חיוב בנים במנהגי אבותיהם

א. בתלמוד בבלי במסכת פסחים (1) מסופר על "בני ביישן" [בית שאן, ראה בדברי הפרי חדש (4) בדין השביעי] שנהגו לא ללכת בערב שבת מצור לצידון [כדי לא להתבטל מצרכי שבת, רש"י], וכאשר באו בניהם לרבי יוחנן ואמרו שקשה להם לנהוג במנהג אבותיהם [שהיו עשירים ויכלו להימנע ממסחר בערב שבת], השיב: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם".

סיפור דומה מובא בתלמוד הירושלמי על  "בני מיישא" שקיבלו על עצמם לא לפרוש [לצאת בספינה] בים הגדול [כדי שלא יצרכו לחלל שבת], ובניהם באו לשאול את רבי האם עליהם להמשיך במנהג אבותיהם. אמר להם רבי: "מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש". ועל כך הקשו מדוע שלא ישָאַלו על נדרם, והשיבו שאמנם מאחר והנודר בעצמו רשאי להתיר את נדרו, כל שכן שהבנים שלא נדרו יכולים להתיר נדרם.

וצ"ע מהו טעם חיוב הבנים לנהוג במנהגי אבותיהם – מדין קבלת הציבור או מכח האב לקבל גם על זרעו.

והנה בשו"ת הריב"ש (2) הביא מדברי הרמב"ן שכתב כי "בקבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם כדאשכחן בקבלת התורה, וכן במגילה או בצומות. ועוד, שאפילו בדברים שלא קיבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנהגו כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, אף הבנים חייבים לנהוג באותו גדר. כדאמרינן שנהגו בני בישן דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא. ואם לא היה ביד האבות לתקן על הבנים, איך היו הבנים אסורים במה שנהגו בו איסור האבות מעצמם". ומסיים: "אלא ודאי בני העיר יכולים לתקן עליהם ועל הדורות הבאים" [ונראה מדבריו כי חיוב הבנים לנהוג במנהגי אבותיהם הוא מדין קבלת הציבור, ולקמן נדון בדברים].

וכן נפסק בשו"ע בהלכות נדרים (1) "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, ואפילו בדברים שלא קיבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגים כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה".

אמנם עדיין לא נתברר, האם חיוב הבנים לנהוג במנהגי אבותיהם הוא דווקא כאשר הבנים עצמם נהגו במנהג זה לאחר שהגדילו, או שחייבים בכל אופן. ומה הדין כשנהגו כן רק בחיי האב משום כבודו בלבד.

כמו כן צ"ע, האם חיוב הבנים לנהוג במנהגי אבותיהם תלוי בטעם למנהג האבות – משום זהירות או חומרא, או בגלל שהאבות הכריעו להלכה כשיטת אחד הפוסקים, והבנים נוקטים להכריע כשיטה אחרת.

ב. אחד המקורות היסודיים בסוגיא זו הוא, תשובתו של רבי יאיר בכרך [מגדולי הפוסקים באשכנז נפטר בשנת תס"ב] בשו"ת חות יאיר (3) בנדון אב שנדר ונהג בפרישות ותעניות בשני וחמישי כל ימיו, האם בנו חייב להמשיך במנהגיו.

בתחילת דבריו, כתב: "ואין לומר דווקא רבים [דהיינו, שחיוב הבנים לנהוג במנהגי האבות נובע מדין קבלת הרבים, והבנים חייבים רק כאשר האבות נהגו במנהג שקיבלו עליהם הרבים] וכך משמעות לשון הריב"ש, דאיזה סברא תאמר לחלק בין רבים ליחיד. ועוד דר' יוחנן שאמר לבני בישן (פסחים שם) כבר קבלו אבותיכם, מייתי קרא דשמע בני מוסר אביך, שנכתב בלשון יחיד". ועוד הקשה החוות יאיר: "הרי קבלת ישראל בכמה בריתות אלות ושבועות, ולולי זה לא היו דורות הבאים מחוייבים לקיים. ומשמע ודאי אפילו בפירוש קבלו עליהם ועל זרעם לא יוכלו לחייב זרעם אחריהם".

