א. איסור אכילת שרצים – סוגיות הגמרא

 האזהרה להימנע מאכילת שרצים נכפלה בתורה, ובסוגיית הגמרא במסכת מכות (1א) נתבאר חומר האיסור ומספר הלאוים שהאוכל מהם עובר – והדבר תלוי האם מדובר בשרץ המים, כגון תולעי דגים, שעוברים עליהם בארבע לאוים, או שרץ הארץ כגון תולעים שבפירות שעובר על חמש לאוים, או שרץ העוף שעובר על שש לאוים. בספר בדיקת המזון כהלכה (1ב) פירט את רשימת הלאוים, והרחיב בחובת הזהירות באכילת מאכלים שיש חשש להימצאות שרצים בתוכם, יותר מאכילת נבילות וטריפות – שהרי יתכן שבמאכל אחד אוכל כמה וכמה שרצים, שעל כל אחד מהם כמה וכמה לאוים.

ב. חובת הבדיקה ב"מיעוט המצוי"

בדברי הגמרא במסכת חולין (2א) מבואר כי "קישות שהתליעה באיביה [בעודה מחוברת לארץ] אסורה", מחשש לתולעים שבה שהם כשרץ הארץ ואסורים באכילה. כמו כן "תמרי דכדא [שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אן בתלוש, רש"י שם] אסורים באכילה ומותרים לאחר י"ב חודש [דאי התליע במחובר, לא הוי חי עד השתא, רש"י שם]. הרשב"א בחיבורו תורת הבית (2ב) כתב כי נראה מדברי רש"י "שאין חוששים להם אלא בשהתליעו ודאי", וחלק על כך, ולדעתו אפילו אם ספק האם יש בהם תולעים, נאסרו באכילה ללא בדיקה "משום דתמרי, התלעה מצויה בהם, שכל שהדבר מצוי בו חוששים לו ואע"פ שהוא במיעוט, דלמיעוט המצוי חוששים".

בשו"ת הרשב"א (2ג) חזר על דבריו והוסיף, שאפילו אם יבדוק מקצת המאכל וימצא שהוא נקי אינו מועיל: "אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה, וכל שמצוי אין סומכים על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב".

בשולחן ערוך (2ד-3א) פסק כדעת הרשב"א, שאף בספק אם יש תולעים במאכל "שדרכו להתליע", חובה לבודקו: "כל מיני פירות שדרכן להתליע, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת". וכתב הרמ"א להלכה את דברי הרשב"א: "ולא מהני בהם אם בדק הרוב אלא צריך לבדוק כולם דהוי מיעוט המצוי".

בחידוש זה של "מיעוט המצוי" – שמצד אחד הוא רק מיעוט ומאידך הוא מצוי, נאמרו דעות שונות:

• בשו"ת הריב"ש (3ב) כתב בתוך דבריו ש"מיעוט המצוי רצה לומר שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות".

• המשכנות יעקב (3ג) הוכיח מדברי הגמרא שחייבו לבדוק את חביות היין שלא החמיצו שלוש פעמים בשנה, על אף שההחמצה בהם היא עשר חביות מתוך מאה, כי "מיעוט המצוי הוא חלק מעשרה [עשרה אחוזים].

• בשו"ת שבט הלוי (4א) דחה את ראיית המשכנות יעקב וכתב שהגדר הוא כאשר "המיעוט מלווה את הרוב בכל מקום ומקום" ו"אין נפק"מ כמה אחוזים רק העיקר שלא משכחת רוב בלי מיעוט".

• בספר ישא יוסף (4ב) כתב כי לדעת הגרי"ש אלישיב אף בפחות מעשרה אחוזים יש חיוב בדיקה, בכל מקום שנראה לעיניים שהוא מצוי, כלשון המשכנות יעקב "דדבר שהוא נראה לעינים שהוא מצוי תדיר זה שמו אשר יקראו לו מיעוטא דשכיח". ולדבריו אפילו בכשבע אחוזים הרי זה נחשב כ"מצוי".

