נדרים בעת צרה

א. חובת הזהירות מלנדור נדרים

בפרשת מטות (1א) מפורטים דיני  נדרים, יחד עם זאת אמר החכם מכל האדם בספר קהלת (1ב) "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם". ובמסכת בנדרים (1ג) נחלקו התנאים בכוונתו, לדעת רבי מאיר המעלה הגדולה היא שלא לידור כלל, ולדעת רבי יהודה המעלה הגדולה היא לידור ולשלם, והלכה כרבי מאיר.

עוד נאמר במסכת נדרים (1ד) "ר' נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן", וראה בפירוש הר"ן שם הדמיון לבניית במה והקרבה עליה.

בספר חרדים (1ה) כתב "מצוה למנוע מלדור שום נדר, לפי שהנדר מכשול לאדם פן יחל דברו או פן יאחר לשלמו, ולאו הבא מכלל עשה עשה".

בשולחן ערוך (2א) נפסק "אל תהי רגיל בנדרים, כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא". ועוד נפסק: "הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור במות", וכן נפסק: "צריך ליזהר שלא ידור שום דבר".

וכתב הערוך השלחן (2ב) "אף על פי שנתנה תורה רשות לנדור, מכל מקום אין רצון הקב"ה בכך. ואם תשאל למה הרשתה תורה לאדם לנדור. דע שיש נדרים שודאי מצוה לנדור", והיינו נדרים לצורך עבודת השם ותיקון מעשיו. וכמו כן כאשר נודר לזמן קצר, אין חשש שלא יקיים את נדרו, ומותר. [בספר שבט מוסר (3א) הטעים מדוע נסמכה פרשת נדרים לפרשת מסעי "לרמוז שיסיע אדם עצמו מן הנדרים, ויקיים הדברים בלי נדר"].

בדרי הפוסקים מבואר, שגם באמירת "בלי נדר" שנועדה להינצל מאיסור נדרים, עדיין חובה לקיים דיבורו, כדברי השל"ה (3ב) שלכך נאמר "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", ללמדנו "שהאדם יהיה נאמן בדיבורו וישמור מוצא שפתיו, אף שלא היה בדרך נדר ולא היה מחוייב בדברים". ובשבט הלוי (3ג) הביא בשם הגרי"ש אלישיב "שהמונים טועים בזה וחושבים שכשאומר בלי נדר אין חיוב כלל לקיים כל כך, וזה עדיין צריך תיקון".

ובתשובות והנהגות (3ד) מבואר שבמנהג העולים לתורה לומר "בלי נדר", אף שאין כאן נדר, מ"מ התחייבות לצדקה יש כאן, ולא נפטר מחיוב "ככל היוצא מפיו יעשה" [וראה בעצתו להינצל ממכשול זה].

ב. ההיתר לנדור נדרים בעת צרה

למרות חובת הזהירות מלנדור נדרים, במדרש (4א) למדו מיעקב אבינו "שנדר מצוה בעת צרתו", וכפי שהובא בתוספות במסכת חולין (4ב) שהקשו כיצד נדר יעקב, ותירצו שבעת צרה מותר הדבר. ובפסקי התוספות שם כתב: "מצוה לנדור בעת צרה" [וראה בדברי ערוך השלחן (4ד) שדייקו מלשון תוספות שמותר לנדור בעת צרה, ואילו בפסקי תוספות כתבו שזו מצוה,. ומסקנתו שוודאי מצוה יש בדבר].

ההיתר לנדור בעת צרה מבואר גם בשערי תשובה (4ג) וכן נפסק בשולחן ערוך (2א)

אולם בספר האגודה (5א) הביא דעת הסוברים שגם הנודר בעת צרה "נקרא רשע". והתמיהה המתבקשת, כיצד הדברים עולים בקנה אחד עם מדרש חז"ל שיעקב אבינו נדר בעת צרה. כמה יישובים נאמרו בדבר:

• הרשב"א (5ב) כתב שנדר יעקב לא היה נדר גמור, אלא נדבה והודאה, ועל כן מותר הדבר.
• מהר"ם מינץ (5ג) כתב כי בעת צרתו כשנדר לא ידע שאסור לקיימו, ואף שאחר כך ייודע לו "מכל מקום מצוה קא עביד, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".
• בשיירי כנסת הגדולה (5ד) הביא מדברי הרשב"א במסכת חולין שרק נדר לגבוה אסור, אבל נדר לעניים מצוה וחובה. וכתב עוד "אפשר דס"ל שיעקב שלא כדין עשה, ומשום הכי נענש שמתה עליו רחל".

וראה בברכי יוסף (5ה) שכתב שאין דעתו נוחה באף אחד מתירוצים אלו.

• בבאר משה (6א) עמד על כך שהרמב"ם והטור לא כתבו להתיר לנדור בעת צרה, וכתב שאולי לדעתם אין ללמוד ממה שהיה קודם מתן תורה.

למרות פסק השולחן ערוך להתיר הנדר בעת צרה (2א), כתב בספר החרדים (6ב) כי מי ששרוי בצער "אל יקפוץ בנדר". ובילקוט מעם לועז (6ג) כתב שכשנודר בעת צרה ייתלה הדבר ביעקב, שאם יש לו בן חולה, יאמר שאם "אלוקי יעקב "ישלח רפואה אתן לצדקה, וכדו'. עוד הביא, שרק בדורות הקדומים שהיו נזהרים בדיבורם התירו לנדור בעת צרה, אולם כיום מצויים הרבה עיכובים שלא יקיים נדרו, ועל כן עדיף שיאמר בלי נדר.