ולכן נקט החות יאיר כי חיוב הבנים לנוהג במנהגי אבותיהם נובע מחמת קבלת הרבים במקום מסויים, כדבריו: "יש לומר דדווקא קבלת רבים בקהילה דקביעו יחד, והכי משמע לשון הריב"ש 'שהמקום גורם', וכן בהנהו בני ביישן, מצד דעל הרוב דור הולך ודור בא והקהילה הקדושה קיימת, אם לא על ידי מקרה רעה ודרך זר ולא שכיח. ומה דהחמיר רבי יוחנן על בני בישן הוא מצד המקום". והוסיף כי "סברא זו מוכרחת אפילו להקל", כשהבנים עוברים לגור בקהילה אחרת, ואין דעתם לחזור למקום הולדתם בעתיד, שאינם חייבים להמשיך ולנהוג במנהגי אבותיהם.

אולם רבי משה מרדכי פרבשטיין [ראש ישיבת חברון] הביא בספרו עין הדעת (9)-(10) את דברי הריב"ש הנ"ל (2) והסיק כי "לא המקום מחייב את בני העיר לנהוג כמנהג מקומם, אלא קבלת הציבור מחייבת. וכל יחיד השייך לציבור זה, חלה עליו הקבלה. ולפי זה כשעוזב את מקומו, אמנם אילו המחייב היה המקום, הרי כאשר עזב למקום אחר אין סיבה שיתחייב לשמור על מנהג מקומו הקודם. אבל כיון שהמחייב הוא משום שנכלל בקבלת הציבור, אם כן יש לבדוק באיזה אופן הייתה קבלת הציבור, האם קבלת המנהג קשורה למקום, או שהיא על אנשי המקום, ואף אם יעברו האנשים למקום אחר כבר חלה עליהם הקבלה". והוסיף: "הדברים אמורים לא רק במנהגים שנהג האב עצמו, אלא אפילו אם קיבל האב בפירוש גם על בניו, לא מצינו מקור שיוכל לחייב את בניו לנהוג כמנהגו. וקבלת הציבור שונה לפי שהיא כוללת את הבנים ולא מחייבת את הבנים [וראה בשו"ת שבט הלוי (6) ח"ט סי' קצג) בנדון אשה שבזמן לידתה קיבלה על עצמה שאם תלד בן זכר, ישב הבן כל ימיו על התורה, ובעלה הסכים, האם קבלה זו מחייבת את הבן].

• חיוב הבנים לנהוג במנהגי אבותיהם מהתורה או מדרבנן – האדמו"ר מצאנז כתב בשו"ת דברי חיים (5) כי מדברי החות יאיר (3) משמע שהחיוב מהתורה, אולם לדעתו החיוב הוא "בל יחל מדרבנן", המפורש בסוגיא בנדרים (1).

סיכום – בספרו של רבי יצחק שטסמן, כל נדרי (11) סע' ב).

האם הבן חייב לנהוג במנהגי אביו רק כשנהג כן בעצמו

ג. הפסקי תשובה (2) ס"ק ה) הביא את דברי שו"ת זכרון יוסף "דאין הבן מחוייב להתנהג בהנהגת אביו זולת מה שהתנהג גם הבן מאז שהגדיל שהרגילוהו אבותיו ללכת בדרכיהם, ועל אופן זה נמי מיירי מרן מחבר השו"ע שכתב, קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם. דהיינו שכבר נהגו כן יושבי העיר וזרעם, והוי כנדרו גם לזרעם, ולהכי חייבים לעשות כתקנתם. מה שאין כן אם הבן לא התחיל להתנהג מעולם כמנהג הטוב של אביו, אין הבן מחוייב להתנהג בפרישות ההוא" [וראה במה שהביא בספר עין הדעת (9) את דברי הזכרון יוסף ומה שדנו האחרונים בדבריו].

והפרי חדש (4) הדין השביעי) כתב: "מי שנהג אביו איזה דבר משום סייג או חסידות [על דרך משל שלא לאכול בשר ביום שאוכל גבינה וכיוצא בזה], דבר ברור הוא שאין הבן אחריו חייב לנהוג אותו חומרא אלא אם כן עשאה פעם אחת בחיי אביו או אחר מיתתו [ולא התנה בפירוש שאינו מקבל עליו חומרא זו, חיי אדם (4) סע' יא], דהשתא הרי קבלה על עצמו, הא לאו הכי פשיטא דלא שייך בזה שמע בני מוסר אביך", יעו"ש במה שהביא ראיה לדין זה מהגמרא במסכת חולין (1).