• סיכום השיטות – ספר בדיקת המזון (4ג).

לאחר שהתברר שיעור "מיעוט המצוי", יש לדון על פי איזו כמות משערים זאת – רק ממה שמונח לפניו לאכול, או מכל המין כולו, או באופן אחר. בשו"ת חתם סופר (5א) כתב בתוך דבריו כי "שכיח הרחש ברוב אפילו ברוב החביות אבל לא ברוב הפירות", ונראה מדבריו כי יש להתייחס על פי הנגיעות המצויה בכל פרי ופרי, ולא מחשיבים את השיעור הנמצא בכל החבית יחד.

דוגמאות לנדון זה, נתבארו בספר ישא יוסף (5ב) – האם יש לשער "מיעוט המצוי" בראשי כרוב, על פי כמות הראשים שמצויים בהם תולעים, או על פי כמות העלים הנגועים. וכן בקופסת שימורים שנמצאה תולעת על אחד הירקות, האם משערים על פי כמות הירקות שתוך הקופסה, או על פי כמות הקופסאות שנמצאו נגועות.

לאחר שדן בדברים הביא כי לדעת הגרי"ש אלישיב "מסתבר שיש לשער על פי הכמות האישית המצויה לקניה ואכילה ורואים אותה כיחידה אחת".

בספר בדיקת המזון כהלכה (6א) הביא דעות נוספות: לדון על פי הכמות שרגילים לבדוק בפעם אחת, או לשער לפי הכמות שרגילים לבשל יחד, ויש שנקטו לשער על פי יחידות הכרוב והחסה ולא לפי העלים הנגועים.

ג. תולעים וכנימות שאינן נראות

הפוסקים דנו האם גם תולעים וכנימות קטנות מאד, שאין אפשרות לראותם בעין בלתי מזוינת, או רק לאור השמש או רק על ידי מי שראייתם חדה – נאסרו באכילה.

בספר הברית (6ב) כתב "שכל חומץ [של יין או שכר] הוא מלא תולעים קטנים ודקים מאד" שלא ניתן לראותם בעין, ולכן אסור לשתותם אלא אם כן יבשלם תחילה, שאז ימותו התולעים ויוכל לסנן את המשקה.

בספר בינת אדם (6ג) הביא את דבריו וחלק עליהם בכל תוקף: "מה שכתב לאסור הבל הוא ולא אסרה תורה מה שבכח אלא מה שיצא לפעול".

כיוצא בזה מבואר בדברי ערוך השולחן (7א) שכתב: "בילדותי שמעתי מפי אחד שהיה במרחקים, וראה במים דרך זכוכית המגדלת עד מאד כרבבות פעמים, כל מיני ברואים. ולפי זה איך אנו שותים מים, שהרי אלו הברואים נתהוו במקורם. אמנם האמת הוא, דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת". והוסיף: "דאם לא כן, הרי כמה חוקרים כתבו שגם כל האוויר כולו מלא ברואים דקים מן הדקים, וכשהאדם פותח את פיו בולע כמה מהם. אלא ודאי הבל יפצה פיהם, ואף אם כן הוא, כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום הוא. אמנם במה שהעין יכולה לראות, אפילו כנגד השמש ואפילו דק מן הדק, הוה שרץ גמור".

רבי משה פיינשטיין באגרות משה (7ב) דחה את דברי מי שכתב להקל באדם שנודע לנו שהוא חי רק על ידי מכשור שמראה את פעילות לבו, שהוא נחשב על פי ההלכה כמת, ודימה זאת לתולעים שאינם נראים בעין אדם, שאמר הגר"ח סולייבייצ'ק שאינם אסורים מהתורה. ובתוך דבריו דן בהלכות נוספות, בהם לא מתייחסים רק למה שנראה בעינים בלבד, כגון ריבוע של תפילין ופגימה של סכין שחיטה. בתשובה נוספת (7ג) כתב רבי משה כנגד מי שהחמיר בשמו לענין תולעים והוסיף שדעתו נוטה להקל "שאפשר שדבר שלא נראה למעשה לעיניים אינו אסור", והזכיר בדבריו סיבות נוספות להקל.

