א. בסוגיית הגמרא במסכת בבא קמא (1) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש לענין נזיקין: "רבי יוחנן אמר אשו משום חציו, וריש לקיש אמר אשו משום ממונו". כלומר, לדעת רבי יוחנן המדליק אש ובאה הרוח והוליכה את האש, והאש שרפה ברשותו של אדם אחר, המדליק חייב כאילו הוא הדליק את האש ברשות האחרת בעצמו – כאדם היורה חץ לרשות חברו [עי' ברש"י]. ואילו ריש לקיש סבר שאין זה כאילו הוא עצמו הדליק את האש ברשותו של חבירו, אלא זה דומה לשורו שיצא מביתו והזיק ברשות אחרים. ומבואר בגמרא, שהטעם שריש לקיש סובר שאין זה דומה לחציו הוא משום שהחץ הולך מכוחו ממש ואילו האש מזיקה באמצעות "כח אחר" [הרוח]. במסקנת הסוגיא מבואר כי "מאן דאית ליה משום חציו [רבי יוחנן] אית ליה משום ממונו". ואם כן הנפקא מינה בין רבי יוחנן וריש לקיש היא לענין חיוב ד' דברים [נזק, צער, ריפוי ושבת]. לרבי יוחנן חייב כדין אדם המזיק, אך לריש לקיש פטור כדין מזיק בממונו.

בהשקפה ראשונה, נראה לכאורה כי שיטת רבי יוחנן היא שהשורף מתחייב בזמן ההיזק, והיינו שהיורה חץ [וכן המדליק אש] חייב רק בשעה שהחץ מזיק [והאש שורפת] ולא בשעת יריית החץ [והדלקת האש].

אולם הנמוקי יוסף (2) הקשה אליבא דרבי יוחנן "היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת, ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה בעצמו בשבת". ותירץ: "כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן, שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל, ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא, דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה, דאנוס הוא שאין בידו להחזירה… אלא לאו שמע מינה דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה, אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה. וכן הדין לענין שבת, דכי אתחיל מערב שבת אתחיל, וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב".

ולמדנו מדברי הנמוקי יוסף, שלדעת רבי יוחנן ש'אשו משום חציו', כל מה מה שנשרף על ידי ההדלקה מתייחס לשעת ההדלקה, ונחשב כאילו הדליק את הכל בשעה שהדליק את האש. ולכן אם הדליק אש ומת, והאש הזיקה לאחר שכבר מת, המדליק חייב לשלם וגובים את התשלום מיורשיו, משום שבשעת ההדלקה נחשב כאילו הדליק את הכל. וממילא אין כל איסור להדליק נר קודם שבת, למרות שהנר הולך ודולק בשבת מכח ההדלקה הראשונה, מכיון שהדליקו קודם השבת והרי זה נחשב כאילו הדליק את כל הנר קודם השבת, ואין כאן מלאכת שבת כלל.

ביסודות המבוארים בדברי הנמוקי יוסף נדון בהרחבה בשיעור זה.

*   *   *

ב. התוספות בבבא קמא (2) כתבו: "נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחֵר וקדם ושברו פשיטא דחייב [השובר] ולא שייך כאן 'מנא תבירא תבר', וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו". ומבואר בדבריהם שאף שכלי שנזרק מראש הגג נחשב ל'מנא תבירא' [כלי שבור], וכאשר בא אחֵר  ושברו השני פטור. אולם כלי שחץ נורה לעברו לא נחשב 'מנא תבירא', ואם שברו אחֵר, יהיה השני חייב.

טען הקצות החושן [(3); רבי אריה לייב הכהן הלר, מגאוני גאליציה לפני כמאתיים שנה] שהתוספות חולקים על הנמוקי יוסף. כי לפי הנמו"י, הזורק חץ על כלי מתחייב מייד על זריקת החץ, שכן הכל מתייחס לשעת זריקת החץ, ובשל כך יש להחשיב את הכלי כ'מנא תבירא' [ואם יבוא אחֵר וישבור את הכלי בטרם יפגע בו החץ, השני פטור], ואם התוספות לא נקטו שגם בזורק חץ על כלי הכלי הוא 'מנא תבירא', משמע שאין הם מודים לסברת הנמוקי יוסף.

