א. הרמב"ן חיבר חיבור בשם "משפט החרם" (1)-(2), שבו ביאר את גדרי ההלכה של ה"חרם" שנהגו להכריז בציבור על אלה שאינם מקיימים את תקנתם, ובדבריו נתבארו יסודות דיני וגדרי החרם, כדלקמן.

הרמב"ן נדרש להסביר את המנהג להטיל חרם בציבור "וכשנמלכים להתיר, ש"ץ עומד ואומר הותר החרם". והקושי במנהג זה, שאם גדרו של החרם כ"נדר", נשאלת השאלה כיצד ניתן להתיר נדר ללא פתח או חרטה. ובתחילת דבריו ביאר הרמב"ן שהכרזת החרם היא כנדר ש"נדר על דעת רבים ידועים והסכימו כולם בהיתר, יש לו הפרה. ולא עוד אלא אפילו הם עצמם מתירים לו בלא פתח היתר ובלא חכם, הואיל והושוו כולם להתיר הנדר. זהו דעת המורה הזה שהנהיג להתיר נדרי ציבור בענין הזה".  אלא שהרמב"ן עצמו מבאר, כי לפי הסבר זה בגדר החרם: "צריכים הציבור להיזהר שלא להתיר אלא במעמד אנשי העיר ועל דעת אנשי העיר, הא אילו התירו מקצתם כדרך היתר שלהם אינו כלום, ואפילו על פי חכם ובחרטה גמורה אינו מתיר מפני שהוא על דעת הרבים שאין מפירים לו, כמו שביארנו".

אמנם בהמשך דבריו ביאר הרמב"ן שיש ל"חרם" גדר העומד בפני עצמו, בשונה מגדרי הנדרים והשבועות. ומהות החרם המוזכרת בש"ס היא "שבית דין מחרימים על דבר ואומרים בלשון הזה, כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר פלוני יהא בחרם, או מוחרם הוא", ואלו הם "חרמי ביטוי הגוף". וכתב הרמב"ן כי חרם זה "מתורת משה רבנו לא למדנו, עד שבאנו לדברי הקבלה ופירשו לנו", והוא מציין לדברי הגמרא במסכת מועד קטן (1) "מנלן דמחרמינן" [ופירש"י: "בארור"], שנאמר (שופטים ה, כג), אורו ארור".  ומשמע, כי תוקפו של החרם מ"דברי קבלה", ולא מהתורה [וזאת מלבד "חרמי ממון", שהחרים אדם נכסים לשם שמים, שחל הנדר על אותם נכסים והרי הן נכסי בדק הבית או לכהנים. או שאדם אוסר נכסים שלו על חברו ב"חרם", וזהו דין קונמות, עי"ש ברמב"ן].

ומוסיף הרמב"ן ומחדש, כי יש סוג נוסף של חרם: "ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל, הרי העובר עליו חייב מיתה, ורשאים הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באיזו מיתה שירצו" [ומבאר  לפי זה כמה פרשיות בתנ"ך]. ולדעת הרמב"ן גדר זה של "חרם" מפורש בפשוטו של מקרא (ויקרא כז, כט) "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, מות יומת" [ועי' בדבריו, שאף שחז"ל דרשו על פסוק זה הלכה אחרת "אעפ"כ אין מקרא זה יוצא מידי פשוטו, דכתיב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, משמש הוא הכתוב לזה ולזה].

ועוד מבואר בדברי הרמב"ן "שהחרם חל אפילו בדורות הבאים אחרי כן".

ומסכם הרמב"ן ארבעה דרכים בחרם שאין בשבועות ונדרים: "[א] שאינו צריך להוציא מפיו. [ב] ושהוא חל עליו בעל כרחו ושלא בפניו. [ג] והעובר עליו פורש מן הצבור כדיני הנידוי ויותר מהם. [ד] ושהוא מתחייב עליו מיתה לפעמים".

