בשיעור הסתרת מידע בשידוכים (א) עסקנו בהרחבה בנדונים ההלכתיים של הסתרת מידע מצדם של ה"משודכים" – האם ואימתי יש בכך חשש ל"מקח טעות" בקידושין ולאיסור "גניבת דעת".
בשיעור שלפנינו נעסוק בשאלת הסתרת מידע [ב"שב ואל תעשה" או ב"קום ועשה"] על ידי צד שלישי – כגון ידידיהם, קרוביהם של בני הזוג, או כל אדם אחר היודע מידע שלילי על המשודכים [מורה או רופא]. האם על ה"צד השלישי" מוטל לפנות מיוזמתו ולחלוק את ה"מידע הסודי" הידוע לו עם משפחת החתן או הכלה, או שיש איסור בדבר. וכמו כן, כיצד עליו להשיב במענה לשאלות שהופנו אליו לצורך קבלת מידע.
א. סיפור דברי גנאי [לשון הרע ורכילות] 'לתועלת'
ראשית הדיון בנושא זה, הם דברי רבותינו הראשונים והחפץ חיים בנדון סיפור דברי גנאי – דיני לשון הרע ורכילות "לתועלת", והתנאים לכך.
בפסוק (1א) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'", נאמרו ביחד שני איסורים: איסור רכילות, ואיסור "לא תעמוד על דם רעך", ויש לעיין, האם יש קשר בין שני איסורים אלו.
בדברי הרמב"ם (1ב) מבואר, כי המספר דברי גנאי על חברו עובר על איסור רכילות ולשון הרע [וראה בדבריו ביאור ההבדל בין "רכילות" ל"לשון הרע"]. עם זאת, כתב הרמב"ם (1ג) שאם "שמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, עובר על [איסור] לא תעמוד על דם רעך". ויש לעיין מדוע אין בסיפור זה איסור רכילות.
והנה יסוד היתר סיפור דברי גנאי [לשון הרע ורכילות] "לתועלת" מתבאר מלשונות הראשונים.
רבנו יונה כתב (1ד) כי מותר לאדם לספר לחברו דברים הנוגעים אליו. וכן מבואר בדברי ספר החינוך (1ה) "שנמנענו מן הרכילות וכו' אלא אם כן תהיה כוונתנו לסלק הנזקים ולהשבית ריב". ומובא בשם רבי חיים מוולוז'ין (2א) שביאר את סמיכות איסור "רכילות" לאיסור "לא תעמוד על דם רעך'", כי "במקום שיש לספר לשון הרע, הנמנע מלספר, עובר על איסור לא תעמוד על דם רעך".
בטעם היתר סיפור דברי גנאי "לתועלת", כתב רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות (2ב) כי "כל האיסורים שבין אדם לחברו אינם איסורים אלא דרך קילקול והשחתה שלא לצורך" [והביא לכך דוגמאות]. ומבואר בדבריו, שכאשר יש צורך אמיתי לעבור על איסורים ש"בין אדם לחברו", אין בדבר איסור כלל, כלשונו: "וכן בלאו דלא תלך רכיל, מותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה".
בדברי החפץ חיים (2ג) מבואר כי בהצטרף חמישה תנאים מותר להיות הולך רכיל לכתחילה [הרב שמואל הומינר, נתן סימן לכללים אלו בראשית תיבות שתיק"ה: שיתבונן (היינו אם אכן הוא נזק על פי הדין). תועלת (היינו שיכוון לתועלת). יסובב (אם יכול לסבב את התועלת באופן אחר, אסור לספר). קו משקולת (כפי שקו המשקולת שומר על יושר הבניה, כך ישמור שלא יצא מדבריו נזק יותר ממה שמגיע לו). הדין (שלא יגרם נזק יותר מכפי הדין)].
