ואהבת לרעך כמוך

א. ואהבת לרעך כמוך – ביאור המצוה

בפרשת קדושים (1א) נצטווינו: "לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'". רש"י הביא את דברי המדרש: "אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה" [יבואר לקמן (2ב)]. הרמב"ן ביאר שהכתוב פירש "בדרך הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו". ולכן הכוונה ש"יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורים באהבה".

הרמב"ם (1ב) בהלכות דעות ביאר כי "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך'. לפיכך צריך לספר שבחו, ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו". ובהלכות אבל (1ג) הביא הרמב"ם את המצוות שיש לאדם לעשות לחברו מדרבנן, כגון ביקור חולים ניחום אבלים וכיו"ב, וכתב על זה שאף על פי שמצוות אלו מדבריהם, מכל מקום הן נכללו במצות ואהבת לרעך כמוך".

החינוך (2א) כתב בביאור המצוה: "לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, שיחמול עליו כשם שחומל על עצמו".

ב. ואהבת לרעך כמוך – "כלל גדול בתורה"

כאמור, רש"י (1א) הביא את דברי רבי עקיבא (2ב) "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". כעין דברי רבי עקיבא השיב הלל הזקן לנכרי שביקש שיגיירוהו על רגל אחת, כמובא במסכת שבת (2ג) "דעלך סני, לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור". וצריך ביאור מדוע מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא כלל גדול בתורה, ויסוד כל התורה כולה.

רש"י פירש: "רעך ורע אביך אל תעזוב, זה הקב"ה – אל תעבור על דבריו. לישנא אחרינא, חברך ממש כגון גזילה גניבה ניאוף, ורוב המצוות".

המהר"ל (3א) ביאר כי הטעם הוא משום שאהבת ישראל היא אהבת השם יתברך גם כן. וכיון שהוא וחברו יש להם דמות וצלם אחד, הרי הוא וחברו כדבר אחד, כאשר יש להם צלם אחד לגמרי. וכאשר אוהב את חברו שנברא בצלם אלוקים, וצלם אחד להם, זה תכלית התורה, שיקנה האדם מעלת צלם אלוקים.

השל"ה הקדוש (3ב) ביאר כי "ואהבת את ה' אלוקיך, ואהבת לרעך כמוך מחוברות הן, ובעשרת הדברות יש תר"כ אותיות כמניין תרי"ג, והשבע אותיות הנותרות הם 'אשר לרעך' שזה הרגל שעומד עליו התורה. ומי שאוהב חברו קל וחומר יאהב להקב"ה שהוא עושה עמו חסד ומקיימו, ויקיימם. הרי שואהבת לרעך כמוך גורם לואהבת את ה' אלוקיך. ושתי אהבות אלו הם שתי עמודי תורה, וראוי שיידמו זה לזה בכל לבבו ובכל נפשו".

בספר בינה לעתים (4א) ביאר שכל התורה כולה מיוסדת על שורש אחד "שירצה לזולת מה שירצה לעצמו. בין מה שנוגע בינו ליוצרו, ובין מה שנוגע בינו לחברו". וביאר לפי זה את הטעם ששמאי דחה את הנכרי ואילו הלל קיבלו.

בספר בפאר הדור (4ב) הביא כי החזון איש ביאר את הענין, שאדם המוכן לוותר לזולת, מסוגל "לוותר" גם לקב"ה.

ג. ואהבת לרעך כמוך – או "חייך קודמים"

לעיל (1א) מבוארת בדברי הרמב"ן הקושיא, כיצד נצטווינו "ואהבת לרעך כמוך", והרי רבי עקיבא קבע בסוגיא בבבא מציעא (5א) בנדון ב' אנשים שהולכים בדרך ויש להם קיתון אחד, כי "חייך קודמין", ומחמת קושיא זו נקט הרמב"ן כי הציווי "ואהבת" נאמר "בדרך הפלגה".

המהרש"א (5ב) במסכת שבת הקשה על דברי הלל הזקן (2ג) מדוע אמר בדרך שלילה "דעלך סני לחברך לא תעביד", ולא בדרך חיוב – "ותרחמיה לחברך כוותך". והוכיח מכך, שכוונת הפסוק באמת רק על דרך השלילה, אבל לגבי לעשות לו טובה על זה נאמר "חייך קודמין".

בספר לרעך כמוך (5ג) הרחיב בביאור הדברים והגדיר ב' חלקים במצוה: חיובי – השנוא אליך אל תעשה לחברך. קיומי – האהוב עליך עשה לחברך. ובאופן שאין עשיית הטוב כרוכה בהפסד, מוטלת חובה לעשותו משום "מידת סדום", וכפי שמדוייק כן בדברי הרמב"ם – ראה דבריו שם. וכן במה שהביא כי גם לשיטה זו שמצות "ואהבת לרעך כמוך" היא על דרך השלילה, ברור כי יש מצוה לעשות טוב לחברו מדין "והלכת בדרכיו".