אולם הקהילות יעקב [(3); רבי יעקב ישראל קנייבסקי, מגדולי הדור, נפטר בתשמ"ה] ביאר שאין מחלוקת בין הנמוקי יוסף והתוספות, מאחר ודברי הנמו"י שלמ"ד 'אשו משום חציו' מבעיר האש נחשב "כמאן דאדליק מעיקרא" – נאמרו ביחס לגברא עושה הפעולה, וכשרוצים לדעת מתי היה זמן שבו מתחייב עושה הפעולה, הכלל של 'אשו משום חציו' קובע את זמן ההיזק בזמן הדלקת האש [ונפקא מינה לגביה מיורשיו כשמת לאחר שירה את החץ בטרם פגע החץ והזיק].  אבל החפצא הניזק אינו נחשב כשרוף ושבור למפרע, אלא בשעה שנשרף ונשבר בפועל. [ולכן גם לפי הנמוקי יוסף שפיר יש לחלק בין זרק כלי מראש הגג שנחשב כשבור משום שעשה מעשה בחפץ עצמו, והכלי נחשב כשבור כבר בשעת זריקתו. ובין זרק חץ לכלי שאין זה 'מנא תבירא' מכיון שלא נעשה שום מעשת בחפץ, והחפצא עצמו נחשב שבור רק בשעה שנשבר בפועל].

וראה פרטים נוספים בדברי הקצות החושן וקהילות יעקב, בבירור התאמת דברי הראשונים עם שיטת הנמוקי יוסף.

מחלוקת הראשונים האם דין 'אשו משום חציו' נאמר גם לענין רציחה

ג. התוספות במסכת סנהדרין ((4); עז, א ד"ה סוף חמה) הסתפקו בדין זה. בתירוצם הראשון כתבו התוספות דברים ברורים: "אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבוא וסוף צינה לבוא [עי"ש בסוגיא וברש"י הגדרת דינים אלו], נראה דחייב למ"ד אשו משום חציו, דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו". אולם בסוף דבריהם כתבו: "עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבוא אפילו כפתו והביאו שם פטור, דדמי לכח כוחו, ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה, אלא דלעינן ממון חייב נזק שלם". ומשמע שבתירוץ זה נקטו תוספות שאין חיוב מיתה מדין 'אשו משום חציו' [ביאור שיטת התוספות עי' בספרו של הרב דוד לאו, רבה של מודיעין, משכיל לדוד; (6)].

וכן מפורש בדברי הר"ן בסנהדרין (5) שחיוב אשו משום חציו אינו אלא בדיני ממונות ונזיקין [תשלומי ד' דברים] ולא ברציחה. [ונימוקו עמו: "שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה, משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, וכיון שכן בעינן שיעשה פועל ממש ובריא היזיקיה קודם שיתחייב מיתה"].

למחלוקת זו של הראשונים יש השלכה לענין שימוש בשעון שבת בשבת וביום טוב, כדלהלן.

דין 'אשו משום חציו' במלאכות שבת [ובאלו מלאכות]

ד. ראה בספר ארחות שבת ((5); מאת הרבנים יצחק רובין ושלום גלבר, ירושלים תשס"ט) סיכום דברי הפוסקים בסוגיא.

 וכמובן, שבדברי הנמוקי יוסף (2) מפורש שגם לענין מלאכות שבת נאמר דין 'אשו משום חציו', אולם בדברי יתר רבותינו הראשונים יש מקום לדון. עי"ש בהערות, ובמה שהביאו שם את חידושו של החזון איש שדין 'אשו משום חציו' נאמר רק במלאכות שדרכן להעשות מעצמן, וכגון בהבערה, אבל במלאכות שעיקרן על ידי כח האדם, אין דין 'אשו משום חציו'. וכן במה שביארו שם, כי בדין 'אשו משום חציו' במלאכות שבת נאמרו כמה הגבלות.

ה. בשו"ת אבני נזר (6) הביא את קושיית בעל החלקת יואב על פסק הרמ"א שמותר להעמיד ביום טוב נר דולק במקום שהרוח שולטת בו, ולכאורה הרי גם אם זהו 'גרם כיבוי' [המותר ביום טוב]  אולם מדין 'אשו משום חציו' צריך הכיבוי להיחשב כמעשה גמור וחציו של המעמיד את הנר במקום זה. והשיב האבני נזר, שגם אם נאמר שברציחה שייך דין 'אשו משום חציו', מכל מקום שבת [ויום טוב] שאני, כי במלאכת שבת "המלאכה הנעשית מאליה ואין שום סרך איסור, והרי מותר לעשות מבעוד יום שהמלאכה תֵעשה בשבת, ואין חיוב רק על מעשה האדם בלבד, על כן בעינן בידים ממש ופטור על אשו משום חציו".