גם בדברי הגרש"ז אויערבך המובאים בספר הליכות שלמה (7ד) מבואר, שאין לאסור את שתיית מימי הכנרת בפסח, למרות שיש בה חמץ. וזאת משום שאין משמעות כלל לאותו חמץ, מאחר ואינו מורגש כלל בחושי האדם. ובהערה (שם) הוסיף לדון באיסורים שונים שיש להקל כאשר הדבר אינו מורגש על ידי האדם ללא מכשור, כגון: נקבים זעירים באותיות שבמזוזה, הגברת פעילות החשמל בהתקרבות למאוורר והריגת כינה בשבת.

אמנם בשו"ת שבט הלוי (8א) חילק הגר"ש וואזנר בין תולעים שאין איסור כאשר אינן נראות בעין, לבין בדיקת סת"ם שנעשית על ידי מחשב, על אף שהאדם לא שם לב לחסרון בעיניו.

כנימות שעל גבי פירות – שאינן נראות אלא רק באמצעות מכשירים מיוחדים, כתב הרב וואזנר (8ב) שיש להקל בזה מעיקר הדין, כי אינן נרואת בעין. גם בספר שמירת שבת כהלכתה (8ג) הובא כי הגרש"ז אויערבך נקט שיש להתירן כיון שלא ניתן לראות בכנימות את רחישתן וחיותן, אך סיים כי החזון איש אסר הכנימות.

ד. "אינו מתכוון" ו"מתעסק" באיסור אכילת שרצים

"מתעסק" פירושו "אדם שעוסק בדבר אחד, ועלה בידו דבר אחר. המתעסק שונה מ"שוגג" רגיל, בכך שבעוד שהשוגג התכוון לפעולה שעשה, אלא שלא ידע שהיא אסור, הרי המתעסק לא התכוון כלל לעשות את הפעולה" [ראה סיכום הגדרת "מתעסק" ו"אינו מתכוון" במשניות מהדורת רייזמן (8ד), ובמחלוקת רבי עקיבא אייגר (9א) והפוסקים האם "מתעסק" עובר על איסור דאורייתא].

ומעתה יש לדון, האם יש סברא להתיר אכילת שרצים, כאשר האוכל אינו יודע שהם נמצאים במאכל שבפיו מאחר, מאחר ואינו מתכוון לאכול איסור ומדין "מתעסק". על פי סברא זו צ"ע האם עדיף לא ליידע את הציבור על הימצאות תולעים במאכלים, במידה ויש חשש שיתעצלו מלבודקם.

והנה בשו"ת רבי עקיבא איגר (9א) נקט, כי "מתעסק" קל יותר מ"שוגג" היות ואינו חייב בקרבן, אך "הוי איסור דאורייתא". בהערות (מהדרות אחיזה בעקב) כתב, כי תשובה זו נכתבה בעקבות שאלתו של רבי ישראל סלנטר, מדוע יש לבדוק מאכלים מתולעים, ולא נתיר לאוכלם מדין "מתעסק" – כיון שכוונתו לאכול את הפרי ולא את התולעים שבתוכו. ועל כך השיב רבי עקיבא איגר, שחובה לבודקם, כי גם "מתעסק" עובר על איסור מהתורה.

וכן נקט להלכה בשו"ת אמרי בינה (9ב), שאף אם "מתעסק" הוא היתר גמור "מכל מקום כשאסרה תורה אכילה הזאת, אף במתעסק חייב, דעכ"פ נכנס לגופו אכילה דיאסור". וראה במה שדן בדבריו בשו"ת מנחת שלמה (11א).