והנה החתם סופר (6א) חידש כי דין "חייך קודמין" נאמר בענייני העולם הזה, אבל בחיי הנצחי, דהיינו בלימוד התורה חייב ללמד לאחרים, אפילו הוא מבטל עצמו מלימודו. ולכן אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה", כי בלימוד התורה הוא כלל גדול לאהוב חברו כמוך. בליקוטי חבר בן חיים (6ב) פירש על פי זה מאמר חז"ל "אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיהו", שיש ת"ח שאינם רוצים לקצר זמנם ללמד תלמידים, ועל כן גם אם יבואו ללמוד מהם לא ישתדלו להביאם אל תכלית הבנה, כדי שלא לקצר לעצמם, ועל כן חבל על זמנו של הלומד מהם. אלא ילך אצל רב שישתדל לתועלת התלמיד אף שמקצר זמן לעצמו.

בילקוט המוסר ואבני השהם (6ג) הביא מלקוטי מוהר"ן כי כלל גדול בתורה היינו שעיקר האהבה צריך להיות בתורה, ללמוד אתו תורה ומוסר ויראת השם.

אבל האגרות משה (6ד) חלק על דברי החתם סופר, ולדעתו בלימוד התורה ודאי תורתו קודמת, כמפורש בסוגיא במסכת קידושין שתורתו קודמת גם ללימוד תורה לבנו. עם זאת, כל תלמיד חכם אף שצריך ללמוד לעצמו, ודאי שגם מחוייב ללמוד קצת זמן גם עם אחרים, ואף אם בשל כך מתבטל מלימודו.

ד. הכוונה הנצרכת לקיום מצות ואהבת לרעך כמוך

בסוגיות הש"ס דנו בשאלה האם "מצוות צריכות כוונה", להלכה נפסק בשולחן ערוך (7ג) כי "מצוות צריכות כוונה", וללא כוונה לא קיים המצווה. ויש לדון האם גם מצוות שבין אדם לחברו צריכות כוונה, או שבמצוות מסוג זה העיקר בתוצאת המעשה – שחברו נהנה, ואפילו אם המצוה נעשתה ללא כוונה.

בדברי הספרא (7ב) מבואר כי גם מטבע שנפלה ממנו ומצאה עני "הרי הכתוב קובע לו ברכה", משמע שקיים את המצוה גם ללא כוונה. כמו כן יש מדברי הגמרא במסכת ראש השנה (7ג) "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני הרי זה צדיק גמור", שמקיים מצות צדקה גם כשאין כוונתו למצוה. ובספר אהבת ציון (8א) ביאר בשם אביו הנודע ביהודה, שבכל מצוות ה' לולא ציווי הבורא אין במעשה שום תועלת מצד עצמו, ועל כן בלי כוונתו אין בו ממש. אבל "בנתינת צדקה יש תועלת בעשייתו דהא העני נהנה ממנו, ואין חילוק אם מקבלו לשמה או לא". וראה בבספר נחל יצחק (8ב) במה הרחיב בביאור הדברים.

כעין יסוד זה מצינו גם בקובץ שיעורים (8ג) שיש ב' סוגי מצוות [א] עשיית המעשה היא גוף המצוה. [ב] עיקר המצוה היא התוצאה, כגון פדיון שבויים. ויש בזה כמה נפקא מינות, ובכלל זה לדין מצוות צריכות כוונה.

בשו"ת יביע אומר (9א) דן האם מותר לקיים מצוה במקום מטונף, והביא את דברי הלב חיים שמותר לתת צדקה במקום מטונף, וכתב שאין לדמות מצוות צדקה לשאר מצוות, משום שבצדקה אין צריך כוונה ועל כן יכול לעשות אף במקום מטונף.

וראה עוד במה שדן החפץ חיים בספרו אהבת חסד (9ב) בדברי הגמרא הנ"ל (7ג) "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני הרי זה צדיק גמור", ולדעתו הדברים אמורים רק כשמכוון גם לטובת עצמו וגם לקיום המצווה. ובהערות הזכיר את סברא לחלק מצוות צדקה משאר מצוות, אך דחאה. ומכל מקום הסיק למעשה, שאף בנתינה שלא לשמה כלל, נחשב לצדקה. סיכום –  ספר לרעך כמוך (10).

ה. ביטול מצוות שבין אדם לחברו "לתועלת"

בספר לרעך כמוך (11)כתב שבמצוות שבין אדם לחברו מצאנו היתר לבטלן "לתועלת", כדוגמת לשון הרע, ובירר מה הדי בכגון דא במצות ואהבת לרעך כמוך, ומסקנתו שבאופנים שהדבר נעשה לתועלת אין בזה איסור.

ו. קבלת מצוו ואהבת לרעך כמוך קודם התפילה

הפוסקים הביאו את דברי האר"י, שקודם התפילה יש לקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ובספר ואהבת לרעך (12א) ביאר בטעם הענין, שעל ידי זה יבוא לענווה; נעשית תפילתו "תפילת רבים"; נחשב ככהן "בבחינת אהבה וחסד", וראה בדבריו שם במה שכתב שחיזוקם של ישראל אינו מצד "הריבוי" אלא מצד "קיבוץ".

ז. עובדות והנהגות מגדולי ישראל

בספר ילקוט אהבת ישראל (13א) הביא עובדות והנהגות מופלאות מגדולי ישראל שהקפידו עד מאד בדקדוק עצום במצות ואהבת לרעך כמוך, ויהי רצון שנזכה ללכת בדרכם.