[וראה במה שנתבאר בספר חפץ חיים מהדורת דרשו (2ד) מדוע סיפור חסרונות החתן והכלה בשידוכים שייכים לדיני רכילות, על אף שמדברי הרמב"ם (1ב) היה נראה לשייכם לדיני לשון הרע].
ב. גדר היתר לשון הרע ורכילות 'לתועלת' – 'דחויה' או 'הותרה'
בספר חוט שני (3) דן בהרחבה האם ההיתר לספר לשון הרע ורכילות "לתועלת", הוא בגדר 'הותרה' או 'דחויה'. ולדעתו, האיסור הותר כאשר מספר לתועלת, כפי שמוכח מדברי ספר החינוך (1ה) "דהיכא שכוונתו לסלק הנזיקין ולהשבית הריב אין בו משום לא תלך רכיל, היינו שאין כאן איסור כלל, ולא רק משום שהאיסור נדחה מפני התועלת". ובסוף דבריו הגדיר מהי ה"תועלת" שבגינה מותר לספר את דברי הגנאי.
עוד דן שם, כיצד איסורים נוספים הכרוכים בסיפור דברי הגנאי [כגון כיבוד הורים, קדימות כהן מדין "וקדשתו", ועוד] הותרו כאשר מספר לתועלת, בעוד שאר איסורי תורה [כגון אכילת מאכלות אסורות] נאסרו אף "לתועלת".
ג. ההיתר לברר אודות שידוך המוצע
ממוצא הדברים דן החפץ חיים, בהיתר ובצורך בבירורים בשידוכים, מדין לשון הרע ורכילות "לתועלת".
החפץ חיים (4ד; באר מיים חיים) הוכיח מהסוגיא במסכת שבועות (4א) בה מבואר כי במקרה ואדם נזקק להשביע את חברו – לא רק הנתבע [הנשבע] נקרא רשע, אלא אף התובע [המשביע] נקרא רשע. וביאר רש"י בטעם הדבר: "שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן, ובאו לידי חילול השם". מסוגיה זו מוכח איפוא, כי מוטל על האדם לדרוש ולחקור אודות האדם עמו הוא מעוניין לעשות עסק או שידוך.
גם בדברי אבות דרבי נתן (4ב) והפלא יועץ (4ג) מבואר כי צריך לברר ולחקור היטב אודות השידוך המוצע. ואף דעת החפץ חיים היתה כן, וכפי שהעיד רבי אלחנן וסרמן (5ב) ששמע ממנו כי ראוי לבני הזוג המועמדים, להיפגש רק לאחר שביררו וחקרו היטב זה על זה.
אמנם בדברי החפץ חיים (4ד) מבואר כי כאשר אדם מברר אודות שידוך, חובה עליו לומר למברר את מטרת בירורו, על מנת שלא להכשיל את חברו באיסור לשון הרע, ובכך להינצל מאיסור "לפני עור".
דין זה מקשה פעמים רבות על הבירורים, מאחר ומצוי שכאשר אדם מברר אצל חברו הטוב של ה"חתן המועמד", ומציין לחברו בתחילת השיחה כי הוא מברר לצורך שידוך, מצוי מאד שהחבר מסלף, או מסתיר פרטים שליליים על ה"מועמד". וראה בספר חפץ חיים עם ביאור נתיבות חיים (5א) שעמד על קושי זה, ויעץ לברר רק אצל אנשים הקרובים ומחויבים למברר או אצל אנשים המדייקים בדבריהם.
ד. בירור אצל שונא [של מי שמבררים עליו]
בדברי החפץ חיים (4ד; בהגה"ה הראשונה) נתבאר שאסור לברר אצל שונאו של ה"מועמד", משום שהמשיב השונא ודאי ישקר ויגזים את חסרונותיו של שונאו, ובכך מביא המברר את המשיב לידי איסור לשון הרע. ויש לדון בפרטי דין זה הלכה למעשה.
