דרך עניים לקבץ נדבות בשעת התפילה או בשמחות, ומצוי שגמר בלבו לתת לעני פלוני, ועד שהוציא המעות מכיסו, נעלם העני ואינו יודע מי הוא. והשאלה האם מחוייב לתת הכסף לצדקה מאחר שגמר בלבו ונחשב כנדר לצדקה, או שאינו חייב מכיון שלא אמר בפיו. וגם אם נאמר שנחשב כנדר, השאלה היא כיצד יקיים את נדרו, והאם יכול לתת לעני אחר במקום העני שחשב לתת לו מתחילה.

א. במשנה בקידושין (1) מפורש שאמירת אדם ל"גבוה", דהיינו דיבור שהוא מקדיש להקדש, נחשב "כמסירתו להדיוט", ומחייב ללא כל צורך בקנין נוסף כפי שצריך ב"הדיוט" [דהיינו בכל מקח וממכר בין בני אדם]. ועל פי זה, פסק הטור בהלכות צדקה (יו"ד סי' רנח סע' ו; (1)) ש"צדקה" נחשבת כ"הקדש" לענין הלכה זו ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", ו"לפיכך הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו".

ב. דין זה הוא בנודר צדקה בפיו. ונשאלת בשאלה האם בצדקה מתחייב גם במחשבה – דהיינו כשגמר בלבו לתת צדקה ולא הוציא אמירתו בשפתיו. ונחלקו בדין זה רבותינו הראשונים, כפי שהביא הבית יוסף (יו"ד סי' רנח סע' ו; (1)), ויסוד מחלוקתם בהבנת הסוגיא במסכת שבועות (2).

שמואל אמר, כי אדם שגמר בלבו להישבע, כל עוד לא הוציא את מחשבתו בפיו, אין זו שבועה. הקשתה עליו הגמרא מהברייתא לענין קדשים שגמירות בלב מחייבת, שנאמר "כל נדיב לב עולות", ומסקנת הסוגיא שאין ללמוד מקדשים ותרומה שגם גמירות לב בדעתו מחייבת, לחולין. וכתב הרא"ש בתשובה [הובא בבית יוסף] שצדקה נחשבת כחולין ולא כהקדש, ולכן מחשבה ללא אמירה בפה אינה מחייבת כנדר צדקה. אולם לדעת המרדכי ורבנו תם ועוד, צדקה נחשבת כנדרים ונדבות ודומה למלאכת המשכן, ולכן הגומר בלבו לתת צדקה חייב כאילו הוציא בפיו וכדין תרומת המשכן שנתחייבו רק במחשבה. [רבנו תם ור"י נחלקו בשאלה זו לענין יחיד המקבל תענית במנחה, האם צריך לקבל בפיו, או די בכך שאם היה בדעתו להתענות בגמירות לב, יעו' בדבריהם בתוס' בע"ז (1) ובשו"ע פסק (2) כרבנו תם שאם הרהר בלבו שמקבל תעית למחר הוי קבלה].

שתי הדעות, האם בצדקה מתחייב גם במחשבה – הובאו ברמ"א בהלכות צדקה (3) ובהלכות מקח וממכר (3) ופסק הרמ"א ש"העיקר כסברא ראשונה", שמתחייב בנדרי צדקה גם במחשבה. ובערוך השלחן (4) ביאר סברות החולקים, והוסיף כי גם לדעת המחייבים צדקה "במחשבה" הרי שאין נקרא "גמר בלבו במחשבה בעלמא, אלא אם כן גמר בלבו ממש בהחלט כך וכך אתן לצדקה". [וכדבריו פסק הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה (4) בציון הלכה ס"ק פט].

ג. והנה לשיטת הסוברים שמחשבה מחייבת בצדקה, יש לברר מהו גדר "המחשבה" המחייב כנדרי צדקה.

בפתחי תשובה  וגליון מהרש"א (3) הביאו את דברי שו"ת דת אש (הרב אורי שרגא הלפן, דיין בפראג לפני מאתיים שנה) שכתב כי גם לדעות הסוברים שמחשבה מחייבת בצדקה, זהו רק כשאמר בפיו שיתן צדקה ואת הסכום לא אמר בפיו, אולם כשלא אמר בפיו דבר אינו מחוייב.

אולם בשו"ת אמרי יושר (רבי מאיר אריק, מגאוני הדור לפני מאה שנה) חלק על הדת אש, וכתב שלשיטות המחייבות צדקה במחשבה היינו כדין בהקדש, ובהקדש הרי מועילה גמירות לב בלא בשום דיבור. והגר"ח קנייבסקי כתב (ציון הלכה ס"ק צג; (4)) שדברי דת אש נסתרים ממש"כ השו"ע בחו"מ סי' רי"ב (3). וכוונתו ללשון השו"ע "קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום, יש אומרים דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן". ומפורש כי גם לדעות הסוברים שמחשבה מחייבת בצדקה, חייב אפילו לא אמר בפיו דבר.

ובשו"ת באר משה (5) דן רבי משה שטרן (אב"ד דעברעצין, ובסוף ימיו בניו יורק), בנדון אדם שכתב המחאה לצדקה והתחרט, האם זהו נדר צדקה המחייב. וגם הוא דחה את חידושו של הדת אש, לאחר שהוכיח מלשונות רבותינו הראשונים שהחזיקו בשיטה זו שמחשבה מחייבת בצדקה, גפ ללא כל דיבור בפה, שלא כדבר הדת אש. ומסקנתו מכיון שמחשבה מחייבת בצדקה גם ללא כל אמירה בפה, כאשר כתב המחאה לצדקה, מסתבר שבשעת הכתיבה גמר בדעתו לתת את הסכום שכתב לצדקה, והכתיבה היא בעצם קיום הרהורו, ולכן מחוייב לקיים את נדרו מדין נדרי צדקה במחשבה.

ד. לשיטת הסוברים שמחשבה מחייבת בצדקה, יש לחקור, האם זו רק התחייבות שיש לקיים מדין נדר, ואין הממון נעשה של העניים. או שמאחר ונדר צדקה חל גם במחשבה כדין הקדש, הרי שההלכה בהקדש ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" חלה גם בצדקה, וכאשר גמר בדעתו להתחייב צדקה לעני, נעשה הממון של העני.

נפקא מינה: [א] האם יורשים מחוייבים לתת לעני מה שאביהם התחייב במחשבה. [ב] חשב לתת צדקה לעני מסויים, האם יכול לשנות ולתת לעני אחר. ונבאר הדברים.

ה. הגמרא במסכת נדרים (6) מסתפקת אם יש "יד לצדקה", כלומר, כאשר אמר "מטבע זו לצדקה", ועל מטבע שני אמר "וזה", האם כוונתו שגם המטבע השני יהיה צדקה, או שכוונתו היתה שהמטבע השני יהיה עבור הוצאות לחולין ולא לצדקה. ותמה בשיטה מקובצת (6) לשיטת הסוברים שמחשבה מחייבת בצדקה, מה בכלל הסתפקה הגמרא, והרי אם היה בדעתו להתחייב לצדקה, המטבע הוא צדקה כי לשיטה זו מחשבה מחייבת בנדרי צדקה. והרא"ם תירץ, שמדובר באופן שלא גמר בלבו באופן מוחלט, ולכן אין לחייבו מדין נדרי צדקה במחשבה [והיינו כדברי ערוך השלחן (4) שהבאנו לעיל].

אולם בשו"ת בית שלמה (6) ייסד מכח קושיא זו, שלשיטת הסוברים שמחשבה מחייבת בצדקה, זוהי רק התחייבות שיש לקיים מדין נדר, אך אין הממון נעשה ממון עניים [ועי"ש מה שהוכיח את דבריו מלשון הרמב"ם ומהגמרא בנדרים]. וכדבריו כתבו גם בשו"ת בית יצחק (6) [ומה שדן לענין התחייבות בכתיבה, כבר הבאנו לעיל בנדון זה מש"כ בשו"ת באר משה (5) עי"ש] ובשו"ת עונג יום טוב [סוף סימן קיז]. והוסיפו האחרונים שלפי זה, אם מת לאחר שנדר במחשבה להקדש או לצדקה, אין יורשיו צריכים לקיים מחשבתו [לשיטת הסוברים שבנדר ומת צריכים היורשים לקיים הנדר] מכיון שבמחשבה גרידא אין זה כ"מסירה". וכן מבואר בהרחבה בשו"ת הר צבי (7) [ועוד כתב שם תירוץ נוסף על תמיהת השיטה מקובצת בנדרים, שלסוברים שמחשבה מחייבת בצדקה אין זה לענין לאו ד"בל יחל" או "בל תאחר"].

אך בשו"ת אחיעזר (7) פקפק רבי חיים עוזר גראדיזנסקי, על חידוש זה של האחרונים, ולדעתו, חל ההקדש או הצדקה ונעשה כממון גבוה כבר במחשבה, מדין "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט".

ו. נפקא מינה נוספת מחידושם של האחרונים שמחשבה מחייבת בצדקה רק לקיים הנדר, אך אין הממון נעשה ממון עניים, כתב רבי יעקב בלוי, חבר הבד"ץ בירושלים, בספרו צדקה ומשפט (7) – שאם חשב לתת צדקה לעני מסויים, יכול לשנות ולתת לעני אחר, שכן המחשבה רק מחייבת לתת צדקה אך אינה נחשבת כ"מסירה" שהעני קנה. וכן הביא הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה (4) בציון הלכה ס"ק פח, שהורה למעשה החזון איש.

אולם בשו"ת משנה הלכות (8) נקט רבי מנשה (הקטן) קליין, גאב"ד אונגוואר, כעת בברוקלין, שהנודר לצדקה במחשבה לעני אחד אינו יכול לשנות לעני אחר, מכיון שהנדר חל במחשבה כמו באמירה, ונעשה ממון העני.

וגם בספר הליכות שלמה (9) הביא, שהגרש"ז אויערבך היה מעורר שראוי לאדם שמכין מטבע לתתו לעני מסויים או לגבאי המסובב בבית הכנסת, שיגמור בלבו שאינו מכוין לזכות לו עד שיגיע לידו ממש.

ז. סיכום הלכות מחשבה בצדקה למעשה, בספר "כל נדרי" ((9)(8)).

ועי' בדברים שהביאו בספר הליכות שלמה (9) בשם הגרש"ז אויערבך בענין הזהירות בנדרים בכלל, ובפרט בהנהגה טובה שנוהג שמחייבת כדין נדר.

נמצא שאם כשגמר בלבו לתת לעני פלוני, ועד שהוציא המעות מכיסו, נעלם העני ואינו יודע מי הוא: לדעת החזון איש, הגר"ח קנייבסקי והגר"י בלוי, יכול לתתו לעני אחר.

אך מהראוי לנהוג כהגרש"ז אויערבך, שיגמור בלבו שאינו מכוין לזכות לעני עד שיגיע לידי העני ממש.