ובשו"ת שבט הלוי (6) ח"ו סימן נט) כתב כי "האחרונים נטו כשיטת הזכרון יוסף", והוסיף כי נדון זה הוא רק במנהגים וסייגים שעשו רבים לעצמם, אך בדברים שקיבלו עליהם "שבט שלם מכלל ישראל" כמו הכרעות הספרדים כדעת מרן השו"ע והאשכנזים כהרמ"א, בזה לא צריך קבלה משהגדיל, כי "שורש שבטו" מחייב ממילא לנהוג כמנהג אבותיו, אלא שבמנהגי התפילה מצינו כמה ששינו מנהגם – יעו"ש בדבריו בנדון בחורי ישיבות ספרדים המעוניינים לשנות מנוסח התפילה של אבותיהם לנוסח התפילה בישיבה אשכנזית.

• נהג במנהגי אביו רק מחמת שכך הרגילו אביו ולא מצד בחירת עצמו להחמיר – בשו"ת אגרות משה (5) מבואר שגם באופן כזה, חייב הבן במנהגי אביו, כיון שמ"מ נהג בעצמו.
• בן שנהג כמנהג אביו אך לא ידע שיש במנהג זה משום גדר וסייג למצוה – בספר כל נדרי (12) סע' יא) הביא מדברי שו"ת זרע אמת, שאין בכך "קבלה", ומעיקר הדין יכול לעבור על מנהגו בלי התרת נדרים.

ובשו"ת שבט הלוי (5) נשאל האם בן לעדת תימן [המחמירים בחליטת בשר לאחר מליחה], רשאי לאכול בישיבה מבישולי בני אשכנז שאינם מחמירים בזה, ולאחר שהביא את דברי הזכרון יוסף, כתב: "ואולי הנהיגו אביו כן לא נקרא רק כאשר על ידי הנהגת אבותיו נהג כן בעצמו, לא כשאכל בשר על דרכם לפי תומו, בלי שקיבל על עצמו כן".

פרטי דינים בחיובי לנהוג כמנהג אבותיו

ד. בדברי השדי חמד (5) מבואר כי "דווקא בדבר שאין בו טעם מצד הדין רק משום חומרא וזהירות, כי הך דבני ביישן. אבל מנהג בדבר שתלוי במחלוקת הראשונים ויש לו מקור בהלכה [כבנדון הנחת תפילין בחול המועד], אם אביו נהג במנהג אשכנז [להניחם] והבן נוהג במנהג ספרד [שלא להניחם] אין בכך כלום".

• בן שאביו ר"מ בישיבה ואינו מגלח את זקנו, האם חייב לנהוג כאביו – שו"ת משנה הלכות (8)
• חיוב נשים נשואות לנהוג במנהג אימותיהן המגלחות שער ראשן – דברי הקהילות יעקב בספרו קריינא דאגרתא (7).

סיכום – ספר כל נדרי (11)-(12).

• • •

דיני "התרה" לבנים ממנהגי אבותיהם

בספר עין הדעת (9) הביא את דברי האחרונים שביארו מדוע בני ביישן לא עשו התרת נדרים למנהג אבותיהם, כי האיסור של האבות היה "בל יחל", אולם על הבנים אין איסור "בל יחל" אלא איסור אחר ומחודש משום "אל תיטוש תורת אמך" [כפי שחידש רבי יוחנן בסוגיא בפסחים], ועל דין זה שאינו מפרשת הנדרים, לכאורה לא שייך התרה.

וכן נקטו להלכה החוות יאיר (3) והקרבן נתנאל. אולם לדעת הפרי חדש (4) הדין השמיני) יש להוכיח מדברי הירושלמי (1) שהבנים יכולים להתיר לעצמם את המנהג שנהגו אבותיהם.

להלכה – כתב החיי אדם (9) סע' יב) "לדעת הסוברים דאפילו דבר שנעשה לסייג יש להם התרה כשמתחרטים כולם, ואם כן כל שכן שיכולים בניהם כולם להתיר. ויש אומרים דדווקא האבות היו יכולים להתיר, כיון שהם המציאו אותו איסור. אבל לבניהם, לא מועיל התרה. ונ"ל דזה דווקא כשלא תקנו האבות על הבנים. אבל כשקיבלו על זרעם גם כן, לכולי עלמא לא מועיל להם התרה". וראה סיכום הדינים – בספר כל נדרי (13).