עם זאת, בספר מנחת סולת (9ג) כתב ללמד זכות על הנכשלים באכילת תולעים, "דבאמת קיימא לן בכל התורה דבר שאינו מתכוון מותר וכן מתעסק פטור רק בחלבים ובעריות שכן נהנה, וממילא בהני דלא הוי הנאה, שוב פטור דהוי דבר שאינו מתכוון".

בשו"ת התעוררות תשובה (10) כתב לחלק, ולהתיר רק אם אינו יודע שיש תולעים במאכל, אך כאשר יודע שיש תולעים, הגם שכוונתו לאכול את המאכל ולא את התולעים, אין זה בגדר "מתעסק". ומכל מקום, גם כשאינו יודע שיש במאכל תולעים, אף שמעיקר הדין אין בזה איסור "אבל כיוון שהתורה אמרה אל תשקצו את נפשותיכם ואל תטמאו בהם ונטמאתם בם, הגם שעל פי התורה אין בו שום איסור, מכל מקום בא דבר לתוך פיו שמטמא את ח"ו נפשו" [וראה בהערה במה שדן בדבריו בהרחבה].

עוד בנדון זה – במנחת אשר (11ב) העיר, שהיות ומתכוון לאכול את הפרי שלפניו, אף שאינו יודע שיש בו תולעת, לכאורה הרי זה "שוגג" ולא "מתעסק". ועוד העיר,  שיתכן שנחשב "נהנה" מהתולעת כיון שאינו יודע שהיא שם. כמו כן הקשה, אם נחשב "מתעסק" – מדוע חייבו לבדוק פירות וירקות מתולעים.

בתשובות והנהגות (11ג) כתב, שאם ידע שיש במאכל תולעים, נחשב "שוגג", ואם לא ידע נחשב "מתעסק". אלא שגם באכילה זו גורם לעצמו נזק באכילת מאכל זה, ואות הוא מן השמים שלא שומרים אותו מלהיכשל. אמנם כאשר סמך על הכשר מעולה ואעפ"כ נכשל "הוה קרוב לאונס".

ה. בריה – שרצים שהתרסקו [ובדין ביטול איסור לכתחילה]

בשולחן ערוך (12א) נפסק כי "בריה" של איסור שנתערבה בהיתר אינה מתבטלת אפילו באלף. יחד עם זאת, מפורש בשו"ע (12ב) כי דין זה נאמר רק כאשר הבריה שלימה, אבל במרוסק ובחתוך אין דין בריה.

אמנם יש לזכור את פסק השו"ע (12ג), שאם מרסקים את הבריה על מנת לבטלה – באנו לדין "ביטול איסור לכתחילה", והמאכל "אסור למרסק אם הוא שלו, וכן למי שנתרסק עבורו".

ממוצא הדברים יש לעיין מה דין מאכל המחוייב בדיקה בדיעבד לאחר שנתבשל ללא בדיקה, והאם מותר לרסקו לכתחילה.

בשו"ת הרשב"א (12ד) נשאל מה דינו של מאכל שלא נבדק קודם שבושל, ולאחר הבישול נמצאו במאכל תולעים. בתשובתו קבע הרשב"א, כי אם נמצאו שלושה או ארבעה תולעים, הוחזק המאכל שיש בו תולעים וכולו אסור באכילה. וכן נפסק בשלחן ערוך (12ה), שהוסיף שאף אם התולעים לא נראות לאחר הבישול, חובה לבדוק עד כמה שיכול שהמאכל נקי מתולעים. אמנם במאכל שלא ניתן לבודקו לאחר הבישול יש להתיר.

