הסתרת מידע בשידוכים

בהגיע פרק ה"שידוכים", יש הורים העומדים מול שאלה הרת גורל, האם מחובתם לגלות ל"משודכים" את ה"סודות הכמוסים" על בניהם [מומים בגוף או בנפש].

בשיעור זה נעסוק בהרחבה בנדונים ההלכתיים של הסתרת מידע מצדם של ה"משודכים". [בשיעור הבא, נעסוק בשאלות הנוגעות לאדם אחר היודע מידע זה – האם מחובתו ליידע את ה"משודכים" בכך].

א. הסתרת מידע בשידוכים – עילה לביטול הקידושין משום מקח טעות

רבי דוד בריזל (1א) חילק את ה"מומים" וה"פגמים" השונים לשלושה סוגים:

• מום גמור באשה או בבעל, הגורם לביטול הקידושין.

• מום שאינו גמור אך יגרום סבל לצד השני, שעליו ישנה חובה להודיע לצד השני, משום איסור אונאת דברים, וכן משום איסור 'לא תעמוד על דם רעך'.

• מום שאינו גמור וגם לא יגרום סבל, אבל אילו פגם זה היה ידוע, לא היו ניגשים לשידוך. במומים מהסוג הנ"ל נעסוק בשיעור זה, האם גם בהסתרתם יש חשש מקח טעות, וכן חשש איסור גניבת דעת.

בדברי הספר חסידים (1ב) מבואר שאין לכסות מומים בשידוכים [ואף לא "מעשים רעים אחרים, שאילו היו יודעים לא היו מתחתנים בהם"], מחשש קידושי טעות. ב'מקור החסד' (שם) ציין, כי חשש קידושי טעות שייך רק במומי הגוף, אבל בפסולי קהל לא שייך קידושי טעות, והמקדש חייבי לאוין אפילו בטעות, מקודשת.

דין 'מקח טעות' במקח וממכר מפורש בשלחן ערוך (2א) חושן משפט [בשלחן ערוך אבן העזר, סימנים ל"ט וקי"ז, נתבאר בהרחבה דין הקידושין כאשר נמצאו מומים חמורים, שיש בהם עילה לביטול "מקח" הנישואין מעיקרן, ומפאת אריכות פרטי הדינים, לא הובאו כאן].

הקהלות יעקב (2ב) נשאל אודות אדם עם מום בביצה השמאלית, שהותר לבוא בקהל בשעת הדחק על פי הוראות גדולי הרבנים – האם עליו להודיע זאת למשודכת, כדי שלא יהא חשש קדושי טעות [בהמשך דבריו דן, האם כשאין חשש לקדושי טעות, נאסר עליו להסתיר את המידע מחשש לאיסור אונאה וגניבת דעת אחרים, ויבואר לקמן (5א)]. הקהלות יעקב הביא את דברי החתם סופר, שיש חובה להודיע לקונה על מום הלכתי כשרותי שקיים בבהמה שמעוניין לקנות, ודן על פי דבריו, שכמו כן ישנה חובה להודיע למשודכת אודות מום הלכתי הקיים בחתן דנן. אך בהמשך דבריו כתב לחלק בין מקח טעות במקח וממכר למקח טעות בקידושין, משום שבמקח וממכר לא אכפת לקונה אם יקבל בהמה זו או אחרת, מה שאין כן בקידושין, שאין אדם מתחתן אלא עם מי שמוצא חן בעיניו, וקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. ורק מום גמור שמחמתו אינו רוצה בקידושין כלל מבטל את הקידושין, אך סתם "ריעותא", לא תבטל את הקידושין.

אמנם בשו"ת דברי מלכיאל (2ג) מבואר שאין לחלק בין מקח טעות במקח וממכר למקח טעות בקידושין.

ב. איסור גניבת דעת

כפי שהוזכר לעיל, בהסתרת מידע בשידוכים, מלבד החשש למקח טעות, יש לברר באלו אופנים יש איסור "גניבת דעת", כאשר לא מגלים [ופעמים אף מסתירים] פרטים חשובים על בני הזוג.