ולעומת זאת, יש בחרם צד הקל שאין בשבועות ונדרים כן: "[א] שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לב"ד או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר, יכולים הם בעצמם להתיר לו, וזהו היתר חרמים שהמנדים מתירים כרצונם.     [ב] וכן אם מתו מאנשי העיר או שהלכו להם למדינת הים, מתירים ואין חוששים. וכן אם מת הדור ההוא, העומדים תחתיהם מתירים, והוא שיהיו גדולים כמותם בחכמה ובמנין כדין נידוי ושמתא". ועי"ש בדבריו במה שהוסיף וביאר את דרכי ההיתר של חרמים, והמסתעף לביאור מדרש חז"ל בענין חרם השבטים במכירת יוסף.

ובשו"ת ריב"ש (3) כתב, כי סמכות החכמים לגזור גזירות ולהחרים מוגבלת "לבני עירו וגבולותיה".

להלכה נפסקו דיני חרמים בשו"ע יורה דעה בהלכות נדרים (4)-(5) יעו"ש בפרטי דיני הכרזת חרם ודרכי התרתו. [בסע' לא נפסק: "קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים, הולכים אחר הרוב, שאם הרוב מסכימים להתיר מתירין, מי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר". ובסע' לד: "אם מקצת הקהל מוחה בהסכמה כיון שהם מיעוט אינו מועיל המחאתם". ובמקרים של חילוקי דעות בקהל, בסמכות מי לפרש את ה"חרם", יעו' בקובץ שורת הדין (9) סע' ז וסע' יא].

ב. כאמור, בדברי הרמב"ן נתפרש שתוקפו של החרם הוא מדברי קבלה, ולא  מהתורה. אולם הדבר שנוי במחלוקת ראשונים, ובתרומת הדשן (3) דן בהלכות חרם, וכתב בתוך דבריו: "ובנדון דידן דתיקנו בחרם ובאלה וקבלו עליהם בשבועה אם כן הוי דאורייתא" [ועי' בהמשך דבריו שכתב: "דתקנת הקהל נמי דאורייתא"].

והנודע ביהודה (3) כתב בתשובה אחת [אבן העזר מהדו"ק סימן עז; בתוך דבריו בענין חרם דרבנו גרשום] על פי מש"כ הר"ן, שיש בכוחו של חרם לדחות איסור דאורייתא, שהחרם הוא "דאורייתא ממש". אולם בתשובה אחרת [יורה דעה סימן קמו] כתב הנודע ביהודה: "עתה נתתי לבי, והחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר, אבל אינו דאורייתא ממש, אבל הוא מדברי קבלה מהנביאים". וציין מקור לכך בדברי הרמב"ן הנ"ל [במשפט החרם (2)] על חרמי ביטוי הגוף "לא למדנו דבר זה מתורת משה רבנו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו".

ומתוך כך נקט הנודע ביהודה: "ואמנם לענין ספיקא, אם הוא כדין תורה להיות ספיקו לחומרא או אם הוא כמו ספק דרבנן שהוא לקולא, נלע"ד שספק לקולא", והביא שכן מפורש בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, יעו' בדבריו. וראה בשדי חמד (6) סיכום הדעות בנדון חרם וחרם דרבנו גרשום, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ובנדון ספק חרם. ובמה שהביא שם [כלל מב] "אם יש ספק אם הוא בחרם או לא, יש להחמיר. אבל אם יש ספק אם היתה הסכמה או לא, יש להקל", אולם יש החולקים בדבר, עי"ש.

וראה בשדי חמד במה שהביא מדברי הראשונים [כלל מא] שגם לדעת הסוברים שחרם דאורייתא, היינו עיקר החרם, אבל דיני המוחרם והמנודה אינם אלא מדרבנן, ואזלינן בספקו לקולא. אולם לדעת הרמב"ן, גם הדינים הנהוגים במוחרם ומנודה הם מדאורייתא.

ועוד הביא בשדי חמד [כלל מג] מחלוקת הפוסקים, האם "חרם" חל גם בכתב.

