א. שנינו במסכת נדרים (1) "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירם בפניהם, שנאמר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ". ובמסכת פסחים (1) מובאים כמה מעשים בענין זה, ובסוף הסוגיא מסופר על רבה בר בר חנה שאכל "דאייתרא" [חֵלֶב שבכפיפת הקיבה] שבני ארץ ישראל היו אוכלים ובני בבל היו נוהגים בו איסור, וכאשר באו לבקרו רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, הסתיר זאת מהם, מכיון שהם היו נוהגים איסור בדבר, עי"ש [ובפשטות איסור זה הוא מדרבנן, כלשון הגמרא בנדרים (1) "ומי איכא בל יחל מדרבנן" [ואם מסתפק האם יש בכך מנהג המחייב כנדר, או לא, הולכים לקולא כדין "ספק דרבנן"]. ברם לדעת כמה פוסקים, דין זה שקבלת מנהג נעשה כנדר הוא מהתורה. וראה בספר כל נדרי (9) פרק עב סע' ה' ובהערות שם) שהביא השיטות בזה, ומה שיישבו את הקושיא על הסוברים שהאיסור מהתורה, מלשון הגמרא בנדרים, ש"בל יחל מדרבנן" הוא דווקא בדבר הרשות, אך אם נהג איסור משום גדר או סייג, באמת איסורו מדאורייתא. וכן יעו' במש"כ בזה רבי יהושע בוימל, מגאוני גליציה ולאחר מכן בניו יורק, נפטר בתש"ח, בשו"ת עמק הלכה (7)].

ועי' בר"ן בנדרים (1) פא, ב) שכתב: "כיון שנהגו איסור בדברים המותרים הוה ליה לגבייהו כדברים האסורים, ומכאן היה אומר ה"ר יהודה הכהן ז"ל, שאם נהג אדם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בזמן מיוחד, ושוב רוצה לשתות יין או לאכול בשר באותו הזמן, צריך היתר". וצ"ב אימתי נעשה "מנהג" כ"נדר", ואינו רשאי לבטלו בלא התרה.

והנה התוספות בפסחים (1) נא, א ד"ה אי אתה) הקשו על דברי הגמרא "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירם בפניהם", מהמעשה המובא במסכת חולין (2)  על רבי שהתיר לאכול מירקותיה של בית שאן על סמך עדות שרבי מאיר אכל שם עלה של ירק ולא עישר. וקשה, היאך אכל רבי מאיר ירק לא מעושר בבית שאן, והרי שם נהגו לאסור לאכול ירק לא מעושר. וכתבו תוספות: "ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים, דהאי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, היינו שיודעים שהן מותרים והם רוצים להחמיר על עצמם, וכן משמע לישנא דברים המותרים. אבל דברים שנוהגים מחמת טעות, שסבורים שהוא אסור והוא מותר, יכול להתיר בפניהם".

והוסיף הרא"ש (2) "ולפי זה ניחא הך עובדא דבית שאן, דטעות היה, שסוברים שהוא ארץ ישראל… וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות, לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא, דהוי כמו נדר… אבל החכם יכול להתיר להם בחרטה כמו שאר דברים". ובהגהות אשר"י שם הוסיף בשם מהר"ם [מרוטנבורג] "והוא שהיה דעתו כשהתחיל לעשות כן לעולם, אפילו נהג פעם אחת".

נמצא איפוא לדעת התוספות והרא"ש וכן הר"ן בפסחים (3) בפירושו הראשון, שאם נהג איסור בדבר המותר שחשב שיש איסור בדבר, ואחר כך נתברר לו שהדבר מותר, רשאי לשנות מנהגו ולחזור בו בלי התרה. וכן פסק השו"ע (4) בדעה הראשונה.  ובדעה השניה הביא את דברי הרשב"א בשו"ת (3) שגם בכהאי גוונא צריך התרה, שנחשב כאילו קיבל בנדר. וכתב הרמ"א "והמנהג כסברא ראשונה" [ועי' בשו"ת אגרות משה (8) סוף סימן מז) שהוסיף שגם אם נהג איסור מחמת שהיה סבור שאסור מספק, וחשב על המקילים שאולי טועים הם בדין או שאולי הם מזלזלים באיסורים, אין עליו דין נדר מחמת מנהגו, ואינו צריך התרה]. ועי' סיכום הענין וביאור דברי הירושלמי שהביא הר"ן לפי השיטות השונות, בספר כל נדרי (10) פרק עב סע' ט ובהערות שם).