הש"ך (שם ס"ק כט) כתב כי מקור דינו של הרשב"א שהיקל כשאי אפשר לבדוק לאחר הבישול, הוא מדין בהמה שזאב נטל את בני מעיה קודם שנבדקו לראות שהבהמה אינה טריפה, שתולים להקל. עוד כתב הש"ך בשם הרשב"א להתיר גם מדין 'ספק ספיקא' – ספק שמא המאכל היה נקי מתולעים, ואף אם היו בו תולעים, שמא נימוחו בבישול, ובטל מהם דין 'בריה' והם התבטלו ברוב התבשיל. אמנם סיים הש"ך, כי רק כאשר המאכל אינו מוחזק שיש בו תולעים, ניתן להקל מטעם 'ספק ספיקא'.

לענין איסור ביטול לכתחילה, בשולחן ערוך (13א; סעיף יג) מבואר כי דבש שנפלו בו נמלים "יחממנו עד שיהא ניתך ויסננו". ואף שעל ידי חימום הדבש הוא מבטל את האיסור, נתבאר בדברי הש"ך והט"ז (שם) שמאחר שאינו מרסק על מנת לבטל אלא מחמת צורך אכילתו, אין בכך איסור.

עוד פסק השלחן ערוך (13א; סעיף יד) "חיטים מתולעים מותר לטוחנם [ולבטל את האיסור], והוא דירקד הקמח לאור היום", והוסיף הרמ"א: "וכל תולעת שיראה שם יזרקנו, והשאר מותר". מקור דין זה בדברי תרומת הדשן, והש"ך הביא את טעמו [בתירוצו השני] שאין בזה "ביטול איסור לכתחילה " משום ש"ספק אם יתערב שום איסור כלל, וגם אינו מכוון לבטל".

וראה בקובץ מבית לוי (13ב) פסקי הגר"ש ואזנר בנדון דידן, ובמה שדן במקרה שנמצאו שלושה תולעים במאכל לאחר הבישול, אך שניים מסוג אחד והשלישי מסוג אחר, ודעתו להחמיר אף בזה. אך אם נמצאו רק קורים וניגעות יש להקל. כמו כן דן, אם נמצאו תולעים במאכל, האם יש לחוש שהתולעים היו כבר מוקדם ולאסור את כל מה שנלקח משם, והאם יש לאסור לכל האנשים שקנו מאותו מקום.

להשלמת היריעה, נעיין בתשובתו של הראשון לציון (15) בנדון מצוי – ייצור מיץ מפירות שלא נבדקו מתולעים, בה לימד זכות "על מה סמכו [לתת הכשר] כיום בתעשיית יין ומיצי פירות, כמו תותים, שבהם אחוזי הנגיעות יותר משלושים וחמהש אחוזים, ובפרט בתעשיית היין שמכניסים למכולות אשכולות כפי שהם באים מהשדה, אף על פי שבוודאי יש שם חלזונות ועכבישים וחרקים ונמלים לאין מספר".

יסוד "לימוד הזכות" מבוסס על הטעמים הבאים:

[א] נדון 'בריה' לא בטילה, הוא מדרבנן. [ב] דעת רבותינו הראשונים כי 'בריה' בטילה בתתק"ס. [ג] דעת הסוברים כי 'בריה' בטילה שלא במינה. [ד] דברי הרמ"א שבריה שפגומה בעצמה בטילה.

•   •   •

בעקבות פסק השולחן ערוך, יש לדון האם מותר לאכול מאכל המחוייב בבדיקה, כי בשעת הלעיסה התולעים נימוחים ומתבטלים ברוב.

ואכן החזון איש (15א) כתב כי 'בריה' שבטלה, אין חילוק "בין מתמעך בקדירה מחמת חום הבישול, ובין מתמעך בפיו על ידי לעיסה". ובספר מגילת ספר (15ב) העיר, כי לפי דברי החזון איש לכאורה מדוע לא נתיר מאכל שיש בו תולעים, אפילו שהם 'בריה', כיון שהם יתרסקו באכילתו ויתבטלו. ולאחר שדן בדברים בהרחבה, חידש כי באמת יש לאסור זאת מדין "אין מבטלין איסור לכתחילה". עוד מבואר בדבריו, כי יתכן וזמן ההכנסה לפה הוא הקובע [ולא הבליעה], וכיון שבאותו זמן השרצים היו 'בריה' – הם אינם בטלים, אף שיתרסקו בפיו. ואמנם בסיום דבריו הביא מדברי הגרש"ז אויערבך, שהתולעים מאוסות ולכן הן בטלות בלעיסה.