בספר חוט שני (5ג) כתב, שאף באופנים שאין אפשרות לברר אודות השידוך המוצע אלא אצל שונאו של המועמד, אסור לברר אצל השונא [וראה במה שהשיב כששאלוהו, האם מותר לגרוש לספר לקרוביו את סיבת הגירושין ללא תועלת]. אמנם לדעת הרב אלישיב (5ד) אין לחשוש ב"סתמא" שיש שנאה בין הבחורים בישיבה, אלא רק באופן שידוע שיש ביניהם שנאה.
עוד דנו הפוסקים האם מותר לברר על גרוש אצל גרושתו, וכן לברר על מי שביטל שידוך אצל "הצד השני". לדעת הרב אלישיב (5ה) מותר לעשות כן, אך בקונטרס זהירות מלשון הרע בשידוכים (6א) כתב על פי המבואר בדברי החפץ חיים (4ד), כי נראה שאסור לשאול לגרוש על גרושתו, וכמו כן לשאול מי שעזב שידוך על ה"צד השני", אלא יש לפנות לרבנים שהיו מעורבים בפירוד ולברר אצלם [וראה (6ב) את דברי האמונה של החזון איש בענין בירור אצל שונא: "אם מהשמים ירצו שישתדכו, יזמינו לפניו ידיד לברר אצלו, ואם לא רוצים, ימציאו לו דווקא את השונא"].
ה. בירור אצל קרוב [של המברר]
בשו"ת תשובות והנהגות (6ב) הסתפק, האם דין "מבשרך אל תתעלם" הקובע כי מוטל על האדם לדאוג במיוחד לטובת קרוביו, מתיר לאדם לספר חסרונות על חברו כאשר המברר הוא קרוב משפחתו [של המשיב-הנשאל]. ומסקנתו: "וכמדומני שכך נהוג להתיר, וצ"ב". אמנם בתשובה אחרת (6ג) כתב, כי אדם המתבקש מקרוב משפחתו לספר על חברו לצורך שידוך, עליו לרמוז אף על חסרונות שאין כולם מקפידים עליהם [וראה בסוף דבריו, מעשה נפלא שאירע עם החזון איש].
בספר חפץ חיים מהדורת דרשו (6ה) הובאה דעת רבי שלמה זלמן אויערבך, כי קרובו של השואל צריך לפרט את הגנאי ולא להבליעו, וכן דעת רבי חיים קניבסקי בנדון סיפור החסרונות ע"י השדכן.
סיכום – בספר מידע לשידוכים (7) ובמה שנתבאר שם מדוע כאשר קרוב משפחה מבקש מידע, היחס אליו אמור להיות שונה משאר אדם [וכן באופן שהמועמד הוא קרוב משפחה של המשיב-הנשאל]. וכן באיזו קירבה מחייבת, והאם אף בהתייעצות אצל רב ואצל מורה קיימים דינים אלו. וראה [בסוף דבריו] סיכום נקודות השוני בין בירור אצל קרוב משפחה לבין בירור אצל כל אדם אחר.
ו. תנאי ההיתר לספר "לשון הרע" בשידוכים
החפץ חיים (8) דן בהרחבה מה הם "חסרונות עצומים" הקיימים בחתן או בכלה, ומותר לגלותם לשואל המברר [תוך אזהרה, שלא כל דבר נחשב "חסרון עצום", ולפני שמספר יבדוק היטב אם אכן "חסרון" זה הוא "עצום"]. ומבואר בדבריו כי מחלות פנימיות וכן דעות אפיקורסיות [או התנהגות פרוצה], נחשבים "חסרונות עצומים", ואין בגילוי מידע זה משום איסור רכילות ולשון הרע.
מלשונו של החפץ חיים דקדק רבי שלמה זלמן אויערבך (9ב) כי סיפור המחלה הקיימת בחתן או בכלה אינו חובה אלא רק אינו איסור, מה שאין כן לספר אודות פריצות ואפיקורסות בחתן או בכלה – הרי זו חובה, ולא רק היתר [בספר מידע לשידוכים (9ג) ביאר דבריו בכמה דרכים].