לדינא פסק האבני נזר, שאף  על פי שלדעת הנמו"י גם לענין שבת נאמר דין 'אשו משום חציו', אולם יש לסמוך על דעת הר"ן (5) שאין ברציחה דין אשו משום חציו, וממילא גם בשבת לא נאמר דין זה, כי "אין הלכה כתלמיד [נמוקי יוסף] במקום הרב [הר"ן]". [וראה במה שהעיר על דבריו בספר משכיל לדוד (6) שבתוספות בסנהדרין (4) נתבאר שיש דין אשו משום חציו גם ברציחה, ואע"פ שלדעת האבני נזר אין ללמוד מרציחה לשבת, אבל ההכרח שלו הוא מחידושי הר"ן שחולק על התוס' גם לענין רציחה, וקשה לסמוך להקל על חידושי הר"ן בלבד].

על פי דברי הר"ן והאבני נזר הנ"ל, דנו הפוסקים [רבי צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, מובא במשכיל לדוד (6) ורבי בן ציון אבא שאול, ראש ישיבת פורת יוסף, בספרו אור לציון (7)] האם מותר לגרום לכיבוי מכשיר הגז הדולק ביום טוב, על ידי הנחת כלי מלא מים שברתיחתם יגלשו ויכבו את האש. יעו' פרטי דין זה בהרחבה בדברי האור לציון (7) ומה הם התנאים שהגביל את ההיתר לעשות כן [ובמה שכתב בדין שעון גז עם קוצב זמן].

שימוש ב'שעון שבת' – בשבת וביום טוב

ו. ההמצאה המוכרת לנו בשם 'שעון שבת' נדונה לראשונה לפני כמאה וחמישים שנה בשו"ת מהר"ם שיק ((8); תלמידו המובהק של החתם סופר, ומגדולי הדור בהונגריה). ויש לשים לב כי דברי הפוסקים בסוגיא זה מתייחסים לשני נושאים: [א] הכנת השעון בערב שבת כדי שידליק או יכבה את האור בשבת. [ב] עריכת שינויים בשעון בשבת על מנת להקדים או לאחר את הדלקת או כיבוי האור.

בנוגע לנדון הראשון, נקט המהר"ם שיק בפשטות שאין כל איסור בדבר [ועי' בחזון עובדיה (10) שהביא את חידושו של ה'מחנה חיים' שאסר לעשות פעולה בע"ש שתתחיל המלאכה בשבת, ובמה שדחה את דבריו]. ואת הנדון השני, תלה המהר"ם שיק בדברי הנמוקי יוסף (2) בדין 'אשו משום חציו' בשבת, ובמחלוקת התירוצים בתוספות בסנהדרין (4) וחידושי הר"ן (5), האם ברציחה נאמר דין 'אשו משום חציו', שכן שינוי בשעון השבת בשבת הוא פעולת 'אשו משום חציו'.

סברא נוספת העלה המהר"ם שיק בסוף דבריו (ד"ה אמנם נראה), על פי מה שכתבו התוספות בסנהדרין ((4); עז, א ד"ה סוף חמה) להקשות מדוע רבנן פטרו את המשיך נחש בחברו, והרי הכניס את ידו בתוך פי הנחש, ובוודאי יכשינו, וזהו כרוח מצויה ויתחייב מדין 'אשו משום חציו'. ותירצו "דשאני התם שעדיין אין הארס בעולם". ומבואר בזה יסוד בדין 'אשו משום חציו', שאין די בכך שעושה פעולה אשר עם צירוף הרוח או שאר הכוחות הטבעיים נוצר ממנה נזק, אלא צריך שהכוח הפועל את עיקר הנזק כבר יהיה בעולם. ועל פי זה חידש המהר"ם שיק שאם התקין שעון שידליק את הנר בשבת, אין זה נחשב הבערה מכיון שהאש לא נמצאת כעת בעולם, ורק בנדון של הנמוקי יוסף שהאדם הבעיר את עיקר האש, נאמר דין אשו משום חציו [ועי' בדברי הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (10) שהרחיב את היריעה בענין זה].

