א. כאשר יצאה רבקה מבית אביה בירכוה בברכה (1) "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו". ופרש"י: "את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמרה לאברהם בהר המוריה הרבה ארבה את זרעך וגו'", ומשמע מדברי רש"י, כי רבקה נתברכה באותה הברכה שנאמרה לאברהם אבינו בהר המוריה. ברם אברהם אבינו נתברך "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו", ואם כן לכאורה אין זו "אותה ברכה", וצ"ע.
ולמעשה צריך לברר בשורשי הדברים – מי הם "אויבינו" ומי הם "שונאינו", אשר אברהם אבינו ורבקה אימנו נתברכו, שזרעם ירשום, ומה ההבדל בין 'אויב' ל'שונא'.
והנה בביאור הברכה שנתברך אברהם אבינו, כתב הרמב"ן (1) כי ההבטחה לאברהם אבינו על ירושת האויבים נאמרה על הגאולה העתידה ולא על ההווה, וצריך ביאור היכן מצא הרמב"ן את היסוד לפירושו בפרשה זו.
בתורה (בראשית טז, יא) נתפרש טעם קריאת השם "ישמעאל" – "כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ. והנה בפרקי דרבי אליעזר (1) מובא: "ולמה נקרא שמו ישמעאל, שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל". מרפסין איגרא, הלוא מקרא מפורש מדוע נקרא שמו ישמעאל, וכי יש צורך לטעם נוסף. או שמא אין זה טעם אחר ושני הטעמים עולים בקנה אחד, וצ"ע.
ב. בספר דניאל (4) פרק ז) מפורט החלום שבו חזה דניאל בארבע חיות, המסמלות את ארבע הגלויות שנשתעבדו בהם ישראל במשך דברי ימי העולם. החיה הראשונה, אריה, היא גלות בבל. השניה, דב, כנגד גלות פרס. השלישית, נמר, כנגד מלכות יון. ואילו למה רומזת החיה הרביעית, שהיתה משונה מאד "דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה", ולה עשר קרניים, נחלקו המפרשים. לדעת האבן עזרא המובא ברמב"ן (4) במדבר כד, כ) הכוונה למלכות ישמעאל. אך הרמב"ן חלק עליו, וכתב: "ורבי אברהם [אבן עזרא] נשתבש בזה והכניס בזה מלכות ישמעאל כי נפל פחדם עליו, וטען איך לא תמנה מלכות גדולה ועצומה כמוה", ולדעת הרמב"ן: "החיה הרביעית שראה דניאל היא רומי [צאצאי אדום] אשר הגלתנו והיא אשר תאבד ביד המשיח", יעו' בכל דבריו. וצריך ביאור במשמעות תוכן גלות ישמעאל וגלות אדום.
וכן צ"ב לפי הרמב"ן, מדוע מלכות ישמעאל שהיא גדולה ועושה צרות איומות לישראל, לא נמנתה במערכת ארבע המלכויות שראה דניאל. וראה בדברי הרב דסלר (7) שיש שינוי בין גלות אחת לחברתה, ויש ללמוד מכך לעבודתינו.
ג. בביאור הדברים נעיין מי הם "אויבינו" ומי הם "שונאינו".
וכתב הרמב"ן (2) בביאור הפסוק (דברים ל, ז) "וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ", שרמז בזה "לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו". ובמזמור פ"ג בספר תהלים (1) אמר דוד המלך "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ, אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים, אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹקִים". ופירש רש"י: "אשר אמרו, הגוים האלו האמורים למעלה אדום וישמעאל וכל חבריהם". ומבואר כי "אויבינו" ו"שונאינו" הם: בני אדום [עשו] וישמעאל, שהם "שתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו" [ועי' בפירוש הגר"א לשיר השירים (א, ב) המובא בספר ממעמקים (5) שיעור רבי משה שפירא על ספר בראשית, בעריכת הרב אלכסנדר דוד מנדלבוים) שכתב בתוך דבריו: "שבעים אומות חוץ מאדום וישמעאל שהם הראשים", ויעו"ש במה שביאר ענין זה].
אמנם עדיין לא נתברר מהו ההבדל בין אויב לשונא, מי הם "אויבינו" מי הם "שונאינו".
התשובה לכך מפורשת בדברי בילקוט שמעוני (1) שבני ישמעאל הם ה"אויבים", כדברי חז"ל: "עליו אלו בני ישמעאל שעליהם בן דוד יצמח שנאמר (תהלים קלב, יח) אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו". ובפירוש רש"י בפרשת וישלח (1) הובאו דברי חז"ל "רבי שמעון בן יוחאי אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב".
מדברי חז"ל עולה כי אוייבינו הם בני ישמעאל, ואילו שונאינו הם בני עשו [אדום].
תוספת נפלאה בביאור הדברים, כתב רבנו בחיי בפירושו על התורה (2) בחלק מהדפוסים הושמטו הדברים מחמת הצנזורה, והוחזר למקומו במהדורת מוסד הרב קוק) "אויביך, ישמעאל. שונאיך, עשו. והן שתי האומות שאנחנו משועבדים תחתיהם ומפוזרים ביניהם… ומה שהזכיר 'אויביך' על ישמעאל ו'שונאיך' על עשו, מפני שה'אויב' גדול מן ה'שונא', כי השונא אע"פ שיריע לו יעשה על דרך הרחמנות, אבל האויב הוא שבלבו איבה עולמית, לא ישים לו רחמים, על זקן יכביד עולו מאד, וזה מסוד הלשון ודקדוקו, כי 'אויב' הוא מלשון אבוי, ואותיותיהם שוות, ועל שם שהנופל בידו צועק אוי ואבוי. ומפני שבני ישמעאל קשים לישראל יותר מבני עשו, לכן קראן הכתוב 'אויביך', וכן אמרו תחת אדום ולא תחת ישמעאל".
ומתבאר בדבריו כי האוייב גרוע מהשונא, ובשל כך ישמעאל הוא האויב. ואילו עשו הוא השונא, כי "בני ישמעאל קשים לישראל יותר מבני עשו" [בביאור עוצמת האיבה הנוראית של בני ישמעאל ומה הם שורשיה, ראה בדברי הרמב"ם באגרת תימן (3) ובדברי מהר"ח ויטאל המובאים בספרנו עקבי דרך (9)].
ד. לאור האמור שמעתי ממו"ר הגר"ד כהן, ראש ישיבת חברון, לבאר את לשון הכתובים בפרשת הברכות שנתברך אברהם אבינו בהר המוריה, והברכות שבירכו את רבקה בצאתה מחרן. לאברהם אבינו נאמר "וירש זרעך את שַׁעַר אֹיְבָיו", כי זרעו היה יצחק וישמעאל, ולכן נאמר לו שזרעו [דהיינו יצחק] ירש את "אויביו" שהוא ישמעאל, כמבואר לעיל. ואילו לרבקה נאמר 'ויירש זרעך את שׂנְאָיו", כי זרעה של רבקה היה יעקב ועשו, ועל כן נאמר לה שזרעה [דהיינו יעקב] ירש את "שונאיו" שהוא עשו [אדום]. ושפיר צדקו דברי רש"י ש"רבקה נתברכה באותה הברכה שנאמרה לאברהם אבינו בהר המוריה", והיינו שירש זרעה את הקמים עליו לכלותו, אלא שהאומות העומדות עלינו לכלותינו הם "אויבינו" ושונאינו", ומכאן השינוי בלשון הברכות, כמדוקדק להפליא בלשון הכתובים, אולם גוף הברכה חד הוא, יעו' בספרנו עקבי דרך (9).
ושפיר מובן מנין ידע הרמב"ן (1) כי בהבטחה לאברהם אבינו על ירושת האויבים נרמזה הגאולה העתידה, שכן מסרו לנו חז"ל את סדר נפילתם של "אויבינו" ו"שונאינו" באחרית הימים, באופן שבני ישמעאל יכניעו את בני אדום, ומתוך נפילת בני ישמעאל יעלה ויצמח מלך המשיח, כדברי הפרקי דרבי אליעזר (1) "עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים" ולהילחם בכרך גדול שברומי, ומשם בן דוד יצמח ויראה באבדן של אלו ואלו, ומשם יבא לארץ ישראל שנאמר מי זה בא מאדום". וכן מפורש בדברי בעל הטורים (1) "על פני כל אחיו נפל וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק" [וראה בדברי המלבי"ם (3) במש"כ בביאוריו לספר יחזקאל ולספר זכרי בנדון].
סדר זה מדוקדק בקוצר אמריו של הפייטן (1) "כַּלֵּה שֵׂעִיר וְחוֹתְנוֹ וְיַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִׁיעִים". ראשית יכלה שעיר, היינו אדום, ע"י ישמעאל [חותנו של עשו], ואז, כשיכלו "שעיר וחותנו" – "יעלו לציון מושיעים", בצמיחת קרן משיח צדקנו.
הנה כי כן, מפורש בדברי חז"ל כי הגאולה העתידה תבוא לאחר נפילת אוייבינו שהם בני ישמעאל.
ומכאן היסוד לפירוש הרמב"ן כי הברכה שנתברך אברהם אבינו שזרעו ירש את "שַׁעַר אֹיְבָיו", היא הגאולה העתידה, נפילת ישמעאל, המבשרת את צמיחת משיח בן דוד.
ה. להשלמת היריעה נבוא לביאור משמעות תוכן גלות ישמעאל וגלות אדום.
ובדברי הרב דסלר (7)-(8) נתבאר ענין גלות אדום, אשר שורשה במידת הגאווה והכפירה, ומתוכה באה תקופת "עיקבתא דמשיחא" שבה "חוצפה יסגא", וזהו נסיון הדור האחרון. והתיקון הוא בביצור ההשקפה נגד דעות אלו.
ובביאור גלות ישמעאל הביא בספר ממעמקים (5) מדברי המהר"ל שביאר מדוע מלכות ישמעאל לא נמנתה במערכת ארבע המלכויות שראה דניאל, כי מלכות ישמעאל מטרתה כביכול לגלות ולהוסיף על מלכות שמים, ועושים הכל בשם ה', אלא שבהיות מהות ישמעאל "פרא אדם", הרי שאמונתם בה' גורמת לעשות את כל הרע שבעולם באיצטלא שהם כביכול שליחי הבורא. ולכן לא נימנו כמלכות בפני עצמה, שכן ארבע המלכויות הוקמו על יסוד ביטול מלכות ישראל והתנגדות למלכות שמים, בעוד מלכות ישמעאל באה בשם מלכות שמים. ובדרך נוספת ביאר המהר"ל, כי מלכות ישמעאל נכללה במלכות פרס, היות ותוכן המלכויות שווה ברצונם המשותף להתפשט ללא גבול.
נמצא כי "תשובת המשקל" כנגד מלכות ישמעאל וכנגד מלכות אדום בחיזוק האמונה בה', והדבר יבוא מעוצם הצרות שישמעאל גורם לישראל להכיר שאין עוד מלבדו, ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, ובזה נעמוד גם כנגד כפירת אדום בגאוותם נגד ה' ונגד משיחו.
וראה בעקבי דרך (9) שנתפרש סוד כוחו של ישמעאל בתפילה בעצם קריאת השם שלו: "כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ". וובאו חז"ל להשלים את הדברים באומרם כי לעומת כוחו של ישמעאל בתפילה, העמיד הקב"ה בקריאת השם "ישמעאל" את כח התפילה של כלל ישראל להתפלל ולצעוק מצרותיו של ישמעאל, ואז ישמע ה' קולם – כימי צאתם ממצרים שנגאלו בכוח תפילתם, במהרה בימינו.