אימתי נעשה מנהג טוב ל"נדר"

ב. דברי ההגהות אשר"י בשם מהר"ם נפסקו בשו"ע (4) וז"ל: "אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה.  ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר [והיינו מנהג העולם לומר על הנהגה טובה שברצונו לעשות "בלי נדר"], וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם".

ובמשנה ברורה (4) כתב: "דמנהג של מצוה שנעשה כנדר הוא רק כשהורגל בה, או אפילו פעם אחת וחשב בשעת מעשה שינהג כן לעולם, אבל בלאו הכי אין נעשה כנדר על ידי שעשאה פעם אחת". ועי' בשו"ת אמרי יושר (7) רבי מאיר אריק, מגדולי הפוסקים בגאליציה, נפטר תרפ"ו) שכתב: "משמע בשו"ע דגם בלי תנאי, כל שלא היה בדעתו לנהוג כן לעולם, לא בעינן התרה. והתנאי בפירוש הוא לרווחא דמילתא. או אפשר שהתנאי הוא דאם לא כן, אם ינהג כן ג' פעמים אף בסתם,  יהיה בזה ענין נדר, רק בפעם אחת צריך להיות דעתו לנהוג כן לעולם, אבל בג' פעמים אף בסתם נעשה נדר, ולכן צריך תנאי". והביא לכך ראיה: "וכן משמעות הדברים בנוסח התרת נדרים בערב ראש השנה (10)  או דבר טוב שנהגתי ג' פעמים ולא התניתי שיהיה בלי נדר", ומסיים: "ובאמת לא מצאתי דבר בפוסקים מבואר שיהיה הבדל בין פעם אחת לג' פעמים, אך מסברא יש לומר כן", עי"ש כל דבריו.

וראה פרטי הדינים בגדר "קבלת מנהגים" בספר כל נדרי (9) פרק עב סעיפים א-ג ובהערות שם), ובמש"כ [הערה ב] שלא נתפרש בטור ובשו"ע איזה סוג של מנהגים הופכים להיות כנדר על ידי הנהגתו, ולכן ראוי שבכל מנהג שנהג האדם ולא אמר "בלי נדר" שיתיר בפני ג'. וכן יעו"ש [סע' ד ובהערה ח] בדבריו בענין קבלת מנהג במחשבה. ושם [(10) סע' יא ובהערות] בנדון מנהג מחמת סיבה או מקרה מסויים [ולא מתוך כוונה לנהוג כן] – האם צריך התרה.

וראה במה שהביא הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (11) כי בדבר מצוה, גם כשאומר "בלי נדר", צריך לקיים דבריו, רק שאין איסור באי קיום דבריו, יעו"ש.