ואכן, ברוב תפוצות ישראל נהגו להשתמש ב'שעון שבת' ולהתקינו בערב שבת. אלא שבענין זה ראוי להביא את דבריו של רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (9) שכתב לאסור לבשל בשבת באמצעות סידור 'שעון שבת' [בערב שבת] שיגרום להדלקת האש ובישול התבשיל בשבת, וז"ל: "לענ"ד פשוט שאסור להתיר זה, דהרי על ידי מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת, ואין לך זלזול גדול לשבת מזה. וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרים זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה, וגם אולי הוא ממילא בכלל איסור זה דאסרו אמירה לעכו"ם, דאסרו כל מלאכה הנעשית בשביל ישראל מצד אמירת הישראל וכל שכן מצד מעשה הישראל". עי' בדבריו ובמה שסיים שם: "על כל פנים מה שכבר נהגו להעמיד על ידי מורה שעות לכבות הנרות דעלעקטרי שהודלקו וגם שיחזרו להידלק אחר כך בסוף היום, אין לאסור מה שכבר נהגו להקל, אבל הבו דלא לוסיף עלה להתיר גם לבישול ומלאכות אחרות ויש לאסור".

פרטים נוספים בדיני שינויים בשעון שבת בשבת וביום טוב – ראה בספר שמירת שבת כהלכתה (9).

כיוון שעון ביום טוב שחל בערב שבת כדי לגרום הדלקת חשמל בשבת – ראה דברי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (11).

ז. הרש"ש ((11); רבי שמואל שטראשון [נפטר בשנת תרל"ב], מחבר הגהות ופירושים שנדפסו בש"ס וילנא) חידש כי "האופה בשבת עם חשכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפייתו בעוד יום", ובמנחת חינוך ((11); רבי יוסף באב"ד, אב"ד טרנופול בגאליציה לפני כמאה וחמישים שנה) חלק עליו, ולדעתו אין כל חיוב באפיה קודם שנאפתה הפת [ומחלוקתם היא האם יש לדמות אפיה לזורע בשבת, שודאי חייב הגם שההשרשה אינה בשבת, או שאין אפיה דומה לזריעה].

וראה במה שהוכיח בספר שביתת השבת ((11); רבי יצחק מאלצאן, תלמיד לתלמידי הגר"א, עלה לפני כמאה שנה לירושלים בסוף ימיו) כדברי המנחת חינוך, מההלכה שכל חייבי חטאות אין חייבים אלא עד שתהיה תחילתם וסופם שגגה. והביא את מכתבו של "מהרצ"פ הי"ו" [רבי צבי פסח פרנק] שדחה את הוכחתו על פי סברת הנמוקי יוסף (2) בענין הדלקת נרות בערב שבת.

ח. בדין חופה בערב שבת והאשה אינה רוצה לקבל את השבת בהדלקת הנרות, כתב המג"א שאחר השקיעה תקרא לעכו"ם שידליק הנרות והיא תברך. והקשה הפמ"ג איך יכולה לברך והרי עתה [בשבת] אסור להדליק. וראה במה שכתב בספר משנת יעבץ ((12); הרב בצלאל זולטי, רבה של ירושלים) לתרץ את תמיהת הפמ"ג על פי סברת הנמוקי יוסף (2) והתוספות בבא קמא (2) המובאים בשיעור זה.

ט. דברי הנמוקי יוסף ביסוד הבנת אבלות חורבן בית המקדש בתשעה באב – ראה במאמרו של הרב משה שווערד בקובץ אור ישראל (13) (12), שהביא את קושיית האחרונים על רבי יוחנן שאמר (במסכת תענית כט, א) "אלמלא הייתי באותו הדור, לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל נשרף". ותמוה מיניה וביה, הרי רבי יוחנן הוא הסובר 'אשו משום חציו', אשר לדעת הנמוקי יוסף "בשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל", ואם כן לכאורה מקום קביעות התענית הוא בתשעה באב גם לדעת רבי יוחנן, מכיון שבו הבעירו הרשעים את האש בבית המקדש.

אכן, לפי המבואר לעיל [בדברי הקהילות יעקב; (3)] שדברי הנמוקי יוסף שלמ"ד 'אשו משום חציו' מבעיר האש נחשב "כמאן דאדליק מעיקרא" – נאמרו רק ביחס לגברא עושה הפעולה, אבל החפצא אינו נחשב כשרוף למפרע, אלא בשעה שנשרף בפועל, ודאי שהאבלות על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו היא על מה שנשרף הבית, ולא על חיוב השורפים אותו [וראה מה שהוסיף שם בביאור הטעמים לקביעת יום האבלות בתשעה באב].

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת