש חולקים וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא".

אמנם הגם שנתבאר כי על פי ההלכה "דינא דמלכותא דינא" ויש לקיים דיני המלכות, ויש הסוברים שהחובה היא גם בדברים שאינם מענייני המלכות – מכל מקום נתבאר בשו"ת מהר"י ענזיל (8ג), כי חס וחלילה ללמוד מכך היתר לפניה ל"ערכאות" של נכרים, ואף שהם פוסקים על פי "דין המלך".

ו. דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל

בדברי הר"ן במסכת נדרים (1א) מבואר כי "דינא דמלכותא דינא" נאמר  רק במלכות עכו"ם מפני שהארץ שלו, ולא במלכי ישראל שהרי כל ישראל שותפים בארצם. אמנם מטעמו של הרשב"ם במסכת בבא בתרא (1ב) ל"דינא דמלכותא דינא" נראה שחלק על הר"ן. וראה בפסקי דין הרבניים (10א) כי השאלה האם במלכות ישראל בארץ ישראל נאמר "דינא דמלכותא דינא", תלויה ועומדת במחלוקת בין הר"ן והרשב"א – שסברו שלא אומרים בזה דינא דמלכותא דינא, לבין הריטב"א והרמב"ם – שסברו שאומרים דינא דמלכותא דינא גם בארץ ישראל.

והנה בעקבות שינוי שיטת המשטר בימינו, יש לדון בשאלה נוספת, האם גם בשלטון "דמוקרטי" נאמר "דינא דמלכותא דינא". ובכלל זה, האם יש חיוב תשלום מסים מדינא דמלכותא במדינת ישראל.

בשו"ת יחוה דעת (9ב-10א) דן בהרחבה בנושא זה, ולאחר שהביא את המחלוקת האם דינא דמלכותא דינא נאמר בארץ ישראל, מסקנתו להלכה שאין לחלק בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם. וכמו כן, לדעתו, גם כשאין שלטון של מלך, אלא ממשלה הנבחרת על ידי העם – שייך הכלל של "דינא דמלכותא דינא" – ועל כן חובה לשלם את המיסים מדינא דמלכותא דינא.

לעומתו, בספר דרכי חושן (10ב-11) דן בהרחבה במחלוקת האם אומרים דינא דמלכותא דינא במלכי ישראל, ובדברי היחוה דעת, וכתב במסקנת דבריו: "והעולה לדינא מזה, דלא מיבעיא לדידן בני אשכנז הנגררים אחרי הרמ"א, דאין דינא דמלכותא במלך ישראל בארץ ישראל, וכמו שהעתיק הדרכי משה בפשיטות, וכן הסביר דעתו בביאור הגר"א. וגם השיטה השניה שם בשו"ע (שם ס"ה), אין ראיה דנחלקה בפרט זה. אלא אף בני ספרד אין שום הוכחה דהשו"ע פליג, והוא דין המוסכם לכו"ע. ובפסקי דין רבניים כתב פסק דין של הגרי"ש אלישיב, ומסקנת דבריו, שבזמן שהארץ בידי יהודים הוא ספיקא דדינא, וכשהוא ביד גויים לכולי עלמא לא אמרינן בו דינא דמלכותא דינא".

גם בספר פאת שדך (12א) נקט כי אין דינא דמלכותא דינא בשלטון זמננו, של "פריצי עמנו", ומה גם שהארץ לא שייכת להם. וכתב בשם החזון איש כי לשלטון בזמנינו בארץ ישראל יש דין "מוכס העומד מאליו". וגם אין הארץ שייכת להם. [ביחוה דעת (10א) חלק עליו, עי"ש]  אמנם מפני שאי אפשר לעמוד בזה, יש לדון מפני הדחק כראות עיני הדיינים. אמנם בנדון דינא דמלכותא דינא בשלטון הנבחר על ידי העם נקט כי שייך בזה דינא דמלכותא.

ובמנחת שלמה (12ב) נקט כי הברחת מכס היא "דבר שכלי", ואף אם היו מתייעצים בז' טובי העיר היו עושים כן. ולכן אף שנעשה שלא על פי תורה, מנלן שמותר לגזול. וראה גם במה שכתב בבאר שרים (12ג).

ז. חיוב קבלת התורה מ"דינא דמלכותא" של מלך מלכי המלכים הקב"ה

בספר פרשת דרכים (13) הקשה, כיצד נאמר במדרש שישראל יכולים לבוא בטענת "מודעה" שקיבלו את התורה באונס, שכפה עליהם הר כגגית, והרי "דינא דמלכותא דינא". ותירץ על פי דעת הר"ן, שרק במלכי אומות העולם אומרים דינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם אם לא תעשו אגרש אתכם. ואם כן מאחר וארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו כירושה, לא היה שייך בזה "דינא דמלכותא דינא".