אמנם בקובץ אסיא (9ד) מובאת הערת הרב נויבירט, כי ודאי שאין כוונת הגרש"ז אויערבך למחלה מדבקת או מחלה רצינית אחרת, שעליה ודאי יש חיוב [ולא רק היתר] להודיע לצד השני.
בעיקר הדיוק מדברי החפץ חיים, ראה בדברי הציץ אליעזר (10, ד"ה והיתה) שחלק על דיוק זה.
ז. גילוי מידע רפואי על ידי הרופא המטפל
עקרון "סודיות רפואית" מעורר את השאלה, האם מותר [או מוטל] על רופאים לספר את המידע הרפואי הידוע להם על המטופל לשידוך המוצע לו, או שמא הם מחויבים ל"סודיות הרפואית", ועליהם לשתוק ו"להעלים" מידע קריטי זה מה"צד השני".
בשו"ת ציץ אליעזר (10) נשאל על ידי רופא שידע כי אחת ממטופלותיו אינה יכולה ללדת בשום פנים ואופן, והיא ביקשה ממנו שלא יספר לבחור אתו היא עומדת להתחתן מאומה על מחלתה – האם מחובתו לספר זאת לבחור [ואולי גם אם הבחור לא פונה מיוזמתו, חובה על הרופא לקום ולפנות אליו].
בתשובה הכריע הציץ אליעזר, כי חובה גמורה על הרופא לספר מידע זה לבחור, מדין "לא תעמוד על דם רעך". ובתוך דבריו, דן האם "שבועת הרופאים" שנשבע הרופא אוסרת עליו לשתף מידע זה עם הבחור, ומסקנתו שלמרות "שבועת הרופאים", הוא מחויב לספר את מחלתה של האשה, אך עדיף שקודם לכן יתיר את שבועתו.
אמנם לדעת הרב זילברשטיין (11ב), לרופא שנשבע שלא יגלה את סודו של המטופל, אסור לגלות פרטים אף לצורך שידוך, אלא רק באופן שיתיר את שבועתו. אך ללא התרה, הדבר אסור. וממילא, אף לצורך שידוכים אסור לשאול רופא שאינו שומר תורה ומצוות אודות מחלות מטופליו, מאחר ומסתבר שהוא לא יתיר את שבועתו.
ובספר תשובות והנהגות (11ג) דן לחלק בין סוגי המחלות השונות, ובסוף דבריו כתב כי רופא הנשאל לצורך שידוכים אודות מחלת מטופלו, ישיב "כרופא, אני חייב לשמור סודיות".
ח. דיני לשון הרע בשידוכים – סיכום
ראה בקונטרס זהירות מלשון הרע בשידוכים (12) קיצור ההלכות: הנהגת השואל, הנהגת המשיב, מה יכולים להסתיר, והנהגת המספר לאחר שנגמר השידוך.
ט. החובה לספר "לשון הרע" כשצריך, והזהירות הנצרכת
נסיים את השיעור בדברי רבותינו הפוסקים שהזהירו על חומרת 'אי אמירת לשון הרע' המותרת לצורך שידוך, ומאידך, בזהירות הרבה הנצרכת כאשר משיבים ומספרים מידע שלילי על הזולת.
"הֱיֵה עִם פִּיפִיּוֹת שְׁלוּחֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. הוֹרֵם מַה שֶּׁיֹּאמְרוּ, הֲבִינֵם מַה שֶּׁיְּדַבֵּרוּ, שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ בִלְשׁוֹנָם, וְלֹא יִנָּקְשׁוּ בְשִׁנּוּנָם, וְאַל יֹאמַר פִּיהֶם דָּבָר שֶׁלֹּא כִרְצוֹנֶךָ"