בדברי הגמרא בחולין (3א) מבואר האיסור לגנוב דעתם של אחרים, ונתבארו שם כמה דוגמאות לדין זה.

רבותינו הראשונים חלקו, האם גניבת דעת נאסרה מהתורה או מדרבנן: דעת הריטב"א (3ב) וה'קרית ספר' (3ד) שאיסור גניבת דעת מהתורה, אמנם דעת הסמ"ק (3ג) שהאיסור מדרבנן בלבד.

איסור גניבת דעת נפסק בשלחן ערוך (3ה), וכתב הסמ"ע (שם) שאף באופנים שאין אונאת וחיסרון ממון, מכל מקום יש חובה להודיע משום איסור גניבת דעת.

ג. הסתרת מידע על חשש לפגם בייחוס – סוגיית הגמרא במסכת יבמות

הסוגיא העיקרית, אשר דנו בה כל הפוסקים שעסקו בפרטי האיסור להסתיר מידע בשידוכים משום איסור גניבת דעת, נמצאת במסכת יבמות (4א), שם נחלקו תנאים ואמוראים, מה דינו של הנולד מביאת נכרי ובת ישראל – האם הוא ממזר, או כשר לבוא בקהל אך "פגום" לכהונה. בסוגיא מסופר על אדם שנולד מביאת נכרי ובת ישראל, אשר בא לפני רב יהודה שפסק שאינו ממזר, ורב יהודה אמר לו "זיל איטמר או נסיב בת מינך". וכאשר בא לפני רבא, אמר לו: "או גלי או נסיב בת מינך".

ומעתה יש לדון, מדוע לא חששו רב יהודה ורבא לאיסור "גניבת דעת" – שכאשר ילך למקום אחר, "יגנוב" את דעתה של בת זוגו שאינה יודעת כלל על יחוסו.

ד. הסתרת מידע על "פגם" לכהונה לצורך קיום מצות פרו ורבו

בשו"ת חתם סופר (4ב) כתב שאותו אדם היה צריך לספר לאחר חתונתו על ה"פגם" שיש ביחוסו, בכדי שבנותיו לא יינשאו לכהנים האסורים עליהם [לדעת הרמב"ן, עיין שם]. ומה שהתירו לו לנהוג מנהג רמאות, הוא לצורך קיום מצות פרו ורבו [ואף הקהלות יעקב (5א) כתב כן בתירוצו השני].

וראה בדבריו של רבי דוד בריזל (4ג), שאף לדעתם לא הותר משום מצות פרו ורבו להסתיר "פגם" גדול שיגרום סבל לבן הזוג. ובמה שהעיר על דברי החתם סופר מדקדוק דברי רבי יהודה ורבא.

ה. כאשר יש "אומדנא" שלמרות הפגם בייחוס בן הזוג יסכים בדיעבד לנישואין

הקהלות יעקב (5א) הביא את דברי הגמרא ביבמות, וחידש כי רב יהודה ורבא לא חששו לאיסור גניבת דעת, משום שאם יש "אומדנא" שעל אף המום שנמצא במקח, כנראה הלוקח יתרצה בדיעבד להשאיר את המקח בידו, אין כל איסור גניבת דעת בהסתרת המום, כדבריו: "גבי נישואין בדיעבד לאחר שכבר נישאו, אפילו אילו היה הצד השני מסכים מרצונו הגמור לבטל המקח, היינו להתגרש, מכל מקום אומדנא הוא שלא היה רוצה בזה אחרי שכבר נתקשרו בחיבה, וקשין גירושין, ומי יודע מה יזדמן לו עוד. ומשום הכי כל כהאי גוונא שבדיעבד לא ירצה לוותר על הקנין, אף על פי שיש בו מום זה, לא חשיב גונב דעת במה שלא סיפר כל מומיו" [והוסיף כי "גם אפשר דאיסור זה דגניבת דעת [היינו לא שמרמה בפירוש, רק שאינו מספר חסרונותיו] אינו אלא מדרבנן, ובמקום חשש ביטול מצות פרו ורבו ושאר מכשולות לא גזרו חכמים" – והיינו כדברי החתם סופר הנ"ל(4ב)].

