א. במשנה במסכת שקלים (1) מבואר החיוב להוציא עצמו מחשד הבריות, כלשון המשנה "לְפִי שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (1) וִהְיִיתֶם נְקִיִים מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל [וראה באנציקלופדיה תלמודית (6) בדברי הירושלמי שדבר זה נאמר בתורה, נשנה בנביאים ונשלש בכתובים. ועי"ש בדוגמאות נוספות לדין 'והייתם נקיים'].

כדי להתבונן עד כמה מחייב הדבר, נעיין בדבריו הנוקבים של החתם סופר (1) "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה, והייתם נקיים מה' ומישראל. וב' חובות אלו נקיות מהשי"ת, והנקיות מישראל עמו, הם שני רוכבים צמדים על גבנו. ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון, היינו ידי שמים, יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות, כי הם חושבים מחשבות זרות, ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח"ו", יעו' בכל דבריו נפלאים.

מאידך מצינו בסוגיות הש"ס בכמה מקומות, שיש איסור לעשות דבר המותר מן הדין מחשש מראית עין.

• במסכת שבת נאמר במשנה (1) קמו, ב) "מי שנשרו כליו בדרך במים, שוטחן בחמה אבל לא נגד העם", ופרש"י: "פן יחשדוהו שכבסן בשבת". ואמרו על כך בגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב, כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור" [וקשה על דברי רב, מדברי המשנה שאסרו לשטוח רק כנגד העם, ומשמע שבחדרים מותר. ותירצו כי נחלקו תנאים בדינו של רב, האם דבר האסור מפני מראית עין אסור גם בחדרי חדרים].
• נחלקו תנאים בברייתות (1) שבת סד, ב), האם אסור לבהמה לצאת בפעמון התלוי בצווארה מפני מראית עין [שמייפים אותה כדי למכור אותה בשוק] רק ברשות הרבים, או גם בחצר [ומבואר בגמרא שנחלקו בדינו של רב, האם דבר האסור מפני מראית עין אסור גם בחדרי חדרים].
• במסכת חולין (2) אמרו שאין שוחטים לתוך גומא, מחשש מראית עין שכך נוהגים הצדוקים.
• במסכת עבודה זרה (2) מובא שאין להתכופף ולשתות בפני מעיין המושך לפני עבודת כוכבים, מחשש מראית עין, שנראה כמשתחווה לעבודת כוכבים. וכן "פרצופות המקלחין מים לכרכין, לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים". ועי"ש ברש"י: "מפני מראית עין, שהרואהו חושדו בדבר עבירה".
• במסכת כריתות (2) אמר רב "דם דגים שכינסו בכלי אסור", ופירש רש"י: "דמיחלף בדם בהמה, והרואה אומר מותר לאכול דם".

ב. ומעתה יש לברר האם 'חשד' ו'מראית עין' הם עניינים שונים, ואם כן מה ההבדל ביניהם.

ובביאור הדברים כתב האגרות משה (7) או"ח ח"ד סימן פב) שאיסור חשד הנלמד מהפסוק "והייתם נקיים" הוא איסור מדאורייתא, לעומת איסור מראית עין שהוא מדרבנן. ויעו"ש בדבריו ובמש"כ בתשובה אחרת (7) או"ח ח"ב סימן מ) להגדיר את ההבדל בין חשד למראית עין: "דהיכא דאמר משום מראית עין, הוא כדי שלא ילמדו ממנו לזלזל באיסור ההוא. והיכא דאמר מפני החשד, הוא באופן שאין לחוש שילמדו ממנו לזלזל באיסורים, שמכל מקום אסור מפני שאסור לאדם להביא שיחשדוהו, אף שלא יבוא מזה קלקול לאחרים".

ובאנציקלופדיה תלמודית (6) כתבו לחלק בין מראית עין לחשד: "שבמראית העין אפילו בחדרי חדרים שאין שם רואה, אסור. ואילו בדברים שאסור משום חשד, בצינעא מותר". ועוד כתבו לחלק: "שמראית העין הוא דבר שבעיני הרואים נראה בבירור שעושה איסור, ולכן אף בחדרי חדרים אסור, שמא יזדמן שם אדם שרואהו. וחשד הוא כשהדבר שקול אם זה עושה איסור או היתר, ודווקא בפרהסיא אסרו שמא יימצאו בני אדם שיחשדוהו שעובר עבירה, אבל בצינעא לא גזרו, לפי שאפילו יראהו אדם שמא יתלה בהיתר. ויש שכתבו שמראית העין הוא באופן שהרואה יהא סבור שמותר לעשות דבר זה וילמד ממנו לעשותו, וחשד הוא באופן שהדבר ברור לכל שאסור לעשות כן, אלא שיאמרו פלוני זה עושה איסור". ועי"ש במה שכתבו בעיקר האיסור משום 'מראית עין', שנאמר בין כשהרואה יסבור שעבר עבירה קודם לכן [כגון מי שנשרו כליו (1), והרואה יסבור שכיבסם בשבת], ובין שהרואה יסבור שעובר כעת עבירה [כגון שאוכל דם דגים והרואה יחשוד שאוכל דם בהמה], ובין כשהרואה יסבור שמתכוון לעבור עבירה בעתיד [כדברי המשנה בביצה (2) שמוליך שסולם לשובך, והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך].

אמנם כאשר הרואה יחשוב בטעות שיש כאן מעשה עבירה, כתבו באנציקלופדיה תלמודית: "פעמים אסרו מפני מראית העין לעשות דבר המותר והרואה טועה בדין וסבור שאסור לעשות כן, ויש ראשונים שכתבו שאופן זה קל יותר משאר אופני מראית העין. ברם האגרות משה (6) או"ח ח"א סימן צו) כתב שאין סרך איסור מראית עין בנסיעה ברכב לאחר הדלקת הנרות לפני השקיעה, כי "איסור מראית עין הוא רק בדבר שנעשה זה ברוב הפעמים באופן האסור, והוא עושה זה באופן המותר [כגון בנשרו כליו במים (1) אסרו משום מראית העין לשוטחם בחמה במקום שרואים בני אדם שיחשדו שכבסם]. אבל לעשות דבר היתר מפורסם בשביל איזה אנשים שיטעו לחשוב שהוא דבר איסור לא אסרו" [ומכל מקום יעו"ש בסיום התשובה במש"כ רבי משה פיינשטיין בגודל ענוותנותו: "אבל מ"מ כיון שמע"כ כותב שיש ח"ו קלקול לאיזו נשים ואנשים שידמו שיש בזה זלזול לשבת קדש, אראה בלא נדר שלא ליסע עוד ברכב משעת הדלקת הנרות"].

ג. כאמור לעיל, בכמה מקומות בש"ס בבלי (1)-(2) הובאו דברי רב "כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור". והנה בתלמוד ירושלמי (2) הובאו דברי רב, ולאחר מכן הובאו המשניות והברייתות המובאות בבבלי שנשמע מהם שחולקות על דינו של רב, וכן ברייתות נוספות, ואמרו בסיום הסוגיא: "אילין פליגין על רב, ולית להון קיום". ופירש הפני משה: "כל המשניות וברייתות אלו פליגי על רב, ולית להו קיום לדברי רב". ואמנם כן דעת רב נסים גאון [הובא בתוספות בעבודה זרה (2) וברא"ש בשבת (3)]. ברם שיטת התוספות בשבת (1) סה, א) ובחולין (2) ובעבודה זרה (2), וכן נראה בדעת הרא"ש [(2), יעו"ש במה שיישבו את הראיה שהביא רבנו נסים גאון מהגמרא בחולין גם לפי שיטת רב]. וכן נקט בשו"ע (4) או"ח סי' שא) כדעת רב, ופסק בדין מי שנשרו כליו במים בשבת: "ולא ישטחם לנגבם מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכיבסם בשבת ואפילו בחדרי חדרים שאין שם רואים אסור".

אמנם התוספות בכתובות חידשו כי דברי רב נאמרו רק בחשש שיחשדוהו הרואים שעשה איסור דאורייתא, כבנדון מי שנשרו כליו, שיחשדו שעבר על איסור כיבוס מדאורייתא. אבל בחשד שעבר על איסור דרבנן, כבנדון הגמרא בכתובות (2), לא גזרו רבנן לאסור בחדרי חדרים. ופסק המשנה ברורה (4) ס"ק קסה) כדבריהם, ועי"ש בביאור הלכה.

והנה במנחת אליהו (9) רבי יצחק קוליץ, רבה של ירושלים) הביא את קושית הציון ירושלים על התוספות, מקושיית הירושלמי על רב מדברי בר קפרא "צינורות מקלחין לרשות הרבים אסורים, ובמקום צנוע מותר", ושם מדובר שיחשדוהו באיסור דרבנן, ומשמע שגם בזה אסר רב [ואמנם הצל"ח חידש כי רב עצמו סבר שגם באיסור דרבנן אסור בחדרי חדרים, אלא שהתוספות נקט להלכה שאין לאסור בחדרי חדרים באיסור דרבנן]. ועוד יש לעיין בדברי התוספות בחולין (2) שכתבו כי הבבלי והירושלמי נחלקו האם מדברי המשנה בחולין יש סתירה לדברי רב או לא.

ובביאור הדברים כתב הרב קוליץ, כי נחלקו הבבלי והירושלמי האם האיסור בחדרי חדרים אינו אותו האיסור, אלא איסור מיוחד, שחכמים אסרו גם במקום שאין מראית עין, או שהאיסור בחדרי חדרים הוא אותו איסור כמו בפרהסיא, שבגלל מראית עין אסור חכמים את המעשה הזה, יעו"ש הנפק"מ בזה ליישב את קושיית הציון ירושלים.. 

ד. חשש מראית עין כאשר מצוי מין היתר – בשו"ע נפסק בהלכות כלאים (4) שאסור ללבוש משי עם צמר, מפני מראית עין שיחשדו שלובש פשתן עם צמר. ומסיים השו"ע: "והאידנא משי מצוי בינינו והכל מכירים בו, לפיכך אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן". וכתב הרמ"א שם: "ואסור לתפור בגד קנבוס תחת בגד צמר במקום דלא שכיח קנבוס משום מראית העין, ובמקום דשכיח שרי". ובש"ך הביא את דברי הב"ח "דכיון דמצוי נוהגים היתר אע"פ שלא נמצא מי שמכירו להבין שהוא בגד קנבוס כי אם על המעט".

דם דגים עם קשקשים – דברי רב בגמרא בכריתות (2) נפסקו בשו"ע (4) יו"ד סי' סו) בתוספת חידוש: "דם דגים אע"פ שמותר, אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין, לפיכך אם ניכר שהוא מדגים, כגון שיש בו קשקשים מותר".

אכילת בשר עוף עם חלב שקדים – מותרת לדעת הרמ"א (5) סי' פז סע' ג) גם ללא הנחת שקדים אצל החלב, הואיל ואיסור אכילת בשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן "אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית עין". ואולם הט"ז (ס"ק ד) והש"ך (ס"ק ו) הביאו את דעת המהרש"ל שלמד מדם דגים, שגם באכילת בשר עוף בחלב שקדים, מותרת רק אם הניח אצלם שקדים, כדי שלא יהיה חשש מראית עין, ופסקו כדבריו, יעו"ש.  ובפתחי תשובה (ס"ק ט) כתב שהאיסור הוא רק "בפני הרואים, כמו בסעודות גדולות, דאיכא מראית עין, אבל בביתו מותר".

ה. שתיית חלב צמחי בסעודה בשרית – על פי דברי השו"ע בהלכות כלאים (4) כתב הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (11) להתיר בזה [ואין צורך להחמיר ולתת שקדים בתוך החלב, להוציא מחשש מראית עין], מאחר ונתפשט הדבר והכל יודעים שמצוי חלב צמחוני, ולכן אין לחשוש למראית עין. ועי"ש שהביא את חידושו של רבי יהונתן אייבשיץ בכרתי ופלתי "שלא גזרו משום מראית העין אלא כמו דם דגים שכנסו בכלי דלא שכיח, והרואה לא יתלה בדם דגים אלא יחשוב שהוא דם בהמה ועוף, ומשום הכי חששו למראית העין. אבל חלב שקדים דשכיח ורגילים לבשל בחלב שקדים והוא מוטעם מאד, לא חיישינן למראית העין כלל, דמהיכא תיתי לתלות באיסור ולא בהיתר". והוסיף הפליתי: "שחלב שקדים לא מקרי חלב אלא מי פירות, ואטו משום שדומה לחלב במראהו נאסור לבשל בו בשר. והרי יין אדום שדומה לדם לא נאסר משום מראית העין, ולא אסרו אלא בדם דגים שהוא דם, וכן חלב אשה הוא חלב באמת".

אכילת לחם מרוח במרגרינה ובשר – יעו' בשו"ת חשב האפוד (8) רבי חנוך פאדווה, אב"ד לונדון) שהתיר "כי עד כאן לא הקפידו חכמים אלא בחלב שקדים, כי מסתמא דמילתא חלב אינו עשוי משקדים. אבל מרגרינה כהיום שכיח כמו חמאה, והרואה אוכל לחם מרוח נופל ספק בלבו אם זאת חמאה או מרגרינה, ואם כן אין בזה שום צד מראית עין".

אכילת בשר או שניצל פרווה עם גבינה – הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (8) ח"ט סימן קנז) כתב ללמד זכות על המיקלים, על פי סברת הפלתי הנ"ל "דלא גזרו רק בדבר שהוא חלב באמת אלא שהתורה לא אסרה, אבל חלב שקדים נקרא כן בשם מושאל, וכיוצא בזה כאן, דאינו בשר ולא נקרא בשם בשר".

טיגון בשר עם מרגרינה – ראה במאמרו של הרב שמשון פרנקל (12) שדן להיתר על פי דברי השו"ע בהלכות כלאים הנ"ל (4) והכרתי ופלתי הנ"ל, ועי"ש במה שהביא מדברי הקהילות יעקב האם דברים האסורים משום מראית עין נאסרו על הגברא או שחכמים אסרו הדבר בחפצא.

סיכום הדינים – ספר הכשרות (13) רבי יצחק יעקב פוקס, ירושלם תשס"ב).

ו. ברכה על מצוות שקיומן משום חשד ומראית עין – בשו"ת הרשב"א (4) כתב שמברכים על שחיטת בן פקועה, שיסוד חיובה משום מראית עין [שהרי בן פקועה אינו מחוייב שחיטה מעיקר הדין]. ובספר חבצלת השרון (10) הביא כי פליג בזה על הר"ן שנקט שאין לברך על הדלקת נרות חנוכה מפני החשד, ועי"ש במה שהביא מדברי האחרונים ביישוב הדבר, ובמה שכתב לדון להוכיח משיטת התוספות בכתובות (2) שאין איסור מראית עין בחדרי חדרים בדבר שאיסורו מדרבנן, שאין הדבר נעשה לחפצא דאיסורא, וביאר לפי זה מדוע דם דגים נאסר משום מראית עין גם בחדרי חדרים.

ז. איסור מראית עין במקום שלא הוזכר בתלמוד במפורש – יש שכתבו שאין אוסרים  בזה משום מראית עין, ולכן נהגו להשתמש בקמח מצה בפסח, יעו' באנציקלופדיה תלמודית (6) הערה 214) ובשו"ת יביע אומר (11) בסוף דבריו.

• • •

ח. נדונים המצויים:

• תליית בגדים לייבוש בשבת והורדת כבסים התלויים מערב שבת – ראה סיכום הדינים בספר ארחות שבת (13).
• תפילה בבית כנסת שאין בו מחיצה כהלכה – באגרות משה (7) או"ח ח"ב סימן מ) אסר משום חשד, ובמקום שמפורסם שיש בבית כנסת זה גם מקום שמתפללים באופן המותר, ואין איסור חשד, יש לאסור משום מראית עין. וראה בתוך דבריו במש"כ בנדון ספק באיסור מראית עין, אשר לכאורה יש להקל בזה כדין ספק דרבנן לקולא [וכמבואר באנציקלופדיה תלמודית (6) ובהערה 210 שם] אולם במקום שיש חשש פריצת גדר, יש להחמיר בזה.
• אכילת דברים מותרים במסעדה שמוכרים מאכלות אסורות – באגרות משה (7) או"ח ח"ב סימן מ) כתב לאסור מחשש חשד ומראית עין, ורק אם מצטער ביותר ואין מקום אחר לאכול, יכנס בצנעא, יעו"ש בדבריו.
• לבישת פאה נכרית – יעו' באגרות משה (8) שנקט שאין לאסור ללובשה מחשש מראית עין שאינה מכסה ראשה: "כיון שלא מצינו בגמרא שאסרו, אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, דאין למילף חדא מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין ביחוד בכל דבר שאסרו. ובפאה נכרית ודאי הא אין למילף, חדא, דאין זה איסור לאו אלא איסור עשה, דעל האשה להיות צנועה ולכסות ראשה, ואין למילף ממה שאסרו בשבת ועוד איסורי לאוין. ועוד, משום שברוב הפעמים ניכר שהשערות הם מפאה נכרית. ואף אם אינו ניכר לאנשים שאין מסתכלים כל כך בנשים עד שיכירו, מכל מקום לנשים ודאי ניכר ברובא דרובא, ואולי גם כולן ניכרות, ולכן בשביל מה שנזדמן לפעמים רחוקות שלא ניכר לא אסרו". ויעו' בדבריו שמטעם זה לא אסרו להתגלח במספריים מחשש מראית עין שהתגלח בתער.
• לבישת 'חולצית' לקיום מצות ציצית – הראשון לציון הרב בקשי דורון (8) פסק לאיסור מחשש מראית עין.

כיבוס בתשעת הימים במכבסה של אשכנזים – בשו"ת שבט הלוי (8) ח"י סימן פא) כתב שיש להחמיר שלא לכבס לצורך ספרדים [שנוהגים היתר עד שבוע שחל בו תשעה באב] מחשש מראית עין.