לסיום נעיין בתשובותיו של הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (16) בנדון בדיקת ירקות מתולעים, ובדבריו אודות החיוב לבדוק גם במקום שאי אפשר לבדוק "אלא ע"י טורח גדול מאד", ואין להקל מחמת שלא נחשב 'בריה' או מחמת דין 'מתעסק'. עם זאת מבואר בדבריו, כי יתכן שבדבר שניתן לרסקו היטב בשעת האכילה, ניתן להחשיבו כ'אינו מתכוון'. אך כאשר יש ודאי תולעת, אין להקל בכך היות ואפשר ששעת ההכנסה לפה היא הקובעת את השם 'בריה', וכפי שנתבאר לעיל.

נציין בקצרה לתוכן החידושים בדבריו:

[אות א] – טוב להתחשב בשיעורו של המשכנות יעקב, דשיעור מצוי הוא עשרה אחוז.

[אות ב]  הדין במקרה שרוצה לאכול רק עלה אחד של ירק האם חייב בבדיקה.

[אות ג] מדוע רחיצת ירק שונה מבישול שהתרנו מטעם ספק ספיקא.

[אות ד] נתן מאכל על עלה של חסה שלא נבדק, אין מחזיקים איסור ממקום למקום, ומותר מדין ספק ספיקא.

[אות ה] אדם או מסעדה שבישלו בשוגג מאכל החייב בבדיקה, ללא בדיקה, האם יש לאסור באכילה מטעם אין מבטלין איסור לכתחילה.

[ענף ב] נתבארו סברות להקל על מסעדות שמגישים ירקות נגועים, אך ללא בדיקה מספקת. בין היתר, כי אפשר שבמקרה של תולעים שאינן נראים לעניים בקושי, אינם נחשבות כ'בריה'. כמו כן, יתכן שהן נמסות במים,  וכן מדין 'מתעסק'.

ו. בדיקת מזון כהלכה – מציאות ימינו לעומת זמנים עברו

הרב ויא בספרו בדיקת המזון כהלכה (17-18א) דן בהרחבה בשינוי המציאות בימינו מכפי שהיה בעבר, שגם לחששות גדולים יותר מזמנים שעברו, ובהם:  שינוי המציאות המביא לחוסר ידיעה • יבוא ויצוא • מזון מאוחסן • תקן מתירני. • השפעת הריסוס • שיטות גידול • עונות השנה • גידול אורגני • שינוי באורח החיים • גורם רוחני.

ז. ירקות מגידול ללא תולעים

ראה בדברי הרב ויא (18) ביעילות השיטות להסרת תולעים • בדיקת "מדגם" • קטניות ללא תולעים • גידול תירס בשיטה מיוחדת. וראה גם במה שכתב בספר ישא יוסף (19) כי יש להתייחס לירק כ"ירקות שאינם מוחזקים בתולעים" ולא כירקות שנקיים לגמרי, ובמה שדן האם אכן גידול זה פוטר את הירק מבדיקה.

ח. איסור אכילת שרצים ובדיקת מזון כהלכתה – סיכום

בספר הכשרות (20-21) סיכום דיני בדיקת התולעים •  מהי חובת הבדיקה • מיהם הנאמנים לבדוק • מה דין בדיקה בשבת וביום טוב. וראה גם בהוראות בד"צ העדה החרדית, לשים לב להבדל האם על המוצר נכתב "יש לבדוק לפני השימוש" או "ראוי לבדוק לפני השימוש".