וראה עוד במה שדן הקהלות יעקב לחלק בין מומים שמצוי לחקור ולדרוש עליהם, לבין מומים שאינם מצויים, וכלל לא היה אמור לעלות על דעתו של המשודך לברר זאת. ובמה שכתב רבי דוד בריזל (5ב) לסייג את דברי הקהלות יעקב, ואף דייק כן בלשונו.

ו. דברים שמקפידים עליהם "בטעות"

בשו"ת דברי מלכיאל (6א), דן גם הוא בסוגיית הגמרא ביבמות, וביאר כי רב יהודה ורבא לא חששו לאיסור גניבת דעת, מכיון שסברו שהוא כשר גמור, ולכן אין איסור גניבת דעת בהסתרת "פגם" שהוא "פגם רק בעיני המון העם [החוששים לדעות שהוא פסול, אף שדעות אלו לא נפסקו]. אך במקרים שבאמת ההיתר הוא רק בשעת הדחק, צריך להודיע על כך למשודכים. וכדברים אלו נקט להלכה רבי יוסף שלום אלישיב (6ג) – שאין אונאה בהסתרת מידע שעל פי האמת אינו פגם בכלל, אע"פ שיש החושבים "בטעות" שהוא כן פגם.

בהמשך דבריו התקשה הדברי מלכיאל (6א), ממה שנתבאר בגמרא שאף האמוראים שסברו שהוא כשר, לא רצו לתת לו את בִתם. ותירץ שיש לחלק בין משפחות שמקפידות לברר על הייחוס, למשפחות שאינן מקפידות בזה.

וראה במה שכתב בביאור דבריו רבי דוד בריזל (6ב), והוסיף שאף רבי משה שטרנבוך כתב כדברים הללו.

ז. הסתרת מידע שלא יוודע לעולם או "מומים" שבהעדר ידיעתם אינם נחשבים "מום"

בדברי הפוסקים נתבארו אופנים נוספים בהסבר דברי הגמרא ביבמות (4א) – מדוע לא חששו רב יהודה ורבא לאיסור "גניבת דעת" בהסתרת המידע על היחוס מבת הזוג קודם הנישואין.

בשו"ת אמרי יושר (6ד) נשאל אודות אשה ספק ממזרת, האם מותרת היא להינשא. ואחר שדן להתירה מדין "ספק ספיקא", כתב (7א) כי ודאי חובה להודיע למשודך כי יש חשש לייחוסה. וביאר האמרי יושר את הסוגיא ביבמות, שהטעם שלא חששו לאיסור גניבת דעת היה, מכיוון שמדובר ב"מום" שלא יוודע לעולם. אך היכן שהמום יוודע, חובה להודיע למשודכים על המום [וראה בדבריו טעמים נוספים מדוע לא חששו האמוראים לגניבת דעת].

אמנם נראה כי הגרי"ש אלישיב (7ב) לא הסכים לדבריו, וכתב שבאופנים שאסור להסתיר את המידע, אין זה משנה כלל אם המשודך ירגיש במום בעתיד או לא. ומבואר בדברי הגריש"א, כי מומים שאינם מומים "בעצם", וכל החיסרון בהם הוא רק כאשר יודעים מהם, ובהעדר ידיעתם הם אינם מומים כלל [וכגון אשה המסתירה מה שאירע לה בקטנותה, והחתן שחושב שהוא נושא בתולה, לא ידע לעולם שנבעלה] – אין חובה לספר עליהם למשודכים. אמנם בתשובה אחרת (7ג) [שזמן כתיבתה הוא לאחר התשובה הקודמת] כתב הגריש"א, כי חובה להודיע לחתן על מעשים אלו שאירעו בקטנותה, ובפרט אם הוא מחוג בני תורה. וכן כתב האגרות משה (9ד).

[וראה (7ד) בהוראת החזון איש לבחור הסובל מאבנים בכליות. ובספר סיפורי חסידים (7ה) על החששות שחששו רבי צדוק הכהן מלובלין והרבי מקוצק בעת נישואיהם].