האם צריך התרה כאשר נקלע למצב שאינו יכול לקיים מנהגו

ג. לדעת הש"ך (4) סי' ריד ס"ק ב) אדם שאינו יכול לקיים את הנהגתו באקראי, לכתחילה ראוי שיעשה התרת נדרים על הנהגתו, כגון שקיבל על עצמו לנהגו בתענית בימים מסויימים, ואירע ברית מילה באותו יום. ברם לדעת הגאון בעל הנודע ביהודה בהגהותיו דגול מרבבה על הש"ך (שם), כאשר אינו מוצא מי שיתיר לו, רשאי לעבור על הנהגתו גם בלא התרה, כדבריו: "לענ"ד נראה דגבי ברית מילה אינו חוזר בו ממנהגו לגמרי, אלא שעתה בסעודת מצוה אוכל, ולעתיד שוב חוזר למנהגו. והוא הדין אם אירע לו איזה מיחוש ורוצה לאכול היום, ולעתיד שוב חוזר למנהגו, גם כן אינו צריך התרה". ועי' במה שכתב בשו"ת מהר"ש (6) רבי שמואל עגיל, אב"ד ראדומישלא בגליציה, נפטר תרצ"ה) בביאור סברת הדגול מרבבה, והסתמך עליו לדינא בנדון הנוהג לטבול במקוה ונמצא במקום שאינו יכול לטבול. וכיוצא בזה פסק הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (8). וראה פרטים נוספים בדין זה בספר כל נדרי  (12) פרק עג סע' ה ובהערות שם), ובמש"כ בשם הגר"נ קרליץ נדון הנוהג להיות ער בליל שבועות ושנה אחת רצה ללכת לישון, האם צריך התרה.

ואם  החמיר על עצמו חומרא מסויימת שנאמר עליה בהלכה "המחמיר תבוא עליו ברכה" או "לפנים משורת הדין", ונזדמן למצב שנוגע לסרך איסור או קצת הפסד, כתב בשו"ת ציץ אליעזר (8) שרשאי לעבור על נדרו ללא התרה [והביא דוגמא ממה שמסופר על רבי ישראל מסלאנט, שבגלל נימוק של "בין אדם לחברו" נטל ידים בשיעור מצומצם, אף שבודאי תמיד החמיר בזה. וממה שסיפר בנו של החפץ חיים על אביו, שתמיד לא אכל שרויה בפסח, אך פעם שהתארח אצלו קרובו אדם חשוב לא החמיר ואכל לכבודו, כי קרובו לא החמיר בזה, ולא נראה שהתירו בפני שלשה]. וראה במש"כ בזה בספר כל נדרי  (13) פרק עד סע' ו ובהערות שם).

אימתי קבלת מנהגים וחומרות על ידי האבות מחייבת את בניהם

ד. במסכת פסחים (1) מסופר על בני ביישן שאבותיהם החמירו על עצמם לא ללכת מצור לצידון בערב שבת, ואמרו להם חכמים "כבר קיבלו אבותיכם עליהם", ודין זה הובא בשו"ע (4) סע' ב). ודנו הפוסקים אימתי מחייבת קבלת מנהגים וחומרות על ידי האבות את בניהם, יעו' בשו"ת חות יאיר (5) רבי יאיר בכרך, מגדולי האחרונים באשכנז, רב העיר וורמס, נפטר תס"ב) שנשאל "מבעל תורה וירא אלקים מרבים, אם מחויב גם כן לנהוג פרישות ותעניתים שני וחמישי שנהג אביו בנדר כל ימיו, כהנהו בני ביישן". וכתב כי דווקא "קבלת רבים בקהילה דקביעו יחד", כבני ביישן, מחייבת את בני הקהילה, וה"מקום גורם".  ועי' בשו"ת מהר"ם שיק (6) שדן בשאלה דומה, אודות בחורי ישיבה שבביתם מחמירים לא לאכול בשר אווזות מפוטמות, האם כאשר הם נמצאים בישיבה צריכים להחמיר כמנהג אבותיהם.

• על מה ניתן להסתמך במסירת ה"מודעא" בערב ראש השנה – יעו' בדברי הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (11) ובשו"ת תשובות והנהגות (11).
• התרה במנהגים שונים – יעו' בספר כל נדרי (13) פרטי הדינים, וכגון במנהג לעמוד  במקומות מסויימים בתפילה, או בעשיית מאכלים מיוחדים לכבוד שבת. וכן בענין מי שרגיל להתפלל "ותיקין" וכעת אינו מוצא מנין, האם רשאי להתפלל ביחידות.

סיכום כללי ודיני קבלת מנהגים והתרתם – ספר כל נדרי (9)-(10) וכן (12)-(13).

 [*] שיעור זה נכתב על פי ספר כל נדרי, דיני ומנהגי קבלת והתרת נדרים, מאת רבי יצחק אליהו שטסמן, ירושלים, תשס"ח