ג. ההיתר לנדור נדרים בעת צרה – פרטי דינים

בספר כל נדרי (7א,8א) הביא כמה פרטים באופן הנדר בעת צרה:

ראוי לנדור "מעין הצרה" כדי שיתקן ב"מידה כנגד מידה" • נדר בעת צרה – לזמן קצר בלבד • תליית הנדר בקנס ממון • • נדר "שאינו גמור", שחל בעת צרה.

וכן ביאר את האופנים שבהם נחשב הנדר כ"נדר בת צרה" [וכגון בראש השנה ויום הכיפורים או בזמן פטירת קרוב

ובשעה שעולה במחשבתו הפורענות שיקבל על עוונותיו.

ד. התרת נדרים שנעשו בעת צרה

בשו"ת בנימין זאב (9א) נשאל האם מותר להתיר נדר שנעשה בעת צרה, וכתב כי מי שנדר וניצל מהצרה אם אחר כך  יישאל על נדרו, הרי הוא כגונב דעת העליונה, כשם שבנודר לדעת חברו אין להתיר שלא מדעת חברו. ולכן אין לנדר זה התרה, אלא אם כן הוא אנוס, או לדבר מצוה.

אבל התשב"ץ (9ב) נשאל על הנודר בעת צרתו "כל אשר תיתן לי עשר אעשרנו", וכשיצא אל הרווחה לא קיים נדרו, האם רשאי להישאל על נדרו. וכתב שיכול הוא להישאל על נדרו, וראה במה שהוכיח כן.

והמרש"ל בספרו ים של שלמה (9ג) הביא בשם רבי יהודה חסיד שאין להישאל על נדר שנדר בעת צרה "ואין זה מן הדין, אלא משום סכנה, שלא יחזור אליו הצרה".

הרמ"א (10א) פסק: "נדר שנדר בעת צרתו אין להתיר אלא לצורך מצוה, או לצורך גדול. מיהו אם התירו בדיעבד מותר, כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים". אולם הש"ך הכריע שגם בדיעבד אין לנדר התרה.

בשו"ת יהודה יעלה (10ב) דן המעשה שיה בשוחט שנדר בעת חוליו שלא ישחט עוד, ועתה צריכים אותו לשחיטה, ולטענתו כלל לא אסר עצמו בנדר. ונשאלה השאלה, האם להאמין לו, ואם לא נאמין האם ניתן להתיר נדרו. וכתב שאף אם לא נאמין לו ודאי שיכול להתיר נדרו, שהרי הטעם שאינו רשאי להתיר הוא כי נחשבה כנודר על דעת המקום, ומי יאמר שדעת המקום מסכמת להיתר, אבל בנדון דידן לא נדר על דעת המקום כי לא נדר אם יצילנו ה' מן הצרה, אלא נדר סתם. ועוד כתב שם, שאין הנדר לדבר מצוה, ואין לקב"ה הנאה מזה, ופשיטא שיש לו התרה כנודר לחברו  וראה גם במה שדייק מהשמטת השולחן ערוך לדין זה שאף נדר בעת צרה מתירים.

החתם סופר (10ג) בהתייחסו לשאלה זו כתב שיש לתלות את המחלוקת האם מתירים נדר בעת צרה, במחלוקת האם נודרים בשעת צרה – ואם  אסור לנדור בעת צרה, לא שייך הטעם נודר על דעת חברו, משום שאין בזה נחת רוח לבורא. וראה בדבריו הכרעתו למעשה בזה.

בשו"ת יביע אומר (11ב) דן האם אשה שנדרה בעת צרה להוציא מביתה את מכשיר הטלוויזיה, ואחר כך הדבר פגע בשלום בית, רשאית להתיר את נדרה. ונקט להיתרא, כי בעיקר הנדר יש ספק אם חל, וכמו כן לדעת פוסקים רבים יש להקל בהתרת נדר משום שלום בית.

ה. התרת נדרים שנעשו בעת צרה – סיכום

בספר אמרי אליהו (12א) סיכם את דברי הפוסקים בנדון היתר נדר בעת צרה, ובפרט לצורך מצוה או ל"צורך גדול", וכן לצורך פרנסה או עשיית שלום, ומה הדין כשלא נענה ונושע לאחר נדרו, האם רשאי להתיר הנדר.

ו. מעלת נדר וצדקה בעת צרה

בהקדמת הספר פני יהושע (13א) הביא המחבר את סיפור המעשה שהיה הוא בעת צרה גדולה, ועל ידי שנדר בעת צרתו ללון בעומקה של הלכה בעיון סוגיות הש"ס ופוסקים, וב"ה נעשה לו נס וניצל.

בספר משפט הלוי (13ב) הביא מדברי שו"ת צמח יהודה, שהפליג במעלת הצדקה בעת צרה. והוסיף מעשה שסיפר המגיד רבי שלום שבדרון שהיה במלחמת תש"ח עם רבי אהרן קוטלר, והתחבאו מההפצצות מתחת השולחן ושמע שרבי אהרן טען כביכול כלפי מעלה שיש לו עוד הרבה ללמוד ולהרביץ בישראל. ואכן כך היה, שאחר כך זכה והקים עולה של תורה בארצות הברית כידוע, זכר צדיקם לברכה לחיי העולם הבא.