ח. הסתרת מידע על בני נדה וילדים מאומצים בשידוכים

במסכת כלה (8א) נתבאר כי בני נדה הינם עזי פנים. ובשלחן ערוך (8ב) נפסק שאינם ממזרים כלל, אך הם "פגומים". וביאר החלקת מחוקק (שם), שאין הכוונה לפגם הלכתי, אלא הם "פגומים ומקולקלים".

ממוצא דברים אלו, דן הקהלות יעקב (8ג) האם יש חשש להתחתן עם בעלי תשובה, אשר מסתבר שהם בני נדה. וכתב שאם הבעל תשובה אינו חצוף [אע"פ שהוא בן נדה], יש לתלות שהוא מהמיעוט שאינם מקולקלים.

ומעתה יש לדון, האם ניתן להסתיר את המידע על "בני נדה". בשו"ת שבט הלוי (8ד) כתב, שיש להגיד למשודכים על הפגם הקיים בבני הנדה [ובתשובה אחרת (8ה) הוסיף שאף מחוייבים לספר על כך], אלא שאפשר להוסיף ולומר שיתכן מאד שהשידוך יצליח. המנחת יצחק (8ו) הביא את דבריו, וציין למה שכתב האמרי יושר (7א). אולם בתשובות והנהגות (9א) נקט שאין צורך לספר על פגם בן נדה, מכיון שהעיקר תלוי במעלות האדם.

בספר 'על בן אמצת לך' (9ב) כתב שראוי לשתף את המשודכים במידע על ילד מאומץ, ויתכן שיש לחלק בין בן מאומץ לבת מאומצת. וכן כתב המנחת יצחק (9ג) שיש להודיע את המצב המשפחתי של הילדים המאומצים לצד השני, על מנת למנוע מחלוקת ומקח טעות.

ט. הזמן הראוי לגלות "חסרון" בשידוכים

בתשובה שכתב האגרות משה (9ד) לעודד בחורה שזינתה בעברה וכעת רוצה לשוב בתשובה, מבואר שאף שאין לה לספר חטא זה לבני אדם אחרים, אך לבחור שירצה לישאנה חובה לספר. אלא שהעיתוי הנכון לספר זאת הוא רק לאחר שכבר התחילו ה"פגישות" והוא כבר רוצה להתחתן עימה, ולא קודם לכן.

אמנם בספר חפץ חיים במהדורת דרשו (9ה) הובאו דברי הפוסקים, שחסרונות שהצד השני ודאי לא יתרצה בהם, צריך לגלותם מיד בהתחלה כדי למנוע עוגמת נפש מיותרת.

י. חידושי הלכות וסיכום

ראה בדברי רבי דוד בריזל (10, 11) הוראות מפוסקי זמננו – על אלו מומים צריך להודיע, ועל אלו אין צריך: כגון, חסרון במידות, מחלות, עבר משבר נפשי וטופל בגלולות, נערה שחטאה בעבר, נסיון התאבדות ועוד. ובסוף דבריו נמצא סיכום השיטות שהובאו בשיעור (12א).

להשלמת היריעה, ראה בדברי רבי אברהם כהן (12ג) בנדון חובת מילוי ההתחייבות הממונית שסוכמה בין הצדדים, כאשר אחד מהם הסתיר "פגם" בשידוך. ובמעשה נפלא מהחזון איש על הסתרת מומים בשידוכים (12ב).

יא. הסתרת מידע בשידוכים על הנולד מתרומת ביצית מנכריה

בשנים האחרונות, נמצאת על שולחנם של היושבים על מדין, שאלת הסתרת מידע בשידוכים על הנולד מתרומת ביצית מנכריה, שנחלקו הפוסקים מי היא האם, והאם חובה לגיירו – ראה על כך במאמרו של צבי רייזמן (13ב-13) האם אפשר להסתמך על דעת הפוסקים שהגיור הוא רק "לחומרא", והאם כאשר נעשה גיור, צריך להודיע על כך.