ג. ממוצא הדברים, דנו הפוסקים בבירור השמועה שגולי ספרד הטילו "חרם" לאחר הגירוש, שלא יבוא שום יהודי לספרד, והאם מותר בזמנינו לגור בספרד או לבקר שם. יעו' בשו"ת יביע אומר (8) שהביא מדברי הגרי"מ טולידאנו שכתב בספרו נר המערב "ואבותינו סיפרו לנו כי בני משפחת טולידאנו, שמוצאם מעיר טולידו אשר בספרד, גזרו חרם על עצמם לבלתי שוב עוד לספרד, וקראו להם מאז "טולידאנו", כלומר טולידא – נו, בשפה הספרדית". אמנם נלאו הפוסקים לברר את מקור השמועה ואמיתותה, יעו' בשו"ת שרידי אש (7) שכתב: "אבל הוא שמועה בעלמא, כי לא נזכר זה כלל בספרי גולי ספרד". והוסיף: "וגם אם גזרו כזה, אין בני מדינה אחת יכולים לגזור על כל העולם. ומי יימר שקבלו עליהם החרם הזה בעולם. ומי לנו גדול מרבינו גרשום שהיה  מאור הגולה, ומכל מקום לא נתפשטה תקנתו בכל הארצות, לפי שלא רצו לקבל עליהם החרם כדאיתא באבן העזר סימן א', עי"ש. ולא נאסרו אלא הארצות שקבלו עליהם החרם ההוא". ובשו"ת שאלת שלמה (7) כתב, שאף אם נכונה שמועה זו "הנה יש להתיר זה מפני כמה טעמים: [א] לא נודע אם עשו החרם על כל יהודי או רק על אנשי ספרד וצאצאיהם. [ב] אף אם עשו חרם על כל, הנה אחרי שלא נתפשט איסורו ברוב ישראל, אין לחוש לו".

ובשו"ת יביע אומר (8) כתב צד נוסף להיתר על פי המובא לעיל בנדון ספק חרם "דהא דקי"ל ספק חרם להחמיר היינו דוקא היכא דידעינן שיש ודאי חרם, אלא שאנו מסופקים אם נכלל דבר זה בחרם או לא, אבל אם יש ספק אם מעיקרא היה חרם על זה או לא, תלינן להקל". והוסיף שגם לדעת הסוברים שגם בכהאי גוונא  ספק חרם להחמיר "מכל מקום לענין נסיעה לספרד לשם ביקור בלבד, יש כמה ספקות להתיר, שמא לא היה שם חרם כלל. ואם תמצי לומר שהיה חרם, שמא לא גזרו אלא על עצמם. ואם תמצי לומר שגזרו גם על זרעם, שמא לא גזרו על כלל ישראל. ואם תמצי לומר שגזרו על הכלל, שמא לא גזרו אלא באופן שהולך לשם על מנת להשתקע, אבל על ביקור בלבד לא גזרו" [והגר"ע יוסף מסיים את תשובתו: "הלכך עשיתי מעשה ובקרתי במדריד בירת ספרד"].

בתוך דבריו דן הגר"ע יוסף בנדון ההצעה שהועלתה לאחר השואה, להכריז "חרם" על כניסת יהודים לגרמניה.  ובשו"ת קול מבשר (7) דחה הצעה זו מכל וכל: "ראשית, כי "אין כוחינו יפה בדור זה להכריז חרם ולגזור איסור מחודש על יהודי כל העולם. ועוד, דהא קיימא לן שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכול לעמוד בה". וממוצא הדברים דן הגר"ע יוסף במעמדם ותוקפם בזמנינו של "חרמים" שהוכרזו בקהילות שונות בעבר, כגון: ה"חרם" שלא ידור רווק מבן עשרים שנה ומעלה בירושלים, וה"חרם" שלא לדור ביפו משום ישוב ירושלים.

ה. ציבור שתיקנו תקנה לגדור פירצה במקומם והטילו "חרם" על תקנתם, והלכו מקצתם לעיר אחרת – האם ה"חרם" מחייב אותם במקומם החדש, יעו' בשו"ע (4) סע' כט) "יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה ואם עברו הרי הם עבריינים". וראה בקובץ שורת הדין (9) סע' יד; ובהערות שם) פרטים נוספים בדין זה.

סיכום דיני חרמי ציבור על תקנותיהם – קובץ